דודי אמסלם הוא השר האהוב עליי. שרים יש הרבה, אבל שרים עם כוח שכנוע יש מעט. רק לאחרונה, הודות לעיתונאים בן כספית ולעמיתינו בערוץ 12, נודע לעולם איך דודי אמסלם שיכנע את חבריו לפלוגה לשקר למ"פ שלהם, רק כדי לפטור אותו מאחריות לעבירות שעשה. זה כוח שכנוע! ואיך כאשר נדרש להסביר את מעשיו נעלם פתאום לביתו ולא שב. זאת נחישות! זאת תושייה! הטייסים הצפונבונים יכולים ללמוד ממנו איך משתחררים ממילואים.
בממשלה הנוכחית דודי מכהן בשתי משרות וחצי: הוא שר לשיתוף פעולה אזורי ושר במשרד המשפטים והשר המקשר בין הממשלה לכנסת. מה הוא עושה בכל אחד מתפקידיו לא ברור: במדינות השכנות לא שמעו עליו, במשרד המשפטים לא רוצים לשמוע ובכנסת כל פעם שהוא עולה לדוכן נתניהו מתכווץ בכיסאו. אנחנו יודעים משהו על התפקידים הנוספים שלקח על עצמו, בחריצות אין קץ. הוועדה לאנרגיה אטומית, למשל. הוועדה היא אחד הגופים הרגישים ביותר והחשאיים ביותר במערכת הביטחון. נתניהו, במהלך שפורסם אבל לא הוסבר, העניק לאמסלם את האחריות על עבודת הוועדה. במילים אחרות, דימונה בידיו. כמה מרגיע! דודי שלנו הוא רוברט אופנהיימר הישראלי.
בשאר שעות היממה אמסלם הוא השר הממונה על רשות החברות. הרשות הייתה באוצר, מקומה הטבעי, אבל נלקחה משם כי סמוטריץ' קיבל מנתניהו גם את האוצר וגם שליש ממשרד הביטחון, עניין מופלא לעצמו, ונוצרו עודפים. אמסלם אולי לא יודע לנהוג בג'יפ, אבל בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות הוא מבין. תחת מנהיגותו יתמלאו החברות הממשלתיות במקורבים. אנשי המקצוע יפוטרו, קבלני הקולות ינהלו. את התוצאות נראה במאזני החברות ובהצבעה בפריימריז. השר קרעי, השרה רגב ושרי ליכוד אחרים הולכים באותה דרך. לא משילות, שחיתות. ההפיכה המשפטית יצאה לפגרת קיץ אבל הביזה נמשכת בכל הכוח.
לפני ימים אחדים פורסם שאמסלם עיכב העברת סכום של 1.8 מיליארד שקל, רווח שהצטבר בחברות הממשלתיות, לקופת האוצר. למה? כי הוא יכול. הוא עומד על זכותו לבדוק האם האוצר הוא הכתובת הנכונה. יש לו מחשבות על הייעוד הנכון לכסף; יש לו רעיונות.
באוצר רתחו מכעס, אבל אני חשבתי שמן הראוי להקשיב לאיש. הוא, דווקא הוא, קולט את רוח הזמן. יש מה ללמוד ממנו.
שוחחתי עם רואה חשבון, אדם שלא הולך להפגנות אבל מזועזע ממעשי הביזה של הקואליציה. עזוב אותך מהפגנות, אמר לי. הדרך הנכונה לרסן את הממשלה היא שהחברות הגדולות במשק לא יעבירו, כמקובל, מקדמות על חשבון התשלומים שלהן לרשויות המס. הכוונה היא למס חברות ולמס הכנסה - לא למע"מ. המהלך חוקי לגמרי. הוא כרוך במה שמכונה "החלטת מייצג" - ההערכה של רואה החשבון מה גובה ההכנסות שצפוי לחברה בעתיד. אם מתברר שההערכה הייתה נמוכה מדי החברות יחוייבו בריבית ובקנסות פיגורים - זה מחיר שאפשר לעמוד בו. הממשלה יכולה, כמובן, לאיים על החברות בדרכים עקלקלות, אבל זה תהליך מורכב ובעייתי. בינתיים לא יהיה בקופת האוצר די כסף, לא לשירותים לציבור ולא לכספים קואליציוניים. כשהקופה ריקה, אמר, התיאבון המהפכני מתפוגג.
המסקנה שלו: למרי האזרחי יש לאן לזרום. במקום לאיים בהפסקת ההתנדבות לצה"ל, איום שמעמיד בספק את כשירות הצבא בטווח קצר ואת לכידותו בטווח ארוך, להפסיק, או לפחות לצמצם את תשלומי המס. לא רק חברות גדולות יכולות לעכב תשלומים, גם חברות בינוניות וקטנות וגם יחידים. אשכרה תכנון מס. מה שנדרש הוא פעולה כללית, אחידה ומתואמת של המגזר העסקי וגם של יחידים, עוז לתמורה בטרם פורענות.
אנרכיסטים, יטיח השר אמסלם מעל דוכן הכנסת. בוגדים; פריבילגים; צפונבונים. צריך לעצור אותם, יזעק, לחסל אותם, לגרש אותם מהארץ.
אולי אנחנו כאלה, יאמרו לו מורדי המס. אבל אתה התחלת.
אמסלם אולי לא יודע לנהוג בג'יפ, אבל בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות הוא מבין. תחת מנהיגותו יתמלאו החברות הממשלתיות במקורבים. אנשי המקצוע יפוטרו, קבלני הקולות ינהלו. את התוצאות נראה במאזני החברות ובהצבעה בפריימריז
