משפחת דה־ביל // רואלד דאל } איורים: קוונטין בלייק } מאנגלית: לי עברון } מרגנית } 107 עמ'
"אם אדם חושב מחשבות מכוערות, הדבר מתחיל להיראות על פניו. וכשאותו אדם חושב מחשבות מכוערות מדי יום, מדי שבוע, מדי שנה, פרצופו נעשה מכוער יותר ויותר, ובסופו של דבר הוא מכוער כל כך עד שבלתי נסבל להביט בו". במילים אלו מתאר רואלד דאל את מקור כיעורן של הדמויות הראשיות בספרו 'משפחת דה־ביל'. הספר, שתורגם עתה לראשונה לעברית, מגולל את עלילותיהם של בני זוג גועליים במיוחד שמכלים את ימיהם ברקימת מזימות אכזריות זה נגד זו ובהתעללות בבעלי חיים חסרי ישע.
בהשוואה ליצירות מופת של דאל כמו 'צ'ארלי בממלכת השוקולד', 'מטילדה', ו'ג'יימס והאפרסק הענק', הספר חלש מבחינה עלילתית וחסרים בו הקצב והתנופה הדאליים. מחציתו עוסקת באותן התנכלויות הדדיות שעל אף שהן משעשעות בתחילה יוצרות במהרה עודפות וחזרתיות מעייפות, וכשסוף־סוף מגיע החלק שבו מוצג המאבק בין טוב לרע, זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי: הנקמה מהירה ופשוטה, ומבוצעת על ידי דמויות שאין לקורא די זמן להתוודע אליהן ולפתח רגשות כלפיהן מעבר לצער על היותן חיות בשבי. עם זאת, ל'משפחת דה־ביל' יש ערך ספרותי בהיותו ייצוג מושלם של הקישור בין רוע לכיעור המלווה כחוט השני את גוף יצירתו של דאל. זהו קישור שנעשה כבר בדמויות כמו המנהלת טרופדרוס ב'מטילדה', הדודות ב'ג'יימס והאפרסק הענק' ובעוד שלל ספרים, אך כאן, בשל העובדה שדמויות הרשעים הן במובן מסוים גיבורות הסיפור, הוא בולט במיוחד. התיאורים העסיסיים והארוכים העוסקים בהיגיינה הקלוקלת שלהם (פרק שלם ומבחיל באופן שיגרום הנאה לילדים רבים עוסק כולו בשאריות המזון והטינופת בזקנו של מר דה־ביל) ובתווי פניהם הכעורים נקשרים כאמור באופן ישיר להיותם אנשים רעים מאוד. כל כך רעים שהרוע מופנה כלפי האדם שהם אמורים לאהוב ולנצור יותר מכל— בן/בת זוגם.
דמויות הרשעים של דאל היוו מוקד לדיונים סוערים בקרב הורים ומחנכים לאורך השנים, אולם בתקופתנו חלה הסלמה של ממש, והספרים שבהם הן מופיעות הוחרמו לא פעם, בעיקר בארה"ב, בטענה שהם מכילים תוכן פוגעני. השנה החליטו יורשי הזכויות לאפשר גם הוצאה מחודשת ו"משופצת" של חלקם כדי "להתאים אותם לרוח התקופה", כדבריהם. כחלק מהחלטה זו שונו בכמה וכמה ספרים של דאל תוויהן החיצוניים של דמויות רבות — הן כבר לא מתוארות כשמנות או מכוערות, ובמקום זאת נוספו לטקסטים תיאורים שדאל כלל לא חיבר. השיפוצים הללו, מעבר להיותם בעיתיים מבחינת אתיקה ספרותית, מעידים על חוסר הבנה עמוק של הנפש הילדית והאנושית בכלל.
יצירת קשר תודעתי בין סממנים חיצוניים כמו כיעור, עיוות, או גודל פיזי חריג לרוע מאפשרת לנו לבסס תחושה של שליטה במציאות הכאוטית שסביבנו. הרי אם אפשר היה לזהות אדם שעלול לפגוע בנו לפי גודלו הפיזי או תווי פניו הלא־סימטריים וכך להישמר מפניו, חיינו היו קלים ובטוחים בהרבה. האפשרות לעשות זאת בספרות, ובנוסף גם לנצח בה את אותם רשעים מכוערים או שמנים, מספקת סדר והיגיון, נחמה והקלה, שעל אף היותם מדומיינים השפעתם על הנפש ממשית מאוד. זו אחת הסיבות שמיתוסים, אגדות עם ואפילו כתבי קודש ותפיסות דתיות שונות משופעים במפלצות ובטרולים כעורים, מכשפות מיובלות וענקים מעוותים כבר מימי קדם, ורשעיו של דאל הם במידה רבה ממשיכים מודרניים לכל אלו.
בנוסף, כפי שעשו תרבויות רבות לאורך ההיסטוריה, דאל קושר לעיתים קרובות את הרע והמכוער עם הגרוטסקי והמצחיק. "היתוליות וגסות חוברות יחדיו... כשאנחנו נהנים הנאת פורקן ביחס למישהו או משהו שמדכא אותנו", כתב אומברטו אקו, "במקרה זה, באמצעות הצחוק על חשבונו של המדכא, הקומי־גס מייצג גם סוג של מרד שיש בו פיצוי". הנקמות היצירתיות של מטילדה בהוריה ובמנהלת טרופדרוס, והאופנים הגרוטסקיים שבהם מתים דודותיו של ג'יימס והזוג דה־ביל הם רק כמה מהדוגמאות למרד שכזה, המהדהד את שאיפתו של הילד לשליטה בחייו. לצד זאת, ברוח הפסיכולוגיה המודרנית, אפשר לראות בהגחכה של הרע המכוער לא רק דרך להתמודדות עם דיכוי חיצוני, אלא גם כלי שבאמצעותו יכול הקורא להתבונן ממרחק בטוח ברוע ובכיעור שבנפשו שלו, להכיר בהם ולהתמודד עימם. הרי בתוך כל אחד מאיתנו מתקיימים חלקים גועליים ועקומים, קטנוניים ונקמנים, גם אם הדבר לא משתקף במראה. •
