הגילוי / לא קל למצוא לך קהל, קל מאד יחסית לאבד אותו. לא קל להיות עם בימים אלה על כל היבטיו, ולא היה אף פעם קל להיות ילד. אז זה סיפור צדדי או מרכזי (תלוי מאיפה מביטים בו) בימים טרופים אלה. אתם תחליטו. אני ממילא לא אובייקטיבי לגביו כפי שבכלל לגבי מוזיקה באשר היא. אני מכור וסובייקטיבי.
"אז מה הקשר שלך לשיר "ילד מטרייה" ששרה עטרה אוריה, זמרת לא מוכרת, שתפס את המדיות?" נשאלתי על ידי מישהו שמקשיב בתשומת לב למתרחש בספוטיפיי. "אומרים שגילית אותה, האם זה נכון?".
"בערך כמו שגיליתי את אמריקה" (הצטנעתי). כלומר היא הייתה שם, אי שם במרחבי הטיקטוק, מישהו שלח לי את השיר (לא זוכר מי) ואני נדלקתי והעברתי הלאה לחברת התקליטים שהשקיעה, הקליטה, הוציאה לרדיו ולמדיות וזה תפס.
"וזה שיר על ילד שעשו לו שיימינג בבית הספר?".
"נכון. הנושא הזה שבוער בלב תלמידים והורים בעולם העלבוני והאכזרי הזה. ובגלל הביצוע הנונשלנטי של עטרה אוריה השיר נדלק".
"תגיד, יש מצב שעטרה דומה לגמביט מהסדרה על אלופת השחמט?".
"זה מה שחשוב לך? המראה החיצוני? טוב סבבה יש מצב. ושתי פאות מסתלסלות משני צידי הראש אולי הן זכר לזה שהייתה פעם דוסית וחזרה בשאלה".
"תגיד, פעם, בתקופה שאתה פרצת, היא הייתה יכולה להצליח?" שאל.
"לא חושב שהיו שמים עליה. אבל פעם גם את ניסים סרוסי השפילו ב'טנדו' (תוכנית טלוויזיה) והכתבה הנהדרת שעשו על זה ב־12 בשישי שעבר כדי להחזיר את הצדק למקום שלו, עדיין מהדהדת בתוכי".
"מה הוא שר אז, ניסים?"
"את 'איני יכול יותר לסבול'".
"מתאים לנו, לא?"
השיר תן לי משהו / יש עוד משפטים שהיו יכולים להיות מתאימים לשירים לאחרונה. למשל "תן לי משהו" וכמובן "נתראה בקפלן", או משפטי קללות כמו: "מי הם בכלל?" וכולי. אתם בטח מודעים לרפרטואר. בכל מקרה, מי היה קפלן את שואלת? שנייה. מברר. אז ככה: אליעזר (כמו סבא "אליעזר והגזר") קפלן היה פעיל ציוני, חבר מועצת העיר תל־אביב ושר האוצר הראשון של מדינת ישראל, נפטר ב־1952. הוא לא היה מאמין מה קורה ברחוב שלו.
מפגש לא צפוי / כשהצעתי לחברת התקליטים שתשקול את החתמתה של עטרה וה"ילד מטרייה" קורע הלב הזה שלה, זה היה בכלל לפני שפגשתי אותה פנים אל פנים. אחר כך נפגשנו במקרה במסדרון של החברה והיא פרצה בבכי מההתרגשות, ואני נבוכותי קצת.
אפילו אמרה לי את המילה תודה ואני עפתי על זה כי כבר לא נהוג כל כך להודות, להתנצל, להוריד ווליומים ולהטיל ביצים על האגו.
ומה שכן ביקשתי (ממרום גילי) מעטרה - שתשמור על עצמה. שההצלחה לא תסחרר אותה ושלא תרד מהפסים כמו, נניח, שינייד א'וקונור שבאותו שבוע עזבה אותנו לעולמים. מקצוע קשה הזמרות. אתה נכנס למנהרה ולא יודע איך תצא ממנה.
המפתח / שמעו משהו מעוללות הימים האלה. כשזוג חברים החביאו עמוק בארונית את המפתח של החברים שלהם ששמרו אצלם למקרה שדלת נסגרת על הילדים, והכל בגלל שהחברים לא בדעה אחת איתם, זה הרס אותי. הרי המפתח הוא הדבר הכי חשוב בסיפור שלנו כיום, ציקצקתי.
"איזה מפתח בראש שלך?"
מפתח הארץ שאבד לנו. מפתח הדיבור. מפתח המפתחות. אז מה עושים בראבק?
