זוהי תמונת עבר שלא תחזור", כתב ולטר בנימין, "המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה". זכיתי לבקר בתערוכה 'היסטוריה קטנה של הצילום: בעקבות ולטר בנימין', במוזיאון ישראל, ירושלים, ביום שבו הכנסת העבירה את החוק הראשון במהפך האנטי־דמוקרטי, שלדעת רבים עלול לסמן את תחילת הקריסה של הפרויקט הציוני אל מול שחיתות חסרת כל בושה ותהליכי היודו־טליבאניזציה שהצמיח. הצליל המרומם והעצוב כאחד של ההפגנה נשמע היטב בכניסה למוזיאון. מפגנים מותשים בחום חסר הרחמים נכנסו כדי ליהנות לכמה רגעים מהמיזוג, נושמים בכבדות בעודם יושבים על הרצפה של חלל הכניסה עם דגל המדינה לצידם. גם שוטרים נכנסו לעיתים, בחיפוש אחר משקה קר בקפטריה. קריסה של דמוקרטיה היא תמיד דבר קשה, אבל ניכר שהיא קשה במיוחד בקיץ החם ביותר בהיסטוריה האנושית, שלמרבה הצער כנראה יהיה גם הקיץ הקר ביותר שאנו נזכה לחוות.
התערוכה, שאוצר ד"ר גלעד רייך בכישרון רב ומקוריות קונספטואלית מובהקת, מציעה מבט מקיף על הצילומים שהניעו את הכתיבה של בנימין ב'היסטוריה קטנה של הצילום', טקסט שפורסם בהמשכים בכתב העת Die Literarische Welt בסתיו של 1931. התערוכה מציעה אוסף מקיף ומרשים של הצילומים שאליהם בנימין מתייחס במסה שלו ובכך מאפשרת הזדמנות לבחון מקרוב את התמונות שהובילו לטקסט מכונן בפילוסופיה של הצילום. בנוסף, בכניסה לתערוכה, מוצג גם דיוקן של בנימין עצמו, מבט קצת מושפל מבעד למשקפיים העגולים, רמז של מה שאולי נראה כמו חיוך קטן מרחף על שפתיו, סיגריה בידו.
5 צפייה בגלריה
(התמונות שהופיעו בחיבורו של בנימין, 'היסטוריה קטנה של הצילום', ונמצאות בתערוכה במוזיאון ישראל, ירושלים)
איך ההווה שלנו יכול לזהות את עצמו כתכלית שאליה מכוונת תמונתו של בנימין?
• • •
מי הוא ולטר בנימין? חיפשתי השבוע תרגום לאחד ממאמריו באוניברסיטת תל־אביב, הספרנית הסבירה ש"ספריו של בנימין לא נמצאים כולם באותו המקום". ואכן, רוב הספרים עליו בארונות הפילוסופיה, חלק מיצירותיו בארונות האמנות, ההתכתבות הענפה שלו עם שולם בהגות יהודית וכתבים נוספים במדפים שונים בארונות לספרות. נדמה שהעובדה המינורית הזאת אומרת הרבה על המורכבות של האיש. הוא דמות בולטת ומשמעותית בשיח הפילוסופי, אבל הוא לא רק פילוסוף. רוב מה שהוא כתב נכנס תחת הסוגה של ביקורת ספרות ואמנות, אבל ביקורותיו הן יותר בגדר יצירות אמנות לכשעצמן, ומתהווה בהן הגות ייחודית ורבגונית — רבגונית כמו מקורות ההשראה של בנימין עצמו — ממרקס לקבלה, מניאו־קאנטיאניזם לחשיש. בנימין היה משוטט חסר מנוחה, נע בין ברלין לנאפולי, בין מוסקבה לפריז, וכך גם בהגותו, שהיא תנועה מתמדת בין צ'ארלי צ'פלין לבודלייר, בין קפקא לספרות ילדים, בין משיחיות להיסטוריה של הצילום.
