המדינה בוערת, והאש אוחזת גם בתודעתם של ילדים ובני נוער רבים בחברה הישראלית. אלו מצטרפים להוריהם או הולכים בעצמם למחאות, שלא לדבר על צעירים דוגמת הנער אמיתי עבודי - שחשים על בשרם את עוצמת המלחמה על הדמוקרטיה. אבל האם הם באמת מבינים על מה נלחמים – מכאן ומכאן, ומה המשמעות של החיים במדינה דמוקרטית? ואיך כל ההתמודדות הזו משפיעה על המצב הרגשי ועל וההתנהגות שלהם?
ד"ר שירלי בן־שלמה, ראש המגמה הטיפולית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן, חוקרת את האופן שבו שינויים חברתיים מעצבים תהליכים של זהות בגיל ההתבגרות. "הדור הצעיר בישראל רק יצא ממגפת הקורונה וכבר מתמודד עם סוג חדש של מהפכה ואי־סדר חברתי, נוכח השינויים במערכת המשפט. חשוב לזכור שעבור מתבגרים, הגיל שלהם הוא עצמו מהפכה - הם מתמודדים עם שינויים גופניים ונפשיים, שאלות של גיבוש זהות, וברגע שהשינויים של המהפכה הפרטית קורים במקביל לשינויים של המהפכה שבחוץ - התחושה של הבלבול ואי־הסדר הופכת להיות גדולה יותר".
"בנוסף כדי לגבש זהות, אנחנו בעצם נעים בין שני תהליכים – חקירה מצד אחד ובחינה לאיזה ערכים אני רוצה להתחייב מצד שני. במצב רגיל, בני הנוער נחשפים למגוון עמדות, מתנסים במעבר ביניהן ויכולים הרבה פעמים באופן סימבולי לדלג בין מחנות פוליטיים, זהויות מיניות, ועוד כחלק מגיבוש זהות".
אבל מה קורה כשיש בחוץ מהפכה שיוצרת קבוצות דיכוטומיות ומתנגדות?
"אז תהליכי החקירה הפנימית נפגעים ונוצרת תחושה של 'אנחנו' מול 'הם', במקום תחושה של מגוון לבחור מתוכו. זה גם לא משנה לאיזה מחנה בן הנוער שייך – הוא מרגיש שהצד האחר מוקצה".
מה הכי חשוב להורים לדעת בתקופה הזו?
"שגיל ההתבגרות הוא גיל שבו הורסים את הקיים כדי לבנות משהו חדש, ולכן הכי חשוב לתת לצעירים תחושה שיש גבולות. שהחברה, המשפחה והקהילה יכולות להכיל את ההרס שלהם".
אבל המבוגרים בעצמם מפולגים ומפוחדים.
"מי שנמצאים בתפקיד של גידול הדור הבא – הורה, מורה, רב או שר בממשלה - צריכים להיות המבוגר האחראי. עליהם להכיל את הבלבול של בני הנוער, גם אם הם מרגישים מבולבלים בעצמם, ולתת לצעירים תחושה שמה שקורה בחוץ לא מחסל את היכולת שלהם לחקור את מה שטוב עבורם ולגבש דעה".
לחנך להכלת האחר
ד"ר תמי הופמן, מנהלת התוכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברת סגל בסמינר הקיבוצים, אומרת ש"למרות הקיטוב בציבור, אי־אפשר לבחור בשחור או לבן. ילד בכל הפגנה ובכל משפחה צריך לגדול בידיעה שיש אנשים שחושבים אחרת ממני, לכבד את זה ולהיות מסוגל להתמודד עם זה".
אחת הדרכים לגרום לכל אחד מהצדדים להבין את הצד השני היא מידת המשמעות שאנחנו מעניקים ללימודי אזרחות, ליברליות ודמוקרטיה, אומרת ד"ר הופמן ומכריזה: "אם באמת רוצים ללמד בישראל לימודי אזרחות ודמוקרטיה – צריך להעביר הכל לטיקטוק".
ב"ארץ נהדרת" אמרו את זה קודם, אבל הופמן מתעקשת שהיא רצינית. לטענתה, שעתיים־שלוש שעות של לימודי אזרחות בשבוע בחינוך הממלכתי (43 אחוז מהתלמידים בישראל לומדים בחינוך הממלכתי, 23 אחוז בערבי, 20 אחוז בחרדי, 14 אחוז בממלכתי־דתי) לא מספיקות כדי להבין על מה בדיוק הצדדים נלחמים ביניהם בדם ואש. בלי ללמוד מה הם גזענות, שוויון, חירות וזכויות אדם, קשה יהיה לשמור על חברה דמוקרטית.