"שרק לא יבקשו אותו עכשיו". אמרה האישה העצבנית עליהם.
"ואיזה מזל", (הוסיפה), "שהם לא באים כבר לבקר". ניחסה במנחוס.
האם נכון לנו המשפט: "יש אולי רצון להיפגש אבל אין איפה, כי כל מקום הוא זירת קרב מתמשכת?", ציטט מישהו משהו ששמע.
"אני אעשה לי קפה להירגע", אמרה.
בכל מקרה, המצב השבוע היה, כמו שאומרים במוזיקה, ססטיין. שזה צליל מתמשך ומתפוגג לאיטו ובנסיבות מסוימות אפשר יהיה לעשות שחזור של המפתח של המדינה, רק השאלה אם זה לא יהיה כבר מאוחר. "אולי נטביל את כולנו כולל הכל במי קרח? יש עכשיו טרנד כזה", סיפרה על קבוצות שעושות טבילות מרפאות כאלה. וואו. אישית, כשאני מתקלח בחמים ורק עפה עליי בטעות מלמעלה טיפת מים קרים, אני מתחלחל.
ארבע בבוקר / אני מהמתעוררים לא פעם בארבע לפנות בוקר. זה מעביר אותי על דעתי. כי ארבע היא השעה שיכולה להיראות דלה, אבודה ומתמלאת במחשבות מכל מיני סוגים. זו שעה של עיוורון חושים או להפך, פיכחון מר.
אז הייתה זו ויסלבה שימבורסקה שכתבה ת׳שיר המהמם בשם הזה, "ארבע לפנות בוקר", וכתבה שם בין השאר שזו השעה בה לפעמים חוזרים לישון ולפעמים עוברים מצד אל צד ( רמז פוליטי?).
ארבע לפנות בוקר זו שעה שפונה לקריאת התרנגולים, כותבת כלת פרס נובל הפולנייה. ואני מצטט:
"השעה בשביל בני השלושים / שעה שהאדמה מתכחשת לקיומינו / שעה שהרוח נושבת מכוכבים כבויים, שעה שהאם לא יישאר דבר אחרינו? /
שעה חלולה, דוממת, ריקנית / תחתית כל השעות האחרות כולן. / אין מי שטוב לו בארבע לפנות בוקר. /
אבל אם לנמלים טוב בארבע לפנות בוקר / אז בואו נברך את הנמלים. ושתבוא כבר (פליז) השעה חמש / אם אנחנו אמורים להמשיך לחיות?"
יירגע / היום, שישי בצהריים, אני מופיע בהיכל מנורה ומארח את עידן רייכל. אז את השיר הבא אמנם לא נשיר, אבל המילים שלו אומרות באופטימיות: "יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה, משהו יירגע בנו משהו ייגע בנו, ולא יהיה ממה לחשוש". מין נבואה רייכליסטית אופטימית תמימה מפעם ששרה ריטה, בעוד עטרה השרה על דה בוי וויז דה אמברלה שבליבו מלחמת התשה שמתחילה בגיל צעיר וממשיכה כמופע חיים לנצח. כפי שמעיד הטקסט של השיר (בקיצורים קלים) עם הסוף העצוב, אמאל׳ה. הנה אני כבר בוכה.
"היה איתי ילד אחד ביסודי,
שאני זוכרת אותו יותר טוב מכולם,
בחורף הוא היה לובש חולצות קצרות,
בקיץ מעילים ומטריות,
את המשקפיים שלו הוא הדביק עם סלוטייפ
אחרי ששברו לו אותם בהפסקה.
והקלמר שלו תמיד נשאר ריק
מאז שהתרוקן אל האסלה.
ובגלל שאף אחד לא הסכים לשבת לידו,
לא רצו לראות אותו,
אז המורה אמרה, אין ברירה
נושיב אותו עם הילדה המוזרה
זאת שאף אחד לא משחק איתה.
אבל בשער מחכים לו שני בנים,
דוחפים לו רגל, הוא נופל על הפנים.
ורק כשהם הולכים עומר נעמד,
והדמעות זורמות עליו מעצב ובושה,
ונהיה לו קצת רטוב אז הוא פותח מטרייה
והוא לוחש לאלוהים אם אתה קיים
תעשה לי איזה נס ותיקח אותי מכאן.
ואולי שמעו אותו, את ילד מטרייה
כי יום למחרת הוא לא הופיע בכיתה".
ממש רוקנרול עצוב על ילדים מוכים. מה היה איתו עם עומר בסוף, רק אלוהים יודע. ומה איתנו?
