ג'אז // טוני מוריסון } מאנגלית: ניצה בן־ארי } הספריה החדשה } 212 עמ'
שנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20 ידועות בין השאר כ"עידן הג'אז". הבשורה המוזיקלית, שיצאה מניו־אורלינס, התחברה למודרניזם שהתפתח אז באמנויות היפות ובתרבות הפופולרית. בהארלם שבניו־יורק התקבצו אינטלקטואלים, אמנים וסופרים סביב עיתונים וכתבי עת שהציגו דמות של "שחור חדש" ויצרו את המודרניזם הייחודי של ה"הארלם רנסנס".
בספרה 'ג'אז', שיצא כעת במהדורה עברית מחודשת, חוזרת טוני מוריסון לתקופה המעצבת והמרתקת הזאת בתרבות האפרו־אמריקאית. אך אף שהאירוע המחולל של הרומן מתרחש ב־1926 — אחת משנות השיא של ה"הארלם רנסנס", מבחינת מיצובהּ כתנועה — הרומן אינו עוסק בהוויה האמנותית־הגותית הזאת, ומאזכר רק באופן אקראי את התפתחות מעמד הביניים השחור שאיפשרה את קיומה. במקום זה, מוריסון ממקדת את מבטה בצד הנסתר יותר של ה"רנסנס": באנשים קשי היום שהגיעו לניו־יורק בגלי ההגירה הגדולה מהאזורים הכפריים של מדינות הדרום הסגרגטיביות, בתקווה לעצב לעצמם חיים חדשים וחופשיים בעיר.
תחילתו של הרומן ברצח: ג'ו טרייס, גבר נשוי בן 50 פלוס, מוכר מוצרי קוסמטיקה מדלת לדלת, רוצח את דורקאס, אהובתו בת ה־18, לאחר שזו עוזבת אותו. בכעסה, אשתו של ג'ו, ויולט הספרית, מגיעה להלוויה עם סכין ומנסה לחתוך את פני האהובה המתה. לאחר מכן ג'ו וויולט נכנסים לסחרור רגשי אובססיבי ומבלים את לילותיהם במשמרות מול תמונתה של דורקאס, שהניחו על אדן האח בסלון ביתם. מעשי ג'ו וויולט מציפים בהם טראומות ילדות מתקופת הרקונסטרוקציה, ובראשן נטישה, יתמות ואובדן שהועצמו בתנאים של אלימות גזעית. כל אחד מהם יוצא למסע של חיפוש, ובדרך נחשפת גלריה של דמויות מהעבר ומההווה שהמפגש איתן מייצר אפשרות של שיקום עצמי וזוגי.
אחד המפגשים המשמעותיים בספר מתקיים בין אליס מנפרד, דודתה של דורקאס שגידלה אותה מאז מות הוריה, לבין ויולט המתעקשת על הקשר ביניהן. בין השתיים נוצרת בהדרגה ידידות עמוקה שבמהלכה נחשפות חוויות יסוד דומות שהכתיבו את מהלך חייהן, ובעיקר את ההחלטה שלא להביא ילדים לעולם. הקשר ביניהן נהפך לאחד המופעים המופלאים של חברות בין נשים, נושא חשוב בכתיבתה של מוריסון שברומן זה אף תורם לאהבה המתחדשת בין ויולט לג'ו.
מוריסון ראתה ב'ג'אז' את הספר האמצעי בטרילוגיה, כשהנושא המחבר בין שלושת הספרים הוא אפשרותה של אהבה (אהבת אם ב'חמדת', אהבה רומנטית ב'ג'אז' ואהבת האל ב'גן עדן') בשלבים שונים של השגת חירות. בהקדמה לספר באנגלית (שחבל שלא תורגמה לעברית; ההקדמות משמעותיות לפואטיקה של מוריסון ברוב ספריה, ובספר זה במיוחד), טוענת מוריסון שבעוד ברומנים האחרים שלה "המבנה נועד להעצים את המשמעות", ב'ג'אז' "המבנה הוא המשמעות"; הוא המהות, שעיקרה המצאה, אימפרוביזציה, מקוריות ושינוי, הניזונים מהבטחת החירות האורבנית החדשה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ומהאופטימיזם של הג'אז כאמנות מודרנית. אפשר אם כן לומר ש'ג'אז' הוא לב ליבה של הטרילוגיה, לא רק לפי סדר האירועים בהיסטוריה האפרו־אמריקאית, אלא גם מבחינת ההישג הספרותי־אקספרימנטלי: הוא בוחן את נושא האהבה בַּגְריד (grid) של הבטחת החירות הגדולה ביותר באותה תקופה, תוך שילוב מושלם בין תוכן לצורה שגם יוצר זהות מזוקקת בין הג'אז לבין העיר.
ואכן, הרומן בנוי כמערך של אימפרוביזציות, כשמילה המופיעה במשפט האחרון של פרק חוזרת מיד במשפט הראשון של הפרק הבא ומתפתחת בו לכדי וריאציה לא צפויה על אותו נושא. הג'אזיות גם מתבטאת בשאלה החוזרת ונשנית לאורך הקריאה: "מי מדברת בטקסט?" נקודות מבט רבות מתחלפות בו, והקוראת צריכה בכל רגע מחדש למקם את עצמה אל מולן. גוף ראשון מתחלף בגוף שלישי שמתחלף בתורו לגוף ראשון שמצוטט על ידי גוף שלישי וכדומה. המספרת מידמה ברגעים מסוימים למספרת סמכותית כל־יודעת, אך ברגעים אחרים היא נדמית כמספרת לא מהימנה. בפרק האחרון חושפת מוריסון את התחבולה: "חשבתי שאני מכירה אותם [את הדמויות]... עכשיו ברור לי מדוע הם סתרו אותי על כל צעד ושעל: הם ידעו מי אני לאורך כל הדרך. הם ידעו כמה מעט אפשר לסמוך עליי; כמה גרועה, כמה עלובה העמדת הפנים הכל־יודעת שלי..."
אבל לאחר המונולוג הספקני הדוברת חוזרת לעמדת המספרת הסמכותית, כותבת "עכשיו אני יודעת" ומציגה מין רשימת מעקב על אחריתן של הדמויות "לאחר הסיפור". בהמשך מופיע שוב "משהו סורר" שמאותת שתמיד ישנה שארית שיכולה להניע את הסיפור מחדש.
בסופו של דבר, 'ג'אז' הוא שיר אהבה לתרבות הג'אז בראשיתה: חתרנית, חדשנית, קצבית, חצי מפוקפקת, כמעט אסורה כמו האלכוהול באותה תקופה. זהו גם שיר אהבה לניו־יורק, כמו ש'גברת דאלוויי' של וולף הוא שיר אהבה ללונדון. אך 'ג'אז' הוא גם ספר על אמנות הכתיבה, שבמיטבה היא חקירה שהסוף שלה פתוח. טוב שהספר חזר למדף העברי, והוא מומלץ בכל פה. •
