ביום שאחרי הקריאה של עו"ד ארי שמאי בערוץ 14 לשחרר את יגאל עמיר ומחיאות הכפיים שנשמעו מהקהל, לא היו הפתעות בערוצים המרכזיים: הגינויים זרמו כמו הדם שנשפך במגזר הערבי, והמערכון המיתולוגי של "החמישייה הקאמרית" הוצג בתדירות שבה "אפר ואבק" מושמע ביום השואה. אם התמלוגים היו בהתאם, התסריטאי עוזי וייל כבר היה יכול לקנות את "קשת" ולשלוח את "חתונה ממבט ראשון" למקום שממנו היא באה.
גם את סוגי הזעזוע ניתן לחלק לפי נקודות השקפה צפויות: מחד, דמויות "ממלכתיות" ואופוזיציוניות הזדעזעו לחלוטין וצעקו את אותו "לאן הגענו" ב־50 צורות. אחד מהם, איש השב"כ לשעבר דביר קריב, זעק שוב ושוב ב"חדשות היום" של "רשת" שערוץ 14 מפיץ רעל כחלק מ"השידור הציבורי". הבעיה היא שזה נכון בערך כמו ש"הפטריוטים" באמת "מכילה תכנים סאטיריים".
מאידך, דמויות שמזוהות עם השלטון שאגו במלוא גרון את ה"בושה וחרפה" המתבקש (לעת עתה, לפחות), אבל גם כאן יש אבל: ישי לפידות, לדוגמה, אמר בערוץ 13 שאין בימין תנועה משמעותית שתובעת את שחרור רוצחו של יצחק רבין ז"ל. ח"כ קטי שטרית (ליכוד) מיחזרה את דף המסרים של ערוץ 14 והתלוננה על הטיפול של ערוץ 12 בגלית גוטמן, שזה הגיוני ורלוונטי כמו להשוות את האופוזיציה הנוכחית לפושע נתעב. אה, סליחה, זה בדיוק מה ששי גולדן עשה בלי להתבלבל בתוכנית הבוקר של ערוץ 14. האירוניה היא שגם זה בקושי נכנס לטופ־5 של ההשמצות כלפי השמאל/המחאה/כל מי שלא בא טוב לאג'נדה.
אלא שכל הרעש הזה הרגיש כמו הצגת תיאטרון סביב מאבק שהוכרע מזמן, בוודאי מהרגע שבו המילים "השר איתמר בן גביר" הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיוט הממשי שפוקד את ישראל. למעשה, לפני 15 שנה בדיוק בן גביר השתתף בקמפיין שקרא לשחרר את עמיר "מכיוון שגם הוא כבר ריצה את עונשו". כמה זה רחוק ממה ששמאי אמר? ובן גביר לא קיבל מחיאות כפיים מכמה אנשים באולפן, אלא די והותר קולות כדי לשגר אותו לשפיץ של ממשלת ישראל, זאת שהודיעה בתדהמה.
לכן ישנו גם טעם לוואי מריר מכל האייטמים האלה, שבהם רפי רשף מעווה את פניו בגועל, ויאיר שרקי אומר על ערוץ 14 שכל מי שצופה בו מבין מיד במה מדובר. בסוף, לא ניתן לנתק בין מחיאות הכפיים לעובדה שבן גביר הוא מהאנשים החזקים במדינה. ועל התהליך זה, מה לעשות, ב"קשת" וב"רשת" ובאגפים נרחבים של התקשורת לא יכולים לקונן בלב נקי: הוא התחולל יותר אצלם מאשר בערוץ 14. חבל שלא באתם אז.
בקטנה
"תוכנית חיסכון" של חדשות "קשת" נפתחה אמש באייטם על איומי הנטישה של רופאים ורופאות "בגלל המהפכה המשפטית", כדברי המגיש גדעון אוקו. אם הקשר בין החקיקה לשיקולי ההגירה כה מובהק, די מפתיע שלא המגיש ולא הכתבת יולן כהן התפוצצו מצחוק כשדיווחו שהרופאים והרופאות מקבלים הצעות מפתות מאיחוד האמירויות ובחריין, שכידוע התפרסמו בהיותן דמוקרטיות ליברליות ותוססות. אגב, כהן ציינה כי ההצעה כוללת גם "תושבות זהב", כלומר ויזות שכוללות "הטבות משל עצמן". מעניין אם אחת מהן נוגעת לזכויות נשים או לאפשרות לצעוק "ד־מו־קרטיה!" ברחובות בלי שיורידו לך את הראש.
