על אחת הבמות הכי נחשקות בארץ עולה היום בפעם הראשונה להקה אחת יוצאת מן הכלל. היא כבר הספיקה להופיע ולהתחרות בעולם, ועכשיו היא כובשת יעד חדש ומגיעה לפסטיבל מחול כרמיאל. לצד הופעות של מיטב רקדני ואמני ישראל, יצפו באי הפסטיבל בלהקת מתגלגלים: להקה המורכבת מרקדנים מקצועיים שרוקדים על כיסאות גלגלים.
"החיים שלי השתנו בשנת 2008, כשרכב פגע בי ובחברה הכי טובה שלי, מיטל אהרונסון", מספרת לנו הרקדנית מלי יסבי באחת מהפסקות השתייה בין החזרות האינטנסיביות. חברתה נהרגה במקום. היא משותקת מאז לכיסא גלגלים, אבל לא נתנה לכך לשתק את חייה.
"הייתי בין חיים למוות", היא משחזרת, "במשך שנה וחודש אושפזתי בבתי חולים. זה היה בתקופת עופרת יצוקה והייתי בשיקום בתל השומר לצד נכי צה"ל. ככה נחשפתי לארגון נכי צה"ל ולבית הלוחם. הייתי אז רווקה בת 29, והצטרפתי לבית הלוחם שקיבלו אותי בדלת האחורית. מזל, כי זה הציל לי את החיים".
מה עשית שם?
"לי אישית עזר השיקום הנפשי והפיזי, להפעיל את הידיים ואת הגוף, כי כל הגוף שלי היה מרוסק. חשבתי הרבה לאן לפנות ומה לעשות. הציעו לי טניס, שחייה ואימונים אחרים, אבל ריקוד הכי התאים לי כי תמיד הייתי קלילה ושמחה. תמיד אהבתי מוזיקה ואהבתי לרקוד. הציעו לי ריקודים סלוניים פראלימפי או להצטרף ללהקת מתגלגלים, והחלטתי להצטרף ללהקה. התאהבתי בתחום, ואני רוקדת כבר 11 שנים".
יסבי מתארת את שגרת החיים בלהקה, ומספרת כי הם עושים חזרות פעם בשבוע ומתגברים לקראת הופעות. "אנחנו יוצרים ביחד, עובדים ונהנים. ילנה וייטליכטר היא הכוריאוגרפית שלנו, ויש את נטלי שאחראית על התנועות והטכניקה. הלהקה מורכבת מאנשים שיושבים וממתנדבים שעומדים. בדרך כלל אנחנו רוקדים בזוגות, לפעמים במעגלים. הכל זורם תוך כדי הריקוד".
אחרי התאונה חשבת שתוכלי להגיע לדבר כזה?
"אחרי התאונה לא חשבתי בכלל שאפשר להמשיך לחיות. במיוחד בלי חברה שלי שנהרגה, זה היה בלתי נתפס. לא הגיוני שאפשר להמשיך לשמוח, לצחוק. זה לא עבר לי בראש. אבל כל החבר'ה מעופרת יצוקה שהיו מסביבי היו צעירים, אז עודדנו אחד את השני, תמכנו אחד בשני, וזה מאוד עזר מורלית. הריקוד רומם אותי עוד יותר, המוזיקה, השמחה. זה נתן לי את הרצון לראות איך ממשיכים את החיים בצורה הטובה ביותר ולא נשארים בדיכאון, וזאת זכות גדולה.
"אני מודה לארגון נכי צה"ל שהיה בשבילי ברגעים הכי קשים. בזכותם הבנתי את המילה התנדבות. התנדבתי תקופה ארוכה בעמותת 'אור ירוק' וגם ב'קהילה נגישה' בפתח־תקווה, עזרתי להנגיש את העיר. למדתי שיקום באמנות ועכשיו אני רוצה לעבוד בזה, ללוות אנשים וללמד אותם שכמו שהריקוד עזר לי להתקדם בחיים גם הם יכולים. אני מרגישה שזה הייעוד שלי".
