מארק אליהו רגיל להיות בדרכים. בגיל חמש עשרה החליט להיפרד מבית הספר ו"לחתוך" ליוון כדי ללמוד לנגן על בגלמה (סאז) אצל המאסטר רוס דאלי. שם, בביתו, שמע לראשונה את צלילי הקמנצ'ה, הכינור המזרחי, והתאהב בו. "בוקר אחד רוס השמיע לי אלבום של המאסטר הגדול אביל אלייב", הוא אומר. "שמעתי את הצלילים והם הממו אותי. הצליל נשמע לי כמו קול של בן אדם שמספר משהו עתיק, משהו על־זמני. הרגשתי כאילו תמיד שמעתי את הקול הזה מתנגן בתוכי. כשסיפרתי על זה לאבא שלי הוא מאוד התרגש. מתברר שסבא רבא שלי היה נגן קמנצ'ה בדגסטאן. החלטתי לנסוע לבאקו, בירת אזרבייג'ן, ולמדתי שם קמנצ'ה במשך שנתיים.
מה ההורים שלך אמרו על ההחלטה לעזוב הכל ולהסתובב בעולם בגיל כל כך צעיר?
"לשמחתי ההורים שלי הרגישו שזה הדבר הנכון בשבילי. הייתי ילד פעיל מאוד. נסעתי עם כלי הנגינה למסיבות של כמה ימים ביערות, הסתובבתי עם חבר'ה שחזרו מהודו והברזתי מבית הספר. במוזיקה תמיד הצלחתי להתבטא. הם גם סמכו עליי ושילמו על הלימודים הרבה כסף".
לא הרגשת שאתה מוותר על הנעורים שלך?
"ביוון היו תלמידים אחרים של רוס, שהייתי נוסע איתם לאיים לכמה ימים. כולם היו מעל גיל 20, וכולם היו בראש שלי. הייתה לי שם גם חברה, אחת התלמידות, בת 20 ומשהו. אבל באזרבייג'ן הייתה ללא ספק התנתקות מוחלטת מהחברים ומהמשפחה. היו ימים שהייתי מתאמן שם 15 שעות, ואין לך עם מי לתקשר".
מה עוד אתה זוכר מבאקו?
"הגעתי לשם עם ראסטות ארוכות על הראש. כשנחתתי בשדה התעופה אסף אותי ראש מחלקת קשרי חוץ של הטלוויזיה האזרית, שהיה בקשר עם אבא שלי ודוד שלי. כשהוא ראה אותי בשדה התעופה, הוא התקשר לאבא שלי וצעק עליו איך הוא שולח אליו בחור עם שיער כזה. הוא נתן לי חדר בבית שלו לימים הראשונים. בארבע לפנות בוקר הוא העיר אותי ואמר לי, 'קום, יש לך עכשיו דקה אחת להתארגן'. כולי מבוהל, התארגנתי מהר.
"הוא היה לבוש בעניבה ובחליפה ואמר לי, 'תרד לאוטו, תחכה לי שם'. הוא הסתכל מבוהל שאף אחד לא יראה אותנו. נכנסנו לאוטו שלו. הכל היה חשוך וקפוא. נסענו חצי שעה עד שהגענו לאיזו שכונה. הוא דפק בדלת, ומישהו עם שיני זהב פתח לנו את הדלת. קמיל, ככה קראו לו, אמר לי, 'או שאתה מוריד עכשיו את הראסטות, או שאתה חוזר הביתה'. ככה נאלצתי להקריב את הראסטות שכל כך אהבתי בשביל הלימודים.
"בפעם אחרת חבורה של עברייני רחוב כמעט שדדו אותי. היו עליי 50 דולר. זה היה אחרי פירוק ברית־המועצות ומלחמה מאוד קשה עם ארמניה. היום באקו נראית אחרת לגמרי, מפוארת ופעילה, אבל בתקופה ההיא היה שם קשוח מאוד. גם לא נהגתי לומר שאני מישראל. בזמנו זה היה די מסוכן".
כששומעים את מארק אליהו מנגן, וצלילי הקמנצ'ה נשפכים וממלאים את החדר, ברור איך נשבה בקסמו של כלי הנגינה הזה. הוא נולד בדאגסטן שבהרי הקווקז לפני 41 שנים ועלה לישראל עם הוריו כשמלאו לו שש. אביו, ד"ר פרץ אליהו, הוא נגן טאר, מוזיקולוג ומלחין בולט, ואמו לריסה היא מורה לפסנתר. תחילה התגוררה המשפחה בנתניה, אחר כך באריאל, פתח־תקווה, תל־אביב וערד. יצירותיו של אליהו, שהפך לכוכב גדול בטורקיה וזוכה להצלחה ברחבי העולם, שואבות מקשת רחבה של השפעות, בהן מוזיקה יהודית, מוזיקה פרסית קלאסית, מוזיקה אלקטרונית וטורקית.