כיתת טיקטוק שלום?
"רוב הילדים נמצאים בטיקטוק, ורוב הידע שהם צורכים גם נמצא שם. אלה הילדים שבעוד כמה שנים ילכו לקלפי, ולכן מי שרוצה ללמד אותם אזרחות ודמוקרטיה, צריך גם להיות שם", אומרת ד"ר הופמן ומציינת שיש כבר כמה יוזמות כאלה. אחת מהן, למשל, מתקיימת בבית אריאלה בתל־אביב, שם "האקדמיה למדעי החופש" מנגישה לילדים ערכים בסיסיים כמו שוויון, חירות וסולידריות חברתית, זאת נוכח הזנחת לימודי הליברליזם על ידי מערכת החינוך וההקצנה הדתית והלאומית.
אז מה יעשו? מיקור חוץ לטיקטוק?
"המורות, המנהלות, הגננות חייבות כולן לפתוח את שנת הלימודים בשאלה 'מה אתם חושבים על המציאות החברתית והפוליטית בישראל'. לברר אצל תלמידים מכל הצדדים עמדות, מידת מעורבות ומסקנות, ולאפשר להם לגבש דעה. יש גופים פדגוגיים שעוסקים שנים בשאלות אזרחיות וצריך להזמין אותם לשיחות בגנים ובכיתות".
אני אומרת לד"ר הופמן שזה בתנאי שאבי מעוז יסכים, אבל היא בטוחה שמורים ומחנכים עם תושייה ורצון להרביץ בתלמידים אתוס אזרחי־דמוקרטי יידעו איך לעקוף את המורכבות.
"כאשת חינוך וכמי שעד לפני כמה שנים הייתה מורה, אני יודעת שזה אפשרי. לכן, המבט שלי עכשיו הוא על השאלות 'האם אנחנו באמת מחנכים ילדים להיות אזרחים במדינה דמוקרטית ומתווכים להם את מה שקורה בהפגנות ובחברה בכלל? איך אנחנו מלמדים אותם לקרוא את המציאות הזו? באיזו שפה?'"
את מתכוונת לזה שכבר 20 שנה לא אומרים התנחלויות אלא התיישבויות ולא אומרים שטחים כבושים אלא יהודה ושומרון?
"זה חלק מהסיפור. אם לא נמסגר את הדברים, אם לא נתייחס למה שבעינינו מורכב מדי - לא נבין את הסיפור הגיאופוליטי של ישראל. לא נדע כלום על גבולות ועל היעדר גבולות, ותלמידים ימשיכו לא להבין מה זה הקו הירוק".
כי מחקו אותו במפות בכיתה.
"כי בכיתות אלו מפות פיזיות ולא מדיניות. אבל כדי שאבין שמשהו נמחק שם, צריך להבין ריבונות מהי. בדקתי מאות מבחנים בהיסטוריה במשך שנים - רוב התלמידים לא מבינים מה ההבדל בין מדינה לארץ. בין שטח לישות מדינית. זה נראה להם אותו הדבר. באותו אופן, פחות ופחות בני נוער מבינים מהי דמוקרטיה".
ולכן, לדעתה, מה שנותר לנו הוא לסמוך על מורים ומנהלים אמיצים - ועל הורים שייתנו להם גיבוי - כדי שבכיתות יעסקו בכל מה שהוא פוליטי, ומכל הצדדים. "יש מורים שעושים את זה מעולה, אבל הם לא הרוב. מורים חייבים לקבל גיבוי ציבורי וגיבוי ממשרד החינוך והמנהלים כדי לתווך לתלמידים את השאלות המורכבות. ללמד אותם לזהות פייק ניוז, להפעיל חשיבה ביקורתית ולא רק דרך הפריזמה שהם גדלו בתוכה, לפתח חשיבה אישית ולהבין מורכבות".
אבל זה לא קורה.
"נכון. ב־15 או 20 השנים האחרונות חלה נסיגה בלימודי האזרחות והדמוקרטיה. הנושאים האלו הפכו להיות מזוהים כ'שמאל', והפחד לגעת בהם משתקף גם בתוכניות הלימודים. מורים מקפידים להתרחק מנושאים שנויים במחלוקת. אבל באחרונה יש התעוררות, וברור לי שהורים שלוקחים את הילדים להפגנות מתווכים להם את מה שקורה. דרוש גם מראשי העיריות וגם מהמורים ללמד דמוקרטיה ואזרחות. בתל־אביב ורמת־השרון זה כבר קורה".