לפני שלוש שנים היא התחתנה וילדה את בנה. "יש לי ילד בן שלוש, שזה אחד הדברים הכי גדולים בחיים. אושר גדול. הוא רקד איתי מהבטן בפסטיבלים בהרצליה, רחובות ובעולם. הוא רקדן מעולה, שנה הבאה ארשום אותו לריקודים סלוניים כי הכל מתחיל מבפנים".
ריקוד הוא עולם שלם
לצידה בלהקה רוקד גם נחום "חומי" פריטל (73), שנפצע מירי בשוגג במהלך תרגיל בשירותו הצבאי. הוא רותק לכיסא גלגלים, ומהרגע שהתאושש החליט שספורט ושיקום הם מטרות חייו. הוא הספיק להתאהב בסקי לנכים, להשתתף באולימפיאדה הפראלימפית ולהיות שותף בהקמת עמותת "אתגרים".
"שמונה חודשים אחרי הגיוס שלי לצה"ל נפצעתי בתאונת אימונים בסיירת גולני", הוא מספר בטון פיקודי, "מאז התחתנתי עם חנה, אני אבא לטליה וסבא לשלושה נכדים שגרים בהולנד. בהשכלתי אני עורך דין, שימשתי תשע שנים כיועץ המשפטי במשרד התחבורה. אבל השינוי הגדול בחיים שלי התחיל כשלקחתי את המשפחה לארה"ב ב־1990.
"למדתי באוניברסיטת קליפורניה בסן־דייגו, וחוץ מזה שהיה לי כיף ומעניין התחלתי ללמוד סקי שלג לנכים בישיבה. באותה תקופה התחילו אופני היד, בנו את זה אז בצורה ידנית ולא תעשייתית. קניתי אופניים יד שנייה וזה עלה לי הון תועפות אבל פיצץ לי הראש. כמו לעבור מלנהוג ברכב רגיל לאופנוע של 250 קמ"ש. נפילות והתרסקויות, חותך סיבובים ונופל".
הוא סיים את הלימודים וחזר לארץ. "כשחזרתי הבאתי איתי את כלי הסקי שלי והקמנו את התאחדות סקי הנכים הראשונה בישראל. כעבור שנה הקמנו את 'אתגרים', חברים ואני. הפתיחה הרשמית הייתה ב־1995, והעיקרון היה להיות גוף שייתן מענה לכל פעילויות הפנאי האתגרי מחוץ לבית הלוחם. ואז החלטתי להגשים עוד חלום".
הריקוד.
"בול. גיליתי את הריקודים ב־2007, זה התחיל בבית הלוחם בירושלים. ריקוד מאוד גולמי ומשוחרר, לא טכני. זה בא מבפנים. ראיתי קליפ של הנכד שלי יושב באוטו, עוצם עיניים ורוקד לצלילי המוזיקה. כל הגוף שלו עבד, וזה מה שעשיתי. יש המון מעלות בריקוד. כשרציתי משהו יותר טכני, הגעתי למסגרת המקצועית של ילנה הכוריאוגרפית. שיעורים, ציוד, מימון של תחרויות בארץ ובחו"ל. כל מה שאני יודע על ריקוד זה משם. היו כמה הישגים יפים מאוד, כמו מדליית הזהב שלקחנו במוסקבה. חוויית חיים".
איך הריקוד תרם לחיים שלך?
"במשך השנים הבנתי שריקוד הוא עולם שלם, אבל בעיקר שומר אותי בכושר. שומר את הכושר המנטלי ואת ההתמצאות במרחב ובזמן. התמצאות במרחב מדברת על זה שבזמן שאתה מזיז את היד שלך אתה חייב לשים לב גם ליד של בת הזוג שלך לריקוד. אבל להתמצא במרחב זה לא מספיק, צריך גם את הזמן כי הקצב בריקוד הוא קריטי. הכל ביחד בסנכרון. זאת מיומנות שחייבים לפתח במוח, היא לא מובנת מאליה".