5 צפייה בגלריה
התמונות שהופיעו בחיבורו של בנימין, 'היסטוריה קטנה של הצילום', ונמצאות בתערוכה במוזיאון ישראל, ירושלים
בחיבורו האחרון, 'על מושג ההיסטוריה', בנימין מתאר את הדימוי שאולי נקשר אליו באופן המשמעותי ביותר: "יש תמונה של קליי הנקראת Angelus Novus. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו", כותב בנימין ומוסיף, "כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר". ההתקדמות עם הגב לעתיד, היא מרכיב מרכזי בטרגיות של המצב האנושי. אפשר וחשוב לדמיין את העתיד, אבל כולנו רואים רק את העבר, גם כשאנו מתקדמים בהכרח לעתיד. הדבר בא לידי ביטוי באופן אכזרי במיוחד במותו של בנימין. בספטמבר 1940, הוא מנסה עם קבוצה של פליטים יהודים להימלט לארה"ב דרך פורטוגל. הוא מצליח לעבור את הגבול הצרפתי־ספרדי, אך נעצר על יד המשטרה של פרנקו בעיר פורטבו, שם נאמר להם שיגורשו חזרה לצרפת למחרת. בלילה, עייף, מודאג וכועס, בנימין נוטל מנת־יתר של מורפיום ומתאבד. למחרת, שאר חברי הקבוצה הורשו להמשיך לפורטוגל ואכן הגיעו לליסבון.
לו לרגע מלאך ההיסטוריה היה מאפשר לנו להביט קדימה, בנימין היה יכול אולי לראות שעבורו, באותו לילה במלון בגבול צרפת־ספרד, הכל עדיין לא אבוד. לו מלאך ההיסטוריה היה מאפשר לו מבט קדימה, אולי בנימין היה עוזב לארה"ב או לפלשתינה לפני שנהיה כמעט מאוחר מדי. למעשה, בנימין דחה שוב ושוב את תוכניותיו המוצהרות ללמוד עברית ולעלות לארץ. מה היה עושה בנימין בארץ? משתלב באוניברסיטה? יושב בבתי קפה תל־אביביים? מצטרף ל'ברית שלום', חוזר בתשובה? חברים אחרים עודדו אותו לעזוב לאנגליה או לארה"ב. אבל הדחיינות של האיש שעמל שנים על אחד הספרים המשמעותיים מבין הספרים שלא הושלמו לעולם, הידוע כ'פרויקט הפסאז'ים', חיסלה גם כאן את אפשרותו של סוף אחר.
5 צפייה בגלריה
התמונות שהופיעו בחיבורו של בנימין, 'היסטוריה קטנה של הצילום', ונמצאות בתערוכה במוזיאון ישראל, ירושלים
האיש בצילום הוא איש שלא ידע מתי לעזוב.
האם נדע אנחנו?
אחד הדימויים החזקים של המאה ה־21 בעיניי הוא ההמראה של המטוס האמריקאי האחרון מקאבול. המראה איטית של ציפור מברזל ענקית תוך המולה על מסלול ההמראה ואנשים נואשים עד מוות שמנסים לאחוז במטוס עצמו, רק כדי ליפול מהשמיים על גגות העיר ברגע שהמטוס תפס מהירות באוויר. הרבה מאוד יהודים שחיים היום הם צאצאים של אנשים שידעו מתי לעזוב. האם גם עלינו להתחיל לנסות להביט קדימה? ומה נראה שם? גלי חורבות כפי שמלאך ההיסטוריה רואה במבטו לאחור או שמא, כדי לצטט את המשפט האחרון מתוך 'על מושג ההיסטוריה': "השער הקט שדרכו עשוי המשיח להיכנס ולבוא"?
• • •
במסה שסביבה נאצרה התערוכה, 'היסטוריה קטנה של הצילום', בנימין פיתח כמה רעיונות שיהפכו לבולטים בהגותו ויהוו תשתית לחיבורו המפורסם ביותר 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני' שיתפרסם ב־1935. אכן, ההיסטוריה הקטנה כוללת, כמו המאמר המאוחר יותר, עיסוק בפוטנציאל האמנותי והפוליטי שטמון בטכנולוגיה חדשה המבוססת על אפשרות של שכפול מסיבי וכמו כן את מושג ה"הילה", שבנימין מתאר כ"מארג מוזר של מרחב וזמן". תובנות אלה מבוססות על צילומים, שבנימין ראה בספרי צילום של סוף שנות ה־20 ותחילת שנות ה־30, ספרים שמסקרים את פועלם של צלמים מוקדמים לצד בני תקופתו.
