אנחנו חיים באירוע מתמשך. אירוע רודף אירוע: הניוזסייקל קצר והמלאכה מרובה. גם מה שלא אירוע ממותג כ"אירוע": "נכנס לאירוע", אירוע פח"ע, אירוע הגמר הגדול.
אי־אפשר להבין את ההצלחה ההיסטרית של 'ברבי' בקולנוע בלי להסתכל עליו כאירוע. כן, יחסי ציבור של שנים, אסתטיקה קפיטליסטית, מרגו רובי וראיין גוסלינג, ופמיניזם טרנדי לנערות השתלבו יחד, אבל גם הם לא היו מספיקים להפוך את הסרט לכזה להיט.
בעידן הסטרימינג, בשביל לגרד צופות וצופים מהבית ומהיוטיוב, להזמין כרטיסים ולקחת אוטובוס לקולנוע - זה חייב להיות איוונט. עם קוד לבוש: ורוד; עם צילום לסטורי בתפאורת קופסת ברבי מחוץ לאולם; עם רשימת מוזמנות כי כל החבורה הולכות יחד; עם קהל שעובר חוויה משותפת, צוחק ובוכה וממשיך לדבר על הסרט בתור לשירותים אחרי שהוא נגמר.
זה לא המסע של סיזיפוס להזמנת כרטיס להופעה של טיילור סוויפט, שלוקח חצי יום של מסכים כחולים ולִהטוט לינקים, אבל זה דורש מאמץ והתארגנות וגיחה מאזור הנוחות. וזה דבר שטוב לעשות ביחד.
'ברבי' יהיה סרט נהדר גם בסטרימינג הביתי כשינחת שם. אבל חוויית המעטפת בקולנוע - עם הסיסטרהוד האוורירי שאפשר להיות ציניים כלפיו אבל למה - היא גם הדי־אן־איי של היצירה המתוקה הזאת. 'ברבי' משחק על כל המגרשים: יש בלונד ורודי, יש צחוקים, יש לב ויש מלא שכל. לא מוותרים על מנה בריאה של טרחנות אידיאולוגית בשם כל הדעות היפות. זה בסדר, אנחנו רגילות ואוהבות מהטיקטוק.
פתגם האינסטגרם "כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים" (בשפת אלמוג כהן: "כשהמים רותחים הנקניקיות צפות") פוגש את הגרסה החטיפית של פמה צ'ודרון ב'כשהדברים מתפרקים': הסיפור הטוב מתחיל דווקא כשהכל מתמוטט.
אחד ההישגים היפים של 'ברבי' הוא שלא זורקים את קן מתחת לגלגלים. קן הוא לא הבעיה. האויב איננו בנים. האויב המשותף הוא הפטריארכיה, שגורמת לגברים ולנשים כאחד למדוד את עצמם בסטנדרטים שאי־אפשר לעמוד בהם, ואז לשנוא את עצמם ולאמלל אחרים.
באירוע הקולנועי שנכחתי בו, אולם מלא לובשי ורוד ב־11 בבוקר ביום חול, ישבו בשורות הראשונות שלושה טינאייג'רים מסוג קן. בסצנה שבה ברבי בוכה שהיא כבר לא יפה, אחד הקנים צעק: "את עדיין כוסית". בתגובה ברבי בת עשר שישבה מאחוריו בעטה לו בכיסא בעוצמה. הקהל שמע והתמוגג.
