זה לא התחיל אתמול ולא שלשום. וגם לא לפני שבעה חודשים, כאשר בישראל החלה לכהן הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה. הרי גם לפני הקמת ממשלת השינוי ידעה ישראל שנים של הפגנות. וזה רק הולך ומחמיר. זו לא רק הקואליציה. הבעיה היא שגם אחרים יורדים מהפסים. כולל ראשי המדינה ומערכות הביטחון לשעבר. מרי אזרחי? מרד מסים? סרבנות? זו התרופה? גם אישים שלא מזוהים עם השמאל נגררים למקומות שזה רק עניין של זמן עד שהם יתחרטו עליהם. חבל. הנזק בטווח הקצר נבלע בהמולת המחאה. בטווח הארוך הנזק עלול להיות הרבה יותר גדול.
בניגוד לרושם שיוצרים הקולות הרדיקליים של המחאה, ישראל לא נמצאת על סף דיקטטורה, הכשירות של צה"ל מול אויבים אמיתיים לא נפגעה, וישראל לא מתמוטטת, למגינת ליבו של נסראללה. ביהמ"ש העליון ימשיך לתפקד גם בלי עילת הסבירות, שאכן נעשה בה שימוש מוגזם. רק שלשום הבהירו שופטי בג"ץ שלמרות החוק החדש, שמאפשר ליו"ר ועדה קרואה להתמודד על ראשות יישוב ללא צינון, מקורבו של אריה דרעי לא יוכל להתמודד על ראשות עיריית טבריה.
אבל אין צורך בהתמוטטות כדי להיות מודאגים. ואפילו מודאגים מאוד. אנחנו בעיצומם של תהליכים מסוכנים שגורמים ליותר מדי שברים וסדקים. אנחנו בעיצומה של הזרמת כספים לעידוד הבורות וההשתמטות משוויון. ואנחנו בעיצומה של הזרמת עוד ועוד תקציבים לצורך הקמת עוד ועוד בנייה בשטחים ועוד ועוד מאחזים. וברור לחלוטין שעם כל הכבוד למחאה, שהצליחה לבלום את רוב סעיפי ההפיכה המשטרית, היא לא תצליח לבלום את האסון הלא פחות גדול של הפיכת ישראל לישות דו־לאומית. ומה שלא עשו לוין ורוטמן בתחום המשפטי, יצליחו לעשות בצלאל סמוטריץ' ואחרים בקואליציה בתחום המדיני. ה־BDS רוצה מדינה דו־לאומית. סמוטריץ' וחבריו ימשיכו להיות קבלני הביצוע.
העניין הוא שאפשר לעצור את התהליך הזה. כן, אפשר. על הפרק נמצאת עסקה אסטרטגית עם ערב־הסעודית, בחסות אמריקאית. ייתכן שמה שדונלד טראמפ הצליח לעשות עם איחוד האמירויות, מרוקו ובחריין, יצליח דווקא ג'ו ביידן לעשות עם ערב־הסעודית. זה לא יקרה בגלל אהבת ישראל. אם זה יקרה, זה יקרה משום שלערב־הסעודית יש אינטרסים, יותר מול וושינגטון מאשר מול ירושלים. אבל זה לא צריך להטריד אותנו. משום שהסכמים כאלה הם תמיד, אבל תמיד, פועל יוצא של אינטרסים.
אחד מהתנאים להסכמי אברהם היה נסיגה מרעיון הסיפוח. התנאי להסכם עם ערב־הסעודית אמור להיות ריסון או עצירה של הצעידה לכיוון האסון של מדינה דו־לאומית. עצירה כזאת היא צורך ציוני עליון. הרי הרוב כאן רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית, ולא מדינת אפרטהייד בשליטת חוליגנים. לא ברור אם אכן אפשר להגיע להסכם עם ערב־הסעודית, אבל ברור שבן גביר וסמוטריץ', ואולי גם אחדים מחברי הכנסת של הליכוד, שעברו בשנים האחרונות לימין הקיצוני – לא יאפשרו להסכם כזה להתממש. הם מעדיפים חומש ועוד חומש, ועוד בידוד מדיני של ישראל, ועוד פגיעה בחוסן הלאומי והכלכלה, על פני נורמליזציה עם ערב־הסעודית.
הדרך היחידה לאפשר מהלך אסטרטגי כזה היא בשיתוף פעולה בין חלק מהאופוזיציה, יש עתיד והמחנה הממלכתי, עם בנימין נתניהו. כן, ממשלת אחדות. הבונוס יהיה משולש. גם הסכם נורמליזציה עם ערב־הסעודית, גם עצירה של הפרויקט הדו־לאומי, וגם הפסקת ההפיכה המשטרית.
יתכן שגורמי האופוזיציה לא מאמינים לאף מילה שיוצאת להם מהפה, ואז אין שום סיבה לדאגה. אפשר לתת לממשלה הנוכחית להמשיך ולכהן, ואפשר לספוג את כל פגעי הקואליציה. אבל סביר יותר להניח שהם מאמינים למה שהם עצמם אומרים. כלומר, אנחנו בתהליך של השמדת ערך בכל תחום, ממשילות וביטחון ועד חברה, כלכלה, דת ומדינה. ולכן, הדרך האחת והיחידה לעצור את ההידרדרות היא שבמקום בן גביר כשר לביטחון לאומי יכהן שם גדי איזנקוט, ושבמקום שבקבינט הביטחוני יישב בצלאל סמורטריץ', יישבו שם יאיר לפיד ובני גנץ. נכון, יש משקעים ויש הבטחות ממחלקת "רק לא ביבי", אבל כל אלה שווים כקליפת השום מול היתרונות האסטרטגיים והפנימיים שבהקמת ממשלת אחדות.
בחשבון הרווח וההפסד, נדמה שגם ללא הסכם עם ערב־הסעודית יש צורך בממשלת אחדות. הרי ממשלה כזאת תעצור חלק לא קטן מפגעי הקואליציה הנוכחית. לראשי המחאה אין שום מחויבות. אבל לראשי האופוזיציה, ובעיקר למנהיגי שתי מפלגות המרכז, יש מחויבות למדינה, הרבה יותר מהמחויבות שלהם לאג'נדה שמונעת מהם לעשות את הדבר הנכון.
עכשיו נותר רק לבדוק אם הם מאמינים לעצמם ולתחזיות האימים שלהם, או שהם עסוקים בתעמולת סרק. אפשר להניח שהאופציה הראשונה נכונה יותר. אשר על כן, המסקנה היא אחת ויחידה. ממשלת אחדות.
לראשי המחאה אין שום מחויבות. אבל לראשי האופוזיציה, ובעיקר למנהיגי שתי מפלגות המרכז, יש מחויבות למדינה, הרבה יותר מהמחויבות שלהם לאג'נדה שמונעת מהם לעשות את הדבר הנכון