השבוע גילינו מה הייתה הטרגדיה האמיתית של יעל גרינברג ז"ל, שהייתה בת 14 כשנאנסה ב־1988 בקיבוץ שמרת על ידי נדב ביטון, אריק חזון, אופיר בארי וצפריר צביסון: האנסים היו יהודים.
לו הם היו ערבים, הם לא היו מרצים עונש שנע בין 12 ל־15 חודשי מאסר וחוזרים לחייהם; מתחתנים, מקימים חברות, אחד מהם עוד מתגורר בקיבוץ שבו נפשה של אישה הושחתה לעד. לו היו ערבים, היה האונס נחשב לאכזרי יותר. אז אולי הייתה גרינברג זוכה לשיקום. אולי לא הייתה שוקעת בחובות. אולי הייתה זוכה להגיע ליום הולדתה ה־50.
גם קורבנותיו של האנס הסדרתי אלון קסטיאל, שכבר שוחרר מהכלא, נפלו בין הכיסאות. לו קסטיאל היה ערבי, אולי יותר מהן היו נכנסות לכתב האישום. אולי לא היו נאלצות להתמודד עם סוללת עורכי דין ממולחים, ובוודאות סעיף האונס שבו הואשם לא היה יכול להיות מומר לניסיון אונס; ניסיון האונס למעשה מגונה בכוח; מעשה מגונה בכוח למעשה מגונה; ומעשה מגונה להטרדה מינית. אבל קסטיאל הוא יהודי, ועל כן הוא כנראה שולק עכשיו אויסטרים באיזו מסעדה מעבר לים. מה שהופך את החוק שעבר השבוע במליאה – לפיו העונש על עבירות מין יוכפל במקרה שהן בוצעו על רקע מעשה טרור לאומני, והפיצוי הכספי על הטרדה מינית שתבוצע על רקע זה יוכפל – לחסר ערך, לריק מתוכן ולנטול כל השפעה על המלחמה באלימות מינית.
לא רק שאין כאן הצהרת כוונות אמיתית של הממשלה לחזק את ביטחונן של נשים בבית ובמרחב הציבורי, לומר להן שלגופן, לנפשן ולחייהן יש ערך, אלא שהיא עושה כאן צעד סרק מעליב, שכל מטרתו היא לעשות שרירים על אוכלוסייה מוחלשת אחרת בישראל. חמור מכך - החוק הזה הופך אונס לכלי שרת פוליטי בידי אלה הסבורים שיותר משחשוב להתאחד סביב הרעיון שנשים הן בנות אדם, חשוב להתאחד סביב הרעיון של שנאת ערבים. בעיניהם, ההתייחסות לאונס כמעשה טרור תלויה בתעודת הזהות של הפוגע. זו לא רק גזענות במסווה של דאגה לאזרחיות, אלא גם בורות משוועת בכל הקשור לאלימות מינית.
בספרה "פוליטיקה מינית" כתבה הפמיניסטית האמריקאית קייט מילט כי אונס הוא טרור, כי "גם אם לא כל הגברים אנסים, כל הנשים מתנהלות בעולם בפחד מגברים ורואות בכל זמן ומקום פוטנציאל לאונס". הספר יצא בשנות ה־70, אך גם היום מילותיה של מילט רלוונטיות. תנועת "מי טו" אמנם העבירה את הבושה צד והגדירה את הקשר בין יחסי כוח לאלימות מינית, אך החברה שלנו ממשיכה לשמר את יחסי הכוחות האלה, הבלתי שוויוניים (תזכורת: ישראל דורגה השנה במקום ה־83 בדוח המגדר הגלובלי, שבוחן מדי שנה את הפערים בין גברים לנשים), מה שחושף 51 אחוז מהאוכלוסייה לאלימות.
נשים - יהודיות וערביות, ימניות ושמאלניות, מזרחיות ואשכנזיות, חילוניות ודתיות - חשופות לפגיעה בגופן ובנפשן. על פי נתונים ממשלתיים, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית בחייה. 84 אלף נשים נפגעות בשנה. כ־230 תקיפות מיניות מתרחשות בישראל - שימו לב - מדי יום. המספרים האלה מספרים סיפור אחר. לא סיפור על ערבים ויהודים, אלא על גברים ונשים. לא טרור לאומני, אלא טרור מגדרי שדורש טיפול שורש. והשורש - לא של המחלה הזו, לפחות - אינו בסכסוך היהודי־פלסטיני.