"אף השעתוק המושלם ביותר חסר דבר זה", כתב בנימין במאמר המאוחר יותר, "את הכאן־ועכשיו של יצירת האמנות — את נוכחותה החד־פעמית במקום שבו היא נמצאת. אולם בנוכחות החד־פעמית הזאת, ובה בלבד, התחוללה ההיסטוריה שהיצירה הייתה כפופה לה בשנות קיומה". על כן, "מה שמתדלדל בעידן השעתוק הטכני של יצירות האמנות", טען, "הריהו ההילה שלה". בעצם החשיבה סביב צירים אלה, בנימין פותח אופקים הגותיים מרתקים גם אם ייתכן שמבעד לזמן שחלף, אחיזתה של הילת האותנטיות בינתיים מתגלה כעקשנית יותר ממה שהוא ציפה. הרי גם בעידן שבו ניתן לצפות במונה ליזה על פני כל מסך בתוך שניות, מיליוני בני אדם מתאמצים להגיע במעין טקס קנאי, שמשמעותו המאגית כבר לא ברורה, ללובר, ושם לצלם או להצטלם עם מוקד הפולחן. כמו הכותל, כמו כנסיית הקבר, הערך הפולחני של הילתה של היצירה ממשיך למשוך את הקהל הרחב שעולה אליה לרגל, וכמובן גם את תשומת ליבו של השוק הקפיטליסטי, שמתמחר ציור ב־450 מיליון דולר כי ייתכן שליאונרדו נגע בו.
המתח הפורה בין רעיונותיו של בנימין לבין הנחות היסוד של התערוכה, ואולי של כל תערוכות כולן, הוא מרכיב מרתק בחוויית הביקור בה. בואו נחזור, למשל, לדיוקן שמהווה את שער הכניסה אליה. התמונה מפרי מצלמתה של הצלמת ז'רמין קרול — ידידה קרובה של בנימין, שעליה הוא גם כותב בחיבורו — היא הדפס ראשוני שלה. קרול צילמה את בנימין, נתנה לו את התמונה, שאותה הוא לבסוף העניק כמתנה לגרשום שלום שבא לבקרו בפריז. התמונה הזאת, החפץ הזה ממש ולא עותק אחר, הייתה תלויה במשך שנים בדירתו של שולם, לצד ה־Angelus Novus המפורסם. רייך מסב את תשומת ליבי לטביעות האצבעות שניתן לראות על התמונה, טביעות אצבעות שאולי שייכות לבנימין עצמו, לשולם או לחוקר בנימין בשם גרי סמית'. פרופ' סמית' קיבל לידו את הדיוקן מאלמנתו של שולם, פניה, ולפי הסבריו המרתקים של רייך, מתוך רצון שלה להיפטר מנוכחותו של בנימין במרחב חייה לאחר שעניין בעלה בו הפך לכמעט אובססיבי בשנותיו האחרונות. היות שהמוזיאון רוכש את הדיוקן, הוא יאוחד עם מלאך ההיסטוריה שלצידו שהה בדירתו של שולם במשך שנים.
אני מביט בתמונה של בנימין ותוהה בנוגע להילתה. רואה את טביעות האצבעות. או שמא מדמיין אותן. האם המחשבה שאלו הן טביעותיו של בנימין מרגשת אותי? האם היא אמורה לרגש אותי? האם הייתי דווקא מתרגש יותר לו הן היו של שולם? או של פניה? כמה פחות משמעותית תהיה החוויה אם יתברר שהן של פרופסור אמריקאי שחוקר את בנימין? למה בכלל יש משמעות לחפץ הזה עצמו אם ניתן לשעתק את הצילום הזה עד אין־קץ? "מלוח הצילום", כתב בנימין, "ניתן להכין עותקים לרוב; שאלה בדבר ההעתק האמיתי היא חסרת שחר".
את התמונות שעליהן בנימין כותב ב'היסטוריה קטנה של הצילום' הוא ראה כאמור בספרי צילום. במובן הזה, למבקרים בתערוכה יש לכאורה מבט קרוב יותר לאותם צילומים מאשר לבנימין עצמו. האם לקרבה הזאת יש משמעות למרות טיעוניו של בנימין? ישנם כמובן הבדלים באיכות. ספרי הצילום בזמנו של בנימין לא איפשרו את האיכות שמשתקפת בהעתקים התלויים בתערוכה, עובדה שהוא בעצמו מתייחס אליה במאמר. אבל בעידן השעתוק הדיגיטלי, דבריו של בנימין בנוגע להיעדר המשמעות של "העתק האמיתי" מהדהדים חזק עוד יותר. למה לצאת מהבית לראות תמונות אם אפשר לצפות בהן בנחת במסך המחשב?
• • •
