הנחל השוטף שבכותרת מתייחס לפרת ולחידקל, המשרטטים את גבולה הטבעי של מסופוטמיה ומופיעים הרבה בכרוניקות האשוריות. אך במקרא זהו דימוי לעוצמתה של האימפריה האשורית עצמה, שתולדות ישראל ויהודה התקיימו בצל כיבושיה: "וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים, אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ, וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו. וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר, עַד צַוָּאר יַגִּיעַ" (ישעיהו ח, ז-ח).
הספר שלפנינו מציג עשרות כתובות ותבליטים אשוריים ובבליים מהמאות התשיעית עד השישית לפני הספירה, מתורגמים ומוארים עם מבואות והפניות. זהו אוצר בלום. אמנם כמעט כולו עוסק בכיבושים, שכן מדובר באנאלים מלכותיים, וזה מה שמלכים התפארו בו (המילים הפופולריות ביותר במפתח הן כניעה, מס ושלל) אך יש שם מספיק דרמות כדי להחזיק עונה שלמה של משחקי הכס. למשל כך מתאר המלך אשורבניפל את מלחמתו במצרים באמצע המאה השביעית לפני הספירה: "תרהקה מלך מצרים וכוש... שכח את כוח אשור, אשתר והאלים הגדולים אדוני, ובטח בכוחו הוא... לבי זעם בגלל מעשים אלה וקרבי נזעקו.... גייסתי את כוחותי העצומים אשר אשור ואשתר הפקידו בידי והישרתי בדרך למצרים וכוש" (עמ׳ 150). עכשיו מתוארות תלאותיו של המלך, בתחילה מול מצרים ואז מול המלכים הווסאלים באזור החוף ("שכחו את הטובה שעשיתי להם ותכננו רע") את אופן טיפולו במרד, בשילוב של אכזריות ("הפשיטו את עורם וכיסו בהם את חומת העיר") וריאל פוליטיק ("ריחמתי על נכה וחננתי אותו. הטלתי עליו שבועת אמונים"), עד לינצחונו המוחלט: "חזרתי בשלום לנינוה עיר אדנותי בידיים מלאות". אלה סיפורים תבניתיים עם כללים רטוריים קבועים, ואף אפשר לעמוד על גלגוליהם, שכן נתגלו מהדורות שונות ובהן רואים כיצד המאוחרות "מתקנות" את ההיסטוריה, מייחסות למלך קרבות שלא השתתף בהם ומעדכנות את שמות השליטים המעורבים. כל אלה נידונים בהערות מאירות העיניים.
אך כפי שמלמדת כותרת המשנה, החומרים לא מובאים כאן רק לגופם, אלא נבחרו "בזיקה לתולדות ישראל בימי בית ראשון", כלומר להיסטוריוגרפיה המקראית ("בית ראשון" עצמו הוא ביטוי מקראי מתקופת שיבת ציון). ומה נאמר? הדברים נראים קצת אחרת מן הזווית של האימפריות. כך למשל מתואר במקרא "ניצחונו" הניסי של חזקיה מלך יהודה על סנחריב מלך אשור בשנת 701, לאחר הבטחה נבואית מפי ישעיהו בן אמוץ, שהאל יגן על העיר: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב יט, לה; ישעיהו לז, לו). והנה כך מתוארים הדברים באנאלים של סנחריב: "אשר לחזקיהו היהודי... אותו כלאתי בתוך ירושלים עיר מלכותו כציפור בכלוב... את עריו אשר בזזתי קרעתי מארצו... ואת שליחו הוא שיגר אלי לשם תשלום המנחה ועל מנת להשתעבד לי" (עמ' 108). יחי ההבדל.
