1. אז למה אני בכל זאת אופטימי? קודם כל, כי כולם סביבי מדברים על “לחם חביתה” בנתניה, ומדינה שבה מדברים על לחם חביתה לא יכולה לקרוס. מדינה שבה שיר על לחם חביתה תופס ומשודר ברדיו, היא מדינה חפצת חיים. אבל לא רק בגלל זה אני אופטימי: בתשעה באב שאלתי אנשים על מקרים של אהבת חינם שנתקלו בהם. קיבלתי 3,000 תגובות. הנה שתיים מהן, דגימה זעירה בלבד: "הבן שלי נער על הספקטרום, ללא חברים. כשאחיו הקטן התחיל ללכת לתנועת נוער, רכז תנועת הנוער לקח אותי לשיחה מיוזמתו (!), שאל אותי על הילד המיוחד שלי וניסה בכל דרך להבין איך אפשר לשלב אותו בפעילויות החברתיות. בגלל שיש לבן שלי אובססיה לסרטים ולסדרות - הוא פתח במועדון הנוער את 'מועדון הסרט של יונתן', וכל שבוע היה מארגן מפגש עם בני נוער שהיו באים ולוקחים את הבן שלי להקרנת סרט ולפופקורן במיוחד בשביל לשמח אותו! לא אשכח לו את זה לעולם".
והנה עוד אחד: "אני גרה בקיבוץ של השומר הצעיר מאז שנישאתי. אני מסורתית, ובין היתר מקפידה לשמור על תשעת הימים ותשעה באב. בשנים האחרונות, במהלך תשעת הימים עורכים בבריכה מסיבה לפתיחת הקיץ (לא בתשעה באב, לפני). מבחינה עסקית, אלו ימים פנויים והדבר מתאפשר. כל שנה אנחנו מוותרים באהבה על ההשתתפות שלנו ביום הכיפי הזה (כי לא הולכים לבריכה וכו׳). בשנה שעברה, ממש לכבודנו, רכזת התרבות שלנו, שבינה לבין מסורת אין הרבה, תיאמה מולי את יום הכיף לימים שלפני תחילת תשעת הימים. קיבוץ חילוני שלם מתחשב במשפחה אחת, מתוך רצון טוב נטו (ולמרות שקיבלנו בהבנה). זו הייתה ועודנה מחווה מרגשת מאד עבורי".
2. עכשיו תוסיפו את שני הסיפורים האלה ל־3,000. 3,000 סיפורים קצרים, מדהימים ומסמרי שיער שקיבלתי (הם נמצאים בשרשור ארוך בעמוד הפייסבוק שלי, מוזמנים להיכנס ולקרוא, חוויה מרחיבת לב), על ישראלים שעשו מעשים קטנים ויפים, אנשים שעשו טוב בעולם. וזה בעיניי מה שמוטל עלינו לעשות בימים האלה, בזמן שהמדינה נקרעת והמנהיגים שם למעלה רבים ביניהם: להקפיד בינינו, האנשים הקטנים, לעשות מחוות אנושיות, להיות בני אדם. לצד המחלוקות והמחאות והצעקות באולפנים, פשוט להשתדל בהשתדלות יתרה להיות טובים יותר בד’ אמותינו, כמו קרני אור באפלה, כדי שבזמן שהמדינה בלהבות – אנחנו נהיה כמו מים קרים איש לרעהו.
מישהי שלחה לי השבוע הודעה מקסימה, ובה סיפרה על מפגין נגד הרפורמה שעמד בשמש לבדו בכיכר ליד ביתה, עם שלט. היא ניגשה אליו עם שתייה קרה, ואמרה לו שהיא אמנם לא נגד הרפורמה, אבל היא נגד התייבשות, ובעד שישתה בחום הזה. הוא צחק, שתה, הם שוחחו קצת, היא המשיכה בדרכה והוא המשיך במחאתו.
ואינני תמים. אני לא טוען שלא נקרע פה קרע, אבל אני כן אומר שדווקא בשל כך חובה עלינו לעשות מאמץ עוד יותר גדול להיות טובים, להושיט יד לשלום.
3. לפני כמה שנים (אני לא אוהב לחשב כמה, כי זה תמיד יוצא המון ומדגיש לי כמה זקן אני), אפרת ביקשה ממני ללכת לבית של סבא שלה, כי הוא לא ענה לטלפון כבר כמה שעות וזה מוזר. הלכתי. היה לו בית ברוממה בירושלים, שכונה חרדית. דפקתי בדלת והוא לא ענה. נכנסתי פנימה וראיתי אותו מחזיק באיזה עמוד תומך בבית, במסדרון. שאלתי אותו מה קורה אבל הוא לא ענה. נגעתי בו והגוף שלו היה קשיח, קפוא כזה. הוא לא רצה לעזוב את הקיר. היה מבועת וניכר שהוא לא מבין איפה הוא. לאט־לאט שיחררתי אותו מהאחיזה ועזרתי לו לשבת. הוא חזר לעצמו פחות או יותר, אבל הבנו שהוא לא יכול להיות לבד.
4. ומה שאני בעיקר זוכר מהאירוע הזה, וזה נחרת אצלי מאוד חזק, זה איך הוא החזיק בעמוד התומך. הוא כנראה היה בוורטיגו, לא הבין איפה הוא וחש שהוא עומד ליפול, אז הוא פשוט תפס בעמוד שהיה קרוב אליו ולא הניח לו. הוא היה כך שעות לדעתי, לא קלט שהוא בבית שלו, במקום בטוח, לא הצליח לחשוב על דרכים אחרות להיטיב את מצבו. הוא השקיע הכי הרבה מאמץ שיכול, ממש את כוחותיו האחרונים, כדי לעשות משהו שבעצם רק תקע אותו במצב גרוע וקשה. הוא חשב שהוא נלחם על חייו, אבל הוא סתם החזיק עמוד תומך בביתו בכל הכוח, במקום ללכת לשתות כוס מים קרים ולשבת על הספה בסלון בנחת. וכמה שהיה מבוגר וחלש, היה לי ממש קשה לנתק אותו מהאחיזה, ללמדכם כמה אנרגיה הוא ביזבז על מה שחשב שמציל את חייו - אבל למעשה סיכן אותם.
זה דבר שמפחיד אותי לאחרונה. שנקלע כולנו למצב דומה. היה איזה רגע, לפני שחוקקו את החוק לביטול הסבירות, שהיו שמועות על פשרה. היו כותרות שלפיד הגיע להבנות עם נתניהו. ומיד יצאו חלק ממנהיגי המחאה ואמרו שבחיים לא, שלא תהיה פשרה בשום אופן. זה עירער אותי. יש לי המון אמפתיה לאנשי המחאה. המחאה הזו ממש מרגשת בעיניי, הרואית ופטריוטית. אבל החשש שלי הוא שמתוך החרדה (הכנה), אנשיה יפספסו גם הזדמנות לפשרה טובה שתציל את ישראל, אם כזו תהיה.
5. אין לי פתרונות ענק למאבק על הרפורמה, אבל לא תמיד צריך פתרונות כוללים. לפעמים מספיקים מחווה קטנה וסנדוויץ' טוב והכל נהיה בסדר. הדבר החינני הזה, היכולת שלנו ליהנות מדבר פשוט, האופן שבו שיר כזה הופך ללהיט, יש פה גאונות ישראלית בעיניי, לגרום לעם משוסע להתאחד לרגע בגלל פזמון שנכתב בעשר דקות בנתניה.
היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה: הסיכוי שלנו להינצל כאומה זה להיות טובים האחד לשני ולחם חביתה.
שבת שלום.
