אני זוכר את הרגע שחצה את חיי לשניים כאילו קרה, אה, בשבוע שעבר. שום דבר לא הכין אותי לזה. נכנסתי לאינטרנט, ושם זה היה: "אם אני אתן את דעתי הפוליטית, אני אפגע במישהו", אמרה שירי מימון אצל רן בוקר ב־ynet.
כן, לפעמים אומץ ליבה ותעוזתה של אישה בודדה יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. רוזה פארקס וז'אן דארק עולות לראש. שירי מימון ממש לידן, ומיד אחריהן בהיכל התהילה המצומצם הזה, יובל דיין, שניסחה בפוסט את המילים שייחקקו בלב דורות: "אל תשכחו ששירתנו יחד בצבא, שעזרנו אחד לשני עם פנצ'ר בצד הדרך, שישבנו בחוף עם אבטיח".
כן, אחיי, אלה הם ימים גורליים לאומה שלמה, ואולי נחמתנו היחידה היא שבזמנים כאלה התברכנו באמנים ובסלבס שלא מהססים להיות מגדלורים בחשכה ולומר, במילים שאין לטעות בהן, שאין להם שום דבר מה לומר.
"ואני שואל, איפה אהבת החינם... כשהבית ייחרב, לא נחולק לאשמים ולא אשמים, הכל ייחרב", העלה הראל סקעת פוסט נוקב. "אני אמשיך לשרת את המדינה ללא קשר לשיוך פוליטי... אין לנו ארץ אחרת", התחייב רביב כנר, וגם עידן עמדי ניסח עמדה לא מתפשרת: "לכולם כואב הלב, אז אולי זה איזה רמז לגעגועים, לרצון להתקרב". שלא לדבר על מייסד הז'אנר עדן חסון בקריאה: "אל תוסיפו אש למדורה, תנו לזעם לעבור".
אחרי דברים נכוחים שכאלה, לא נותר אלא לשאול: מה בעצם מפריע לסלבס בדרגות חומרה שונות להמשיך לחיות את חייהם מהשקה לסטורי ובחזרה, ומה גורם להם להרגיש לפתע דחיפות עצומה "להגיד משהו" באינסטגרם? התשובה, ידידיי, ברורה מאליה - בכל זאת, המצב שאין בלתו גורם לכל דיווח ממסיבת בריכה להיראות זניח מאי פעם ומוכרחים לפחות לעשות קולות של רלוונטיים ומחוברים. רק שהתוצאה משקפת בכל המקרים את הפחד האמיתי: לא הפחד לאבד את הדמוקרטיה הישראלית; הפחד לאבד עוקבים. להיות, לא עלינו, מפורשים, ולך תדע איפה דבר כזה עוד יכול להיגמר, ייתכן אפילו מצב קיצון שבו חברת מזגנים תחשוב פעמיים בטרם תציע לך להיות פרזנטור של כבוד.
המבוכה שבאמירת כלום המתחזה לעמדה מדגימה היאחזות נואשת בדבר שחדל ממילא להתקיים כאן: קונצנזוס. העמימות, במקרה זה, עוברת כפחדנות. ואת זה - אפילו עם קוד קופון - אף אחד לא יקנה.