ברור. בפריפריה לא צריך שוויון.
"הייתי רוצה שיעשו את זה גם בירוחם ובקריית־שמונה ובקריית־גת. הסיפור הוא שהציבור והרשויות צריכים לתת גיבוי למורים כדי שיוכלו לתווך את החומר. בסקר שערכנו בדצמבר 2022, עלה שרוב הציבור (61 אחוז) חושב שמורים צריכים לעסוק בנושאים הללו כדי שהילדים לא יבחרו בחירות פופוליסטיות".
את מתכוונת שלא יבחרו בן גביר.
"חלק מהבחירה הפופוליסטית קשורה לחוסר ידע ולהיעדר חשיפה, וכן - אנחנו בדיליי של כמה שנים טובות".
שלא לומר עשורים.
"נכון, אבל עכשיו צריך לייצר את התשתיות לגיבוש אוכלוסייה שרוצה לחיות במדינה עם אתוס דמוקרטי מהותי וברור. כציבור, הזנחנו ולקחנו כמובן מאליו את הדמוקרטיה ואת הערכים הליברליים כי זו מציאות שנולדנו לתוכה. עכשיו אנחנו צריכים לחזור ולהילחם עליה, וזה כולל את הצורך לחזור לחינוך וחשיפה של הנוער לנושאים הללו כדי שהתלמידים יפתחו חשיבה ביקורתית על המציאות".
ומי ילמד את כל זה? המורים שמקבלים 5,000 שקל בחודש? ד"ר הופמן מסכימה שחובה להעלות משמעותית את שכר המורים ולטפל באופן דחוף במעמדם, היא הרי מגיעה משם - אך לדבריה יש גם לדאוג שתהיה להם הכשרה ומוטיבציה. כן, מבחינתה זה אפשרי: ייאוש הוא לא תוכנית עבודה.
להפסיק להדהד
ובחזרה לטיקטוק. מונח שמוסיפה לשיחה ד"ר טלי גזית מהמחלקה למדעי המידע באוניברסיטת בר־אילן הוא "חדרי הדהוד". הכוונה היא שהאלגוריתם ברשתות החברתיות, שרוצה שנישאר כמה שיותר בתוך הרשת, חושף בפנינו מידע שקרוב לדעות שלנו ובכך מהדהד לנו את עצמנו ומחניק את הצד השני.
"זה מוביל לניתוק, קיטוב ושנאה בין הצדדים, וכל אחד בטוח ומתבצר בצדקתו. וכאשר מדובר בבני נוער שכל המידע שלהם הוא מהרשת, זה בעייתי. בני נוער סופגים מידע קודם כל מקבוצות הווטסאפ, וזה מידע ויראלי, ובהמשך מהטיקטוק והאינסטגרם. ונוצרת חד־ממדיות שמקצינה עמדות".
הפתרון, היא אומרת, הוא להוציא את הראש מהרשתות החברתיות. יש להנגיש לצעירים מידע אקדמי וללמדם להסתמך על גופי תקשורת ממוסדים ואובייקטיביים עד כמה שאפשר - גופים שיורדים לחקר האמת. כמו כן יש ללמד את הילדים לקרוא באופן ביקורתי (אוריינות מידע) כדי שיוכלו להבין מה מהימן ומה פייק ניוז.
"אנחנו נוטים לשתף ולהפיץ תכנים שמרגשים אותנו, כאלה שיש בהם יותר 'דם' ו'אדרנלין'. ראינו את זה במחאה בשני הצדדים – פעם אחת בסרטון הוויראלי שבו השוטרים עצרו את הנער אמיתי עבודי, ומהצד השני הסרטון של האישה שנוסעת לתוך מפגינים ומפגין שובר לה את השמשה. כל צד משרת את האג'נדה שלו, וגורם להצפה רגשית אצל בני הנוער שצורכים את המידע הזה ברשתות".
"אני חושבת שהמצב סוער ומפחיד, והרבה אנשים מודאגים וחיים בחוסר ודאות. התוצאה: ערעור של החוסן הנפשי והיציבות. עבור הצעירים, היציבות כבר התערערה כשפרצה הקורונה ששינתה סדרי עולם, ועכשיו הם מתמודדים עם המצב הנוכחי", אומרת ד"ר אילנה לח, מטפלת באמנות ואנליטיקאית יונגיאנית, יו"ר האגודה לטיפול באמצעות אמנויות בישראל.