כילד, ההורים הכריחו אותך לשבת ולנגן?
"לא הייתה להם ברירה. יש ימים שאתה רוצה לרוץ, לשחק כדורגל. הייתי ילד נורמלי לגמרי. אהבתי דברים חוץ מכינור, אבל כשרציתי משהו - אי־אפשר היה לנצח אותי. כשרציתי כל כך לעשות ויברטו מטורף עם האצבע על הכינור והתחננתי למורה שלי שתלמד אותי, היא סירבה. אמרה, 'רק אחרי שאתה לומד עשר שנים מותר לך להתאמן על ויברטו'. פשוט נכנסתי לזה והתעקשתי, ותוך שבוע הצלחתי. והייתי אז בן שש או שבע".
מחר, ערב ט"ו באב, יפתח מארק אליהו את פסטיבל ישראל במופע About Love, שיתקיים בגן העצמאות בירושלים, שבו ינגן שירים שכתב ויארח את ריטה, את מאסטר הנשיפה הסופי מטורקיה, עומר פארוק טקבילק, את חברו הטוב שי צברי ואת ואלרי חמאתי.
עם חלקם כבר שיתף בעבר פעולה, לצד אמנים כמו ברי סחרוף, עידן רייכל ולהקת בוסתן אברהם. "כשניגנתי עם רייכל השירים שלו נתנו מקום יפה לסאונד של הכלי שלי", הוא אומר. "עם ברי סחרוף ניגנתי בפרויקט שעסק בפיוטים. מאז אנחנו מארחים האחד את השני בהופעות. שי צברי הוא אמן שאני מאוד אוהב. את עומר פארוק הייתי שומע הרבה כאדם צעיר. הוא סוג של פסקול הנעורים שלי. המוזיקה שלו הייתה לוקחת אותי למקום של שלווה, של הרמוניה ואהבה. אחרי מסיבות של טראנס ומוזיקה אלקטרונית הייתי שם עומר פארוק ומקשיב לו".
איך היה שיתוף הפעולה עם ריטה בפרויקט הפרסי שלה?
"מרגש אותי לארח אותה. ריטה היא דיווה ולמדתי ממנה הרבה. היא קודם כל בן אדם טוב, בן אדם שמחבק, עם התנהגות מאוד אצילית על הבמה וכאדם. היא מבשלת באהבה גדולה אוכל לנגנים ולאנשי הצוות לחזרות ולהקלטות. עם זאת היא גם אמן נהדר, עם גישה למוזיקה שיש לאמנים הגדולים באמת".
בגיל 24, אחרי נדודים ברחבי העולם, אליהו חזר להתגורר בארץ. זמן קצר אחר כך פגש באשתו עליה באחת מההופעות שלו והתאהב. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון וגם הפעם הראשונה שבה מצאתי בן אדם שאני באמת רוצה לחיות איתו", הוא אומר. שנה אחר כך הפך לאבא למהור ("הוא נקרא על שם מודוס מוזיקלי"), היום בן 15 וחצי. אחרי שנתיים נולדה בתו אנו, בת 13 וחצי. בתו הקטנה, מיליה, סיימה זה עתה את כיתה א'.
איזה אבא היית בשנים הראשונות, כשהופעת הרבה בחו"ל?
"אשתי אישה מאוד חזקה, יציבה ועוצמתית. בהתחלה הייתי נוסע המון ולא נמצא הרבה בבית, והיא הייתה עם הקטנים לבד שבועות, אבל גם אז הייתי מאוד נוכח ומאוד מעורב בגידול שלהם. עם השנים הצלחתי להגיע למצב של איזון כלשהו. היום הרבה מהעבודה שלי היא בבית כך שזה הרבה יותר פשוט. משפחה ובית הם הדבר הכי חשוב בעולם".
אתה זוכה להצלחה גדולה באיראן. אתה רוצה להופיע שם?
"בשנים האחרונות יש לי המון קהל איראני והמוזיקה שלי נשמעת שם בכל מקום. מרגש אותי שהייתי תלמיד של מוזיקה טורקית, פרסית ואזארית, והיום משמיעים את המוזיקה שלי שם. משום מה יש לי הרגשה שאני עוד אופיע באיראן".
הוא נזהר מלדבר על פוליטיקה. "שי צברי ואני נבצע בהופעה את 'מעליי דממה' שכתבה אהובה עוזרי ואומר, 'רק לנגן אהבה'. קשה לי להגיד את זה בלי להיתפס לקלישאות, אבל למרות תחושת הפירוד אנחנו בכל זאת מחוברים וצריכים לנגן ולבטא אהבה. למוזיקה יש תפקיד חזק – לחבר. חזרתי לפני כמה ימים מהופעות בטורקיה, ואתה רואה בקהל נשים עם רעלות לצד נשים בגופיות ובשמלות קצרות, מבוגרים וצעירים מכל מיני שכבות. כולם שרים ביחד ומרגישים ביחד".