אין כמעט ממצאים בעברית לפני המאה השמינית לפני הספירה. נביאי הספר הראשונים, עמוס והושע, הם ממאה זו וכך גם החרסים והכתובות והחותמות. אך המקרא מספר לנו על תולדות ממלכה ישראלית מאות שנים קודם לכן מימי שמואל ושאול ודוד ושלמה. הוויכוח על אמינות הסיפור המקראי החל בסוף המאה ה־19 כאשר כתובות מכל המזרח הקדום החלו להתגלות ולהתפענח. ובשנת 1903 הוציא האשורולוג פרידריך דליטש (בנו של פרנץ דליטש, הזכור לטוב כמתרגם הברית החדשה לעברית) את ספרו 'בבל והתנ"ך' (בגרמנית זה נשמע יותר טוב: Babel und Bibel), שבו טען שסיפורי המקרא אינם אלא עיבודים של מיתוסים בבליים. מאז, הפולמוס על אמינות המקרא עולה מחדש כפעם בפעם, ועד היום ניתן למצא כותרות תקופתיות על ממצא שמאשר או מפריך "סופית" את קיומה של הממלכה המאוחדת (הדודית כלומר, על הבריטית אין מחלוקת).
אבל נניח להיסטוריה. לספר יש אפקט תרפויטי מן המעלה הראשונה. לקרוא בכרוניקות אשוריות על אירועים שאנו מכירים מן המקרא, זו אותה תחושה כמו לקרוא לראשונה על הדיונים בבריטניה לפני הצהרת בלפור. מה שלמדנו ב"תולדות עם ישראל" כמימוש הבטחה אלוהית, מתגלה מהצד של האימפריה כאוסף של קוניוקטורות ואינטרסים של שלהי מלחמת העולם הראשונה, שבמסגרתו ניתנו הבטחות דומות גם לצד השני. לא פשוט לגלות שאתה פיון במשחקי אימפריות, ולא מרכז העולם.
קחו למשל את הצהרת כורש. המקרא מספר (ובכך, על פי סדר התנ"ך שבידינו, הוא גם נחתם) כי כורש מכיר בה' אלוהי ישראל וקורא לעמו לשוב לירושלים ולבנות את ביתו: "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (עזרא א, ב-ג. השוו שם פרק ו וכן בחתימת דברי הימים). בסוף המאה ה־19 נמצאה באדמת עיראק כתובת הקדשה מלכותית לרגל שיקום העיר בבל, ובכתובת זו, המכונה 'גליל כורש' ונמצאת היום במוזיאון הבריטי, מתגלה הצהרת בלפור המקראית באור מעט אחר. לא אלוהי ישראל שלח את כורש אלא האל מרדוך, ולא להשיב את ישראל לארצם אלא את כל העמים שהוגלו: "מבבל אל העיר אשור ושושן, אכד, אשנונה... ערי קודש מעבר החידקל שמקומם הוזנחו מימים, החזרתי את האלים היושבים בתוכם למקומם והושבתים מושב עולמים. את כל אנשיהם אספתי והחזרתי לאתריהם" (עמ' 239־240). לפנינו, אם כן, תעמולה מלכותית על שליט רחום שעלה לכיסאו ושינה את המדיניות האכזרית של שליטי בבל שלפניו. במסגרת זו, גם יהודאים הושבו ליהודה. המקרא המיר תעמולה מלכותית זו באחרת, המספרת על אלוהי ישראל המעיר את כורש ופותח לפניו את שערי בבל, וכל זה כדי להשיב את ישראל לארצם: "הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם, וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד" (ישעיהו מד, כח).
הפיון שבשולי האימפריה הופך בעיני עצמו למניע המהלכים האימפריאליים כולם. וזו הרי מסורת נבואית עתיקה של ה'נבואות לגויים', שבהן מוסברים מהלכים גיאופוליטיים עולמיים כנובעים מחשבונותיו של אלוהי ישראל עם עמו. בזה לפחות, יש להודות, לא השתנה הרבה מאז ועד היום. •
הנחל השוטף: תעודות מאשור ובבל בזיקה לתולדות ישראל בימי בית ראשון // מרדכי כוגן } מוסד ביאליק } 286 עמ'