אז מה עושים? איך מדברים עם הילדים והנוער?
"קודם כל, מעודדים אותם לבטא את מה שעובר עליהם. ילדים קטנים מבטאים את עצמם דרך משחק ודמיון, ומתבגרים בין היתר משחקים במחשב כדי לבטא את עצמם. חשוב לציין שהביטוי העצמי גם אצל המתבגרים וגם אצל ילדים צעירים יותר כולל כלים יצירתיים כמו ציור, מוזיקה, דרמה. חשוב גם שלא נגיד 'יהיה בסדר' - אלא נאפשר להם לשאול שאלות, לבטא את מה שהם מרגישים. עוד דבר חשוב זה לאפשר לבני נוער לעבד את החוויות ביחד עם חבריהם".
איך להוריד את מפלס החרדה אצל ילדים
ד"ר דורית פורת, סגנית מנהל בית החולים לב השרון ומנהלת טיפול יום נוער, אומרת שבתקופה הסוערת הזו, שהיא אמוציונלית מאוד ומעוררת רגשות אצל כולם, מטבע הדברים שהילדים מרגישים את האדרנלין והמתח, ולא חשוב באיזה צד של הוויכוח ההורים שלהם נמצאים.
"הילדים ובני הנוער צופים בסיקורים החודרניים של התקשורת, ורואים תמונות קשות של מפגינים שמבעירים מדורות ושל שוטרים שמתנהגים בצורה אלימה. הגיוני שזה יעורר אצלם תגובות קשות של חרדות. אבל עם זאת, אפתיע ואומר שמחקרים על מצבם הרגשי של בני נוער בתקופות של עימותים והפגנות מראים כי מעורבות חברתית במחאה דווקא יכולה להוליד השפעה פסיכולוגית חיובית - למשל תחושה של גאווה, התגייסות לעבר מטרה חשובה והרגשה שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו שעושה שינוי. זו חוויה חיובית כשהיא נעשית למען מטרה שבאמת אכפת לנו ממנה. מעורבות כזו משפרת את ההרגשה של כל אחד".
ומה עם בני נוער שחוו אלימות ונעצרו?
"חשיפה לאלימות היא דבר שיש להימנע ממנו בכל מצב ולכן חובה לדאוג לביטחון האישי. אלימות תמיד עלולה לעורר הפרעות נפשיות ולהגביר הפרעות קיימות. חשוב לאפשר לבני נוער שחוו אלימות בזמן הפגנות לקיים שיח פתוח עם ההורים, ואם אין רגיעה אחרי מספר ימים - כדאי לפנות לגורמים מקצועיים".
איך לתווך לילדים את שני הצדדים
• ליזום - תיווך של המציאות המורכבת אינו יכול להסתמך רק על מה שהילדים שואלים. הוא צריך להיות יזום על ידי ההורים והמורים על ידי הזמנה להתבוננות, לתשומת לב להתנהגויות, ואז להסביר להם במילים פשוטות מה קורה ואת המשמעות.
• לשאול - הורים שלוקחים את הילדים למחאות, צריכים לשאול מה הם חושבים על מה שהם רואים, מה זה גורם להם להרגיש, מה הם יודעים על המושגים השונים (דמוקרטיה, בג"ץ), אם הם מבינים למה המוחים קוראים "בושה" וכדומה.
• לחנך - גם מורים וגננים צריכים וצריכות להזמין את הילדים ללמוד ולהבין לעומק את המושגים, לברר ולחקור עמדות מנוגדות, ללמד הקשבה ולכוון לשאול שאלות. במדינה דמוקרטית ויכוח על עמדות הוא חלק חשוב מבניית חברה, והאופן שבו מנהלים ויכוח הוא חשוב עוד יותר.
• להסביר - חשוב לזכור שלא כל הילדים והנוער מעורבים במה שקורה, אבל כן צריך להסביר להם שיש טלטלה חברתית. ליזום שיחה על המצב, אולי לקרוא ביחד דיווחים (רצוי ביותר מאתר חדשות אחד), לבדוק מה הם יודעים ומה הם חושבים ולהסביר איך המציאות יכולה להשפיע על חיי היום־יום של כל אחד ואחת.
