לפעמים עולים הזיכרונות מן השירים כמו דרך ללא מוצא.
בשנת 1970, כשהמשפחה הייתה בשבתון בניו־יורק, אבא טייל ביום מושלג ליד אחד הגשרים שבין מנהטן לברוקלין (נדמה לי שהיה זה גשר מנהטן). באותו הזמן נערכו במקום עבודות בינוי והוצב שלט אזהרה עם הכיתוב: DEAD END (דרך ללא מוצא). צמד המילים DEAD END מצא חן בעיני אבא. הוא צילם את השלט ושמר את התמונה, שהייתה לימים חומר הגלם לשיר 'צילום בקצה הגשר'. באנגלית זהו ביטוי שגור במשמעות פשוטה של דרך ללא מוצא, אבל למה דווקא מילה קשה כמו מוות? לא יותר פשוט לכתוב:NO EXIT , או CUL DE SAC (מונח שמשמעותו דומה אבל התרגום המילולי המצחיק שלו הוא "תחתית השק"). למה צריך להקצין ולהגיד שהסוף הוא באמת סופי ושאין ממנו חזרה כמו מוות? בעצם, מילולית השלט אומר שהסוף הוא מוות והמוות סופי. אל תחשבו אפילו להתקרב אליו אם אתם רוצים לחיות. או כפי שכתוב בשיר: "דֶּד אֶנְד./יֵשׁ לָהּ כַּמָּה פֵּרוּשִׁים/וְכֻלָּם כִּפְשׁוּטָם".
בשיר הזה תוהה אבא על תקופה של 70 שנות המתנה בקצה הגשר (כנראה מרמז על שנת הלידה של אמו יולי, 1903, ולמותה הפתאומי ב־1934). וכך הוא כתב: "שִׁבְעִים שָׁנָה אֲנִי בִּקְצֵה הַגֶּשֶׁר/ עִם תֵּבַת־הַצִּלּוּם הַכְּבֵדָה עַל תְּלַת־רֶגֶל./ יָדַי, מִתַּחַת לַבַּד הַשָּׁחֹר, מַמְתִּינוֹת/ לָאוֹר הַנָּכוֹן".
15 שנים לאחר מותו קראו לרחוב בירושלים על שמו של אבי. לפעמים אני נוסע לשם סתם כדי להסתכל על השלט. אני יודע שלו היה בחיים הוא היה מובך נוכח המעמד, מנסה להתחמק מהכבוד של קריאת רחוב על שמו. אבל הוא בוודאי היה צוחק כשהיה רואה שהרחוב הקרוי על שמו, בצירוף מקרים מוזר, הוא רחוב ללא מוצא.
בכך נסגר המעגל וה־DEAD END לא באמת DEAD.
כשמסתכלים על העבר תמיד רואים 6/6, במיוחד אם עברו יותר מ־45 שנה.
בשנת השבתון של 1975 היינו בסן־דייגו שבדרום קליפורניה, קרוב לגבול עם מקסיקו. הייתי ילד בן עשר, והוקסמתי מהתחביב של ילדי השכנים — להטיס עפיפונים. אבא רצה לשמח אותי וקנה לי עפיפון להרכבה עצמית. בשעת אחר הצהריים נסענו יחד לגבעת חול שטוחה בפאתי השכונה שבה גרנו כדי להתאמן בהטסתו. רוח קלה נשבה. הרכבנו מהר את העפיפון, ואני רצתי עם החוט בידי ושיחררתי אותו אל מול הרוח. אבל פעם אחר פעם העפיפון לא הצליח להמריא ונפל בחוזקה על הקרקע. גם אבא ניסה, רץ ככל יכולתו על גבעת החול כמה וכמה פעמים אבל לשווא. השעה התאחרה, ולפני חשיכה חזרנו הביתה מאוכזבים. למחרת ניגש אליי אבא ואמר בחיוך, "אני יודע למה לא הצלחנו עם העפיפון אתמול. שכחנו להרכיב לו את הזנב".
שנים אחר כך קראתי את השיר על 'עפיפון הנשר', "בֶּעָפָר הַזָּר, הָאִינְדְּיָאנִי, אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לִפְנוֹת עֶרֶב לְהָטִיס אֶת עֲפִיפוֹן־הַנֶּשֶׁר עִם נוֹצוֹת הַנְּיָר" — ונזכרתי באותו יום על הגבעה החולית. היום אני יודע כמה משמעותית הייתה עבורו החוויה המשותפת שלנו. ברור שהוא רצה לשמח אותי, לכן קנינו את העפיפון. ולכן ניסה לעזור לי כשלא הצלחתי — גם כשידע שהסיכוי שלו להעיף את העפיפון היה עוד יותר קטן משלי.
הוא היה אבא הרבה יותר טוב לבנו ממה שהיה אביו אליו, ואת זה הוא יכול היה לעשות בקלות, גם עם עיניים מכוסות וידיים כפותות מאחורי הגב. אני קורא שוב את השיר, ומתגעגע.
