נשארתי בשבילכם // רוחמה אלבג } אפרסמון } 228 עמ'
"מה את רוצה לדעת", פונה האמא לבִתה, מספרת הסיפור. היא "מנגבת את ידיה, שואפת אוויר ומתנה תנאי, קולה נעשה סמכותי והיא מורה לי באצבע, 'לא הכל מה שאני אומרת לך את צריכה לספר'". הרגע הזה בספר, בשלביו המוקדמים עדיין, הוא רגע תיאטרלי מהדהד. הוא מקנה למי שמתעצבת כדמות המרכזית ברומן, ששמו 'נשארתי בשבילכם' הוא ציטוט מדבריה — הוא מקנה לה סמכות, חשדנות ותבונה שחורגות מהסצנה המסוימת: אם ובתה מכינות יחד עוגיות לאפייה; הבת מנצלת את שעת הכושר כדי לחלץ מפי האם סיפור ותשובה לשאלה, "למה עשית את זה". למה החרבת את שובך היונים שבנה אבא, ולמעשה, מה עומד מאחורי הנישואים שלכם, הזעם שלך וה"השפלה שלופתת את כולנו והופכת אותנו, הילדים, למשתפי פעולה בעל כורחנו". ואולי גם: למה לא עשית את זה קודם, למה לא התעופפת משם, מה עומד מאחורי ההסבר "נשארתי בשבילכם".
זהו רגע תיאטרלי מפני שאפשר לשמוע בו, בדיעבד, אזהרה והנחיה לקראת כתיבת הסיפור הזה. לקראת הרגע שבו הוא עובר מרשות המשפחה המסוימת — ומרשות הסכמתה של האם — לנחלת קהל הקוראים. אבל זהו רגע תיאטרלי במובן נוסף. 'נשארתי בשבילכם' רואה אור אחרי יותר משני עשורים של רומנים משפחתיים מסוגו, שכתובים כמהלך של שחזור ובקשת סליחה מהדהדת ודו־כיוונית. סופרות וסופרים ילידי הארץ מנציחים את הוריהם המהגרים, ספק נותנים להם קול, ספק מנכסים את קולם, ומבקשים לתת צורה לסיפור שהם מלקטים ומאחים משברי דיבור, שיחות, שתיקות, סודות ופערים. או במילותיה של המספרת הרשמית של רוב חלקי הרומן, ובת דמותה הלא־רשמית של המחברת: "נדרשו לי שנים להבין שאין סיכוי לשמוע סיפור מלא, או סיפור אחר, ושאני מבקשת לשווא לשמוע את אותו סיפור לגמרי מוכר, ומייחלת בתמימות שאל מילותיו יסתנן לשם שינוי קורטוב של נחת או תושלך מילה קטנה שתביא לגרסה החדשה מעט טוב, בשבילו, בשבילנו".
'נשארתי בשבילכם' בדרכו נאמן לקוד של משפחתיות בורגנית בנוסח המשפחה של יוצאי עיראק שהוא מתאר, שפעם אחת, בסרקזם, מכונה בספר 'חמולה'. הוא אמנם נמשך לתיאורים מלודרמטיים של אמהות שיש בהן כוח מסרס ועריץ — כוח שמתפרץ מדי פעם — אבל מהול בראייה הרבה יותר ריאליסטית ופרגמטית, שמבינה ומוכנה לראות גם את החולשה, הפשרה וניסיונות התיקון העקיפים והקטנים שמגיעים לפני ואחרי המעשים שלא ייעשו ולא ייסלחו. הראייה הזאת נובעת מהמשחק בין נקודות מבט שונות שביניהן נעה לאורך הספר המספרת. לעיתים היא ניצבת בסצנה עצמה, מדובבת ומצטטת את אמה. לפעמים היא עוקבת אחר הדמויות בגוף שלישי, מספרת סיפור שברור לנו שהוא תוצר של דמיון ושל השלמת פערים. לעיתים היא מאפשרת לאמה לדבר לעצמה בגוף ראשון, לתאר את עצמה כ"אמא יתומה", שנזנחה בידי ילדיה הבוגרים לימים ארוכים של בדידות. אם 'הרומאן המצרי' של אורלי קסטל־בלום, למשל, היה בנוי כקולאז' משפחתי ססגוני שנע בין שחזור ופנטזיה, היסטוריה וסאטירה — 'נשארתי בשבילכם' מרשה לעצמו חירות דמיון מוגבלת יותר.
מבחינה חברתית, החלק המעניין ביותר בספר עבורי מתאר את הדגם המסוים של משפחה כמעט מטריארכלית, שבמרכז עומדת אישה, סבתא, כשליטה שבני המשפחה סרים למרותה. היכולת לתאר את הסבתא, שהכרנו כמעין אם חורגת בתחילת הספר, באופן בוגר ואוהד יותר, ואת השילוב בין מרדנות לבין דיכוי שמאפיין אותה, היא בעיניי אחד ההישגים של הספר, והוא נובע מהתנודה של הספר בין נקודות מבט בחייה של המספרת, ובין הנאמנות הכפולה שלה לשתי הנשים שגידלו אותה, האם והסבתא. התנועה הספרותית הזאת, כך נדמה לי, היא תוצר גם של היכולת לקיים קשרים שמהולים בו בזמן באכזבה, בביקורת, באהבה ובהבנה.
לצד המעלות וההישגים של 'נשארתי בשבילכם', יש בו רגעים בוסריים ונטייה לחזרה עצמית, שלא תמיד נראית מוצדקת ולעיתים מכבידה על הקריאה, במיוחד לקראת סופה. ומורגשים בו, לטוב ולרע, הפגמים הבלתי נמנעים בכתיבה של סיפור משפחתי במבט לאחור: הנסיגה הנקודתית לעמדה ילדותית או נאיבית, העלבון האישי, החשיפה הכמעט חד־צדדית של מושא הסיפור, ההורים, שמזינה גם קשר נוקשה מדי, לטעמי, בין ההווה לעבר, בין ילדות ובגרות. אבל את הפגמים האלה, בדומה לעולם שאלבג מתארת, כמעט שאין ברירה אלא לקבל. אולי מתוך עצב הפרידה מסוג כזה של משפחתיות דחוסה ומתערבת, רודנית ותומכת, שמחלחל לאורך הספר והקריאה. עצב שמהול בידיעה שלא רק הורים יכולים לנטוש, להכאיב ולאכזב; ובתהייה עד כמה אנחנו מוכנים להישאר שם "בשבילם" לעת זִקְנה. •