אילו סוגי ריקוד אתם מבצעים?
"אני מתרכז בריקוד סינגל. יש גם ריקוד עם בן זוג, יש פריסטייל, ויש תחרותי כמו טנגו, סמבה, ואלס ורומבה. רוקדים אותם ברצף. זה בעיקר תחום תחרותי".
הכיסא הוא הכנפיים
היום הוא יומו האחרון של פסטיבל מחול כרמיאל, פסטיבל המחול הישראלי הגדול בעולם. כרבע מיליון רוקדים מהארץ ומחו"ל פוקדים את הפסטיבל השנה. משתתפים בו כ־3,000 רקדני להקות מחול מכל הארץ, אשר מופיעים באירועי הפסטיבל השונים תחת ניהולו האמנותי של גדי ביטון. בין הזמרים שלוקחים חלק השנה בפסטיבל נמצאים עידן רייכל, קרן פלס, אליאב זוהר, עילי בוטנר וילדי החוץ, שי המבר, יזהר כהן, יואב יצחק, אריאל הורוביץ, הגבעטרון ורוחמה רז.
בין כל אלה, בולטת להקלת מתגלגלים. המראה שלה רוקדת, נכה לצד מתנדב, גלגלים לצד רגליים, מרגש ועוצר נשימה.
"הלהקה הלטינית שלנו מופיעה בפסטיבל וזה מגניב לאללה" אומר פריטל, "ריקוד אחד הוא שיר של קווין, שזה ריקוד ממש מגניב, והשני זה שיר של הביטלס עם ריקוד מהיר מאוד. ילנה אוהבת קצב מהיר, אז לוקח זמן ללמוד ולזכור את התנועות, אבל בסוף יוצא מושלם. אחרי מלא חזרות זוכרים. חוץ מהלטיני, אנחנו מצטרפים ללהקות של בית הלוחם: באר־שבע, חיפה, תל־אביב והלהקה הייצוגית של ארגון נכי צה"ל. הלהקות של בית הלוחם רוקדות, ותוך כדי סוף הריקוד, הלהקה שלנו נכנסת לצלילי השיר 'שקופים' של קרן פלס ורון בוחניק. זה השיא מבחינתנו".
מה גרם לכם להבין שהתאונה היא לא סוף הדרך?
פריטל: "למזלי, או שלא, נפצעתי רק בגיל 19. מצד אחד זה שינה את מסלול החיים שלי, אבל מצד שני נתן לי כוחות לעבור את המשבר הזה. עברתי את המשבר אבל גם עברתי משברים אחרים. חיפשתי ריגושים אחרים. בשנת 1976 השתתפתי בטורונטו באולימפיאדת הנכים והבנתי שאפשר לעשות הכל למרות הנזק. והריקוד? הוא לא מתאים לכל אחד אבל, יש עוד כל כך הרבה דברים. אני מסתובב פה בבית הלוחם ורואה חבר'ה צעירים בכדורסל וטניס שולחן, שיט מפרשיות וטיולי אתגר. הספורט ממש מציל אותם. ריקוד מתאים רק למי שמוכן לשחרר מהקונוטציות. ריקוד לטיני הוא הכי גברי לגברים והכי נשי וסקסי לנשים".
יסבי: "מה שעזר לי הכי הרבה זה להאמין בעצמי. להפסיק לשאול למה זה קרה לי, אלא מה אני עושה מכאן. להפסיק להתמקד בעבר ולראות את העתיד. כשאתה סוגר את הדלת הזו ופותח דלתות אחרות העולם נפתח. תמיד היה לי חיוך על הפנים, אבל בעבר הגוף היה שלם והנפש הייתה שבורה, החיוך לא היה ממקום עמוק. היום הגוף שבור אבל הנפש שלמה וחזקה והחיוך אמיתי. ואת זה אני קונה כל יום. כיסא הגלגלים הרים אותי למקומות טובים, הוא הכנפיים שלי".