• • •
"כִּכְלוֹת הַכֹּל נִשְׁאַר הַכְּפָר הַגִּבֵּן
מֵעֵבֶר לִשְׁנוֹת הַמָּוֶת, עִם לַיְלָה,
וְזוֹכֵר אוֹתִי בִּמְעֻמְעָם"
(דן פגיס, מתוך 'שיבה מיותרת')
לא הספקתי להכיר את אבא כפי שהייתי רוצה, ולצערי הוא לא הספיק להכיר את ילדיי־נכדיו. אני בטוח שהיה מתגאה בהם מאוד. הייתי בן 20 כשנפטר בפתאומיות לפני 37 שנים, ולא הספיק ללוות אותי בצמתים החשובים של חיי כאדם מבוגר.
בחודש אפריל השנה יצאתי לבקר ברדאוץ, עיר הולדתו, כדי להתקרב עד כמה שיכולתי למקומות ולאירועים המשמעותיים בחייו: ילדות מאושרת שנקטעה בפתאומיות לאחר הפרידה מאביו ומותה של אמו בדמי ימיה, חוויות של ילד במחנות עבודה בטרנסניסטריה בשנות השואה, ותהליך ההתאקלמות בארץ שלווה בקשיים ובייסורים. אירועים אלה עיצבו את אישיותו וסיפקו חומרי גלם לשירים שכתב. שנים חלפו עד שהבנתי עד כמה השפיעו גם עליי. יצאתי לחקור את העיר יחד עם אמיר, בני הצעיר, שנדמה לי כהמשכו הישיר של אבי בעוד אני רק החוליה המקשרת ביניהם.
הנסיעה לרדאוץ הייתה מסע נפשי של שנינו: אני ואמיר. כל אחד חווה את המראות מנקודת מבטו. על אף שאבי לא היה איתנו פיזית, גם הוא היה איתנו. דמיינתי לעצמי איך הוא מגלה מחדש את עיר הולדתו, נרגש מן המפגש המחודש עם בית הספר, הפארק, הקתדרלה, ושאר המקומות בעיר הזקנה שהכינה לו קבר ובה קבר את ילדותו.
דמיינתי איך הוא שואל אותי, "זוכר שסיפרתי לך על תחנת הרכבת? אז הנה היא, זה היה כאן", ואז רואה דברים נוספים שלא סיפר עליהם לאף אחד, ומשתתק. הוא כל כך רצה שאקבל רושם חיובי מרדאוץ כפי שהוא חווה אותה בילדותו. כשהייתי ילד הוא היה מדגיש באוזניי את המקומות היפים והזיכרונות הטובים, על אף שברור לי לגמרי היום שהמקום היה שמח עבורו רק לזמן קצר.
העבר המשפחתי העצוב והיפה, היה חשוב לאבא. והרגשתי שאם זה חשוב לו זה חשוב גם לי. זאת הסיבה שיצאנו למסע השורשים ולחיטוט בארגזי מסמכים ותמונות כשחזרנו. "למה זה מעניין אותך?" שאל אותי לאחרונה בן דודו של אבי שעזר לי מאוד להרכיב את חתיכות הפאזל של ההיסטוריה המשפחתית שלנו. עניתי לו שזאת דרכי להתקרב מחדש אל אבא לאחר כל כך הרבה שנים. לאחר שתיקה קצרה אמר לי: "זאת סיבה מספיק טובה", והמשיך לספר לי על אודות המשפחה. כשאני קורא את השיר 'יוחסין', אני חושב על משמעות השושלת והשם והזיכרון. אמנם אבי ראה את עצמו כחלק ממשפחת אוסלנדר (מצד אמו) אבל הוא בעצם פגיס, ועל משפחת פגיס לא ידעתי כמעט דבר. יצאתי לחפש חומר גם על הצד הזה של המשפחה, ולשמחתי בן הדוד מהצד הפגיסי של המשפחה התגייס לעזרתי. שמחתי מאוד על הסיפורים שסיפר לי, ולא פחות על חידוש הקשר המשפחתי שהתרופף במשך השנים. לו היה אבי בחיים היה מתעניין במסמכים שמצאתי; למשל רישום הנישואין של סבו — שמו היה שבתאי בן מנדל והוא גר בעיירה קטנה בשם ואד רשקוב. בשנת 1899 הוא נישא לדינה בת נחום מבית בלצר מהעיירה אוֹרגייב (היום: אורחיי). על פי התעודה שמצאתי, החתן היה בן 28 ואילו הכלה בת 20, ותמורתה שולם מוהר 48 רובלים מכסף טבין ותקילין.
