בעוד אזרחי ישראל נאלצו להסתפק בהצהרה של ראש הממשלה גם בשבוע כל כך סוער, בנימין נתניהו שוב מצא זמן להתראיין לתקשורת האמריקאית. בכל זאת, הזמנה מהבית הלבן לא מקבלים באמצעות יונית לוי, אם כי כרגע הסיכויים שלה לפגוש לפניו את ג'ו ביידן לא מבוטלים. מנגד, דניאל רוט אבנרי, בשבתה בחדשות "קשת" בתור מיצג מתוחכם של זלזול בגוש הימין, אמרה לפני כמה שבועות ש"נתניהו כן מתראיין לתקשורת הישראלית, הוא פשוט עושה את זה דרך חו"ל". איך כתב חנן בן ארי? אין לנו זכות בכלל להתלונן.
הראיון של נתניהו ל־Good Morning America, ובעיקר התייחסותו לאווירה בישראל לאחר אישור החוק לצמצום עילת הסבירות, הדגימה את אחת מסגולות ההישרדות שלו: לשבור למציאות את העצמות ולבנות אותה מחדש בגרסה נאמנה יותר למטרותיו משרת ההסברה בממשלתו. כשנתניהו אומר, למשל, שהוא מקווה להסתמך על "הסכמה רחבה בציבור" אם לא יהיה "קונצנזוס" מול האופוזיציה, זה נשמע כאילו בחוץ הכל דבש ואילו האגוזים שלא ניתנים לפיצוח הם דמויות כמו הח"כים בני גנץ וחילי טרופר. בעברית, נתניהו לא היה מדבר על "הסכמה רחבה בציבור" כי אפילו בערוץ 14 היו מגלגלים עיניים. אבל לאנגלית חוקים משלה.
כשצופים ב"יוסי שריד", הדוקו ששודר השבוע ב־HOT 8 (וזמין לצפייה ב־VOD), מבינים שהבדל חשוב בין נתניהו לשריד ז"ל נעוץ בשאלה המרכזית שהסרט עוסק בה: מהי תכלית הפוליטיקה. לא סתם הבמאי אבידע לבני שם דגש על כהונתו הקצרה והמרה של שריד כשר החינוך בממשלת אהוד ברק (הקצרה והמרה לכשעצמה), הרגע שבו האופוזיציונר הגיע למעמד שכה חשק בו רק כדי לנטוש בזעם קדוש כעבור קצת פחות משנה. שריד, וכך מעידים בסרט אנשים שאוהבים ואפילו מעריצים אותו, לא סתם נכשל בבחירה שבין להיות צודק או להיות חכם: מבחינתו להיות הכי צודק (לשיטתו) פירושו שהוא גם הכי חכם, ולהפך.
במילים אחרות, התהום הפילוסופית הפעורה בין נתניהו לשריד היא זו שמפרידה בין הפוליטיקאי הטהור והפוליטיקאי הטהרן. הפוליטיקאי הטהור משקיע את כל כישוריו בניצול הפוליטיקה על מנת לאחוז בכוח ובאמצעותו לממש מאוויים כאלה ואחרים (אידיאולוגיים, מגזריים, אישיים וכו'). ואילו הפוליטיקאי הטהרן מסתכל על הפוליטיקה כאויבת שמנסה לפשוט את עורו ולהקיז מתוכו כל טיפת מוסר, כך שעליו להיאבק בה כדי להישאר זך ונקי. לכן, למעשה, החזרה של מרצ לשלטון התאפשרה בזכות בגידה במורשתו של המנהיג המיתולוגי. העובדה שגם זה נגמר בפיאסקו מלמדת הרבה על הטרגדיה השמאלנית (ולא רק בארץ), שהיא גם הכותרת היחידה של "יוסי שריד" ולא ההתרפקות הרומנטית על האיש שלא ידע להתפשר.