בארץ כמעט שלא תראה נשים עם שביס לצד נשים עם גופיות וחצאיות או שמלות קצרות.
"אני כן רואה את זה בהופעות שלי. מגיעים חבר'ה דתיים וחילונים, חבר'ה מכל הקצוות, וזה מה שיפה. אסור לקרוע את העם, אלא להבין שצריך לפזר אהבה ולא שנאה וחושך. במהות שלי אף פעם לא התעסקתי בפוליטיקה, וגם לא מתפקידי לדבר על זה.
"גדלתי בבית שומר מצוות. היינו דואגים ללכת לבתי כנסת ובתור ילד למדתי טעמי מקרא שונים. תוך כדי הלימודים, הגעגועים והבדידות באזרבייג'ן הייתה לי תחושה חזקה שהמוזיקה שלמדתי שם מאוד התחברה לי לתפילות. הרגשתי שדרכה יש לי בית ומשפחה בכל מקום בעולם. הייתה לי מין התגלות שכזאת, והדבר הזה הפך ליעד בחיים - לחבר באמצעות המוזיקה בין תרבויות ובין אנשים משפות שונות".
מה הדבר הכי מטורף שעשית?
"תמיד אהבתי להתחכך במקומות מסוכנים. כשהייתי בסאו־פאולו אמרו לי, 'אל תלך לפאבלות האלה והאלה, מסוכן שם', יש שם פושעים מסוכנים וסוחרי סמים. ובכל זאת הלכתי. באחת הפעמים, דובי לנץ ז"ל סידר לי קשר עם להקה ברזילאית מאוד ידועה, ועשינו מופע משותף. הגעתי לפאבלות האלה דרך אחד הנגנים, שגר שם בצריפון שיש בו מקום רק למיטה ולכלי ההקשה שלו".
מה החלום שלך?
"יש דברים שאני מדמיין וקורים די מהר. לפני כשלוש שנים דמיינתי את ההופעה שלי עם התזמורת הפילהרמונית. ראיתי את הכל בדמיוני - כולל עיצוב הבמה, איך הנגנים לבושים, התאורה והמוזיקה. זה היה כל כך מציאותי, ולפני כמה ימים הגשמתי באיסטנבול את החלום הזה כשהופעתי עם הפילהרמונית של איסטנבול. בעוד שנה אופיע עם הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות ואין נפלא מזה".
או סקנדל או פסטיבל
עשרה ימים של מופעים, קונצרטים, תיאטרון ומחול: פסטיבל ישראל ה־62 יוצא מחר לדרך
משב רוח מרענן: פסטיבל ישראל ה־62 יוצא מחר לדרך עם קונצרטים, מופעי תיאטרון, מחול ופרפורמנס מקומיים ובינלאומיים. האירוע, שיימשך עשרה ימים, יתקיים בשלושה מוקדים - גן העצמאות, תיאטרון ירושלים וברחבי קמפוס ירושלים לאמנויות.
למחרת המופע של מארק אליהו יתקיים מופע מוזיקלי נוסף, שבו יעלו לאותה הבמה טאנק & דה בנגאס, יסמין מועלם ואקו. ההרכב האמריקאי מניו־אורלינס יגיע לישראל לחגיגה של סול, פאנק, היפ הופ ורוק לצד המוזיקאיות הישראליות. בימיו האחרונים של הפסטיבל תוצג בקמפוס ירושלים לאמנויות עבודה של קבוצת אמני הרחוב החיפאית ברוקן פינגאז. במרכז העבודה, "שכבות של התנגדות" יעמוד הרעיון של דגל והמשמעות שהוא נושא.
לחובבי הפודקאסטים ואמנות הסיפור, יעלה המופע "יותר מ'שיר אחד'", שנולד סביב הפודקאסט האהוב של כאן שצולל לסיפורים של שירים. בעיבוד הבימתי ידובר על שלושה שירים שונים, שהפכו להמנונים של כל המדינה. גלי עטרי, קורין אלאל, יענקל'ה רוטבליט, אלי לוזון ונדב הולנדר יהיו חלק מהאנשים שייקחו חלק ביצירת הפרויקט.
גם אושיית הפודקאסטים ושדרן הרדיו, איירה גלאס, יגיע לשני מופעים שונים: בראשון הוא יעסוק באיך מספרים סיפור, ובשני יארח את אתגר קרת. מופע נוסף שיעסוק במילים וישים דגש על רב־לשוניות הוא "יאמא", של נטע וינר. עוד יופיעו בפסטיבל השנה אמניות מחול בולטות, בהן אליס ריפול הברזילאית, שתגיע עם העבודות - "איך מנקים את הלכלוך הזה?", ו"מחול שמערער את שיווי המשקל השביר של היומיום".
