בשיחה שקיימתי לפני כמה חודשים עם ארי פולמן, ובה ניסיתי להבין איך דווקא הוא – חסר כל השכלה פורמלית בציור או באנימציה – אחראי לאחד מסרטי האנימציה הגדולים בכל הזמנים, בכל העולם ("ואלס עם באשיר", כמובן), עלתה התובנה הבאה: לפעמים היעדר מסורת הוא יתרון.
בלוס־אנג'לס, פריז וטוקיו דורות של סטודנטים מפוחדים לאמנות מתחרים על מקומות ספורים באקדמיות מפונפנות בעלות עשרות או מאות שנים של היסטוריה מאחוריהן. כשמגיעים לשם לומדים איך צריך "לצייר נכון" (דמויות של דיסני או דמויות של אנימה, תלוי באיזה צד של האוקיינוס הן) ומעטים סוטים מהקו הרשמי, מילולית. ובישראל? פרטץ' בסגנון הפלמ"ח. יושב לו במאי מקורי כמו פולמן, שמאלתר בין עלילתי, תיעודי ואנימציה, בין סדרות לקולנוע, מגייס כמה חברים סופר־מוכשרים כמו יוני גודמן ודוד פולונסקי, הם עובדים על תוכנות שונות וקונספטים שונים, והתוצאה היא זיקוקי דינור.
לא רק "ואלס", גם "אגדת חורבן" של גידי דר היא יצירת מופת של אנימציה תוצרת כחול־לבן (וגם בה היה מעורב פולונסקי – שמישהו ייתן לו כבר פרס ישראל – עם מיכאל פאוסט). אפשר גם לדבר על "איפה אנה פרנק" ו"כנס העתידנים" כסרטי אנימציה פורצי דרך שנעשו במאית עד עשירית מהתקציב של מקביליהם העשירים מפיקסאר ודיסני, פלוס כל מיני שימושים באנימציה בסרטים עלילתיים סטייל "פלאות" של אבי נשר או הפרסומות והמערכונים של "ניר וגלי". מתוך חוסר המסורת נוצרה כאן מסורת קטנה, של תעשייה אנדרדוגית מוכשרת להפליא ששווה להכיר ולהוקיר.
והדיבוב? זה חלק מהסיפור. בצרפת ובגרמניה נהוג ששחקנים קבועים מדבבים בתורם כוכבים ידועים, מי את טום קרוז ומי את טום הנקס. ההתמכרות לגרסאות מדובבות בסרטים למבוגרים – ששם הן אפיון של "צרפת וגרמניה השנייה", קרי מי שרואה סרטים בשפת המקור עם כתוביות נחשב לאליטה עירונית – גרמה לכך שרמת האנגלית של דורות צעירים בישראל גבוהה בהרבה מאלו של הרבה מדינות באירופה. אבל מנגד, דווקא ההתמקדות של מדבבים כאן בקולנוע לילדים גורמת להתמקצעות. שפרירה זכאי הייתה החלוצה, ואילו היום אנחנו נמצאים במציאות של הרבה אולפנים מתחרים, הרבה סגנונות, פה ושם גם אינטריגות, ובגדול כך נוצרה יופי של מיני־תעשייה.