אבא שלי נולד בשם סֶוֶרִין ליוסף (יוז'יה) וליולי (יהודית) לבית אוסלנדר. יוסף למד כימיה בפריז, וכשחזר מצא עבודה ככימאי בחברה שהתמחתה בהחלפת צבעים של פרוות. לרוע המזל, החברה שבה עבד פשטה את הרגל וכל כספו שהושקע בה נעלם. עקב כך הוחלט שאבי ואמו יעברו לגור עם הוריה, קלרה ואיזק, והוא ייסע לפלשתינה כדי "לארגן להם מקום". התוכנית הייתה שהוא יחזור לקחת אותם לאחר שיתייצב בפלשתינה.
ביוני 1934 כשאבא היה בן ארבע בלבד, נפרד ממנו אביו בדרכו לפלשתינה כדי לחפש דירה ועבודה בתל־אביב. במכתב שכתבה לו יולי אשתו מתאריך 21 ביולי 1934 היא מתארת את געגועיו של בנם המשותף אליו: "אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה אני מתגעגעת אליך ובקושי יכולה לספר לך כמה הילד מתגעגע אליך. כל יום הוא מסתכל על הצילום שלך, מנשק אותו ונאנח. אתמול בבוקר הוא העיר אותי ואמר לי שהוא חלם על 'פפיקה'. הוא אמר: 'הפפיקה בא לקחת אותי ללכת לתלביב (כפי שהוא אומר) והביא לי הרבה שוקולדים ונייר אדום'. ואחרי הסיפור על החלום שלו הילד התחיל לבכות, 'איפה הפפיקה, למה הוא לא בא כל כך הרבה זמן?' גם לאמא וגם לי ירדו הרבה דמעות. כל כך הילד מתגעגע אליך. הלב המתוק שלו כל כך מלא אהבה וגעגועים. הוא כל כך יפה וחכם וילד טוב כך של מי שמכיר אותו אוהב אותו. הוא נראה טוב. קצת שמן אבל זה לא פלא עם כל הטיפול שהוא מקבל פה..."
• • •
ב־19 בנובמבר 1934 נכנסה יולי, סבתי, לניתוח פשוט לכריתת ציסטה ברחם. אחיה ציפ וגיסה ברטל (שהיה גם רופא) המתינו מחוץ לחדר הניתוח. בשלב כלשהו יצא אחד מעוזריו של הרופא ואמר: "המנתח עכשיו 'רצח' אותה, הוא עשה חתך לא במקום". יולי נפטרה זמן קצר אחר כך, בגיל 31. בתל־אביב קיבל יוסף פגיס את המברק הבא: "יולי איננה. כולנו חייבים לשאת את מכת הגורל. גם אתה חייב להיות חזק. הילד נשאר אצלנו. אין טעם שתבוא עכשיו. מכתב בדרך. נשיקות".
שלושה ימים אחר כך כתבה קלרה, אמה של יולי, את אחד המכתבים המרגשים ביותר שקראתי:
"ג'ו היקר,
רוחי נסערת ממעמקיה. נוראה הסופה שעברה עלינו ואינני יודעת את נפשי. הפרח היפה ביותר שלי נבל ואיננו. מעולם לא הייתה יולי יפה כל כך. נסעה לצ'רנוביץ להכין לה טואלטים. כאילו הן דרושות לה בפלשתינה, והראתה לי את כולן: שמלה זו תלבש כשתצא עם ג'ו לביקור, שמלה זו תלבש כשתלך איתו להצגה. זה היה ביום ראשון, ולמחרת נכנסה לבית החולים, במועד שנקבע. הילד היה אמנם חולה מאוד ונשאר אצלנו, אבל היא לא רצתה לעכב את הניתוח, כדי שתבריא מהר ותצטרף אליך בתל־אביב.
נשארתי על ידה בכל ייסוריה. נשקתי את פיה והיא נשקה את פי. בסוף בסוף צעקה: אמא, את מסתירה לי את הדרך, אני כבר רוצה אל תוך האדמה. זיגפריד גרר אותי החוצה. ואחר כך עמדתי וראיתי איך הורידו אותה אל תוך האדמה, אבל הרי זה לא ייתכן, הרי היא עומדת לחזור עוד מעט הביתה.
למה לא להפך, למה אני צריכה להספיד אותה ולא היא אותי. זה נגד חוקי הטבע, אין אסון גדול מזה. ברור, אני האם חטאתי ופשעתי, וזה עונשי.
מבית הקברות בצ'רנוביץ נסענו ישר לרדאוץ, אחרי שאספנו את הילד הקודח. מחלתו החמירה. הימים היו איומים והלילות איומים מהם.
אבל האל שמע לתחנונינו והשיב לנו את הילד. הדודות שלו, ללה וסולי מבקרות כאן הרבה ומביאות לו צעצועים כדי לבדר אותו.
אין שום טעם שתנסה לבוא עכשיו הנה. לפי תנאי החיים בפלשתינה אינך יכול לטפל בילד שם, אבל אם תבקר, גם לא תוכל להשאיר אותו כאן כי תשבור את ליבו. ובכן אל תבוא לפי שעה. מי ייתן לנו כוח למלא את חובותינו כלפיו.
שלך, אמא.
אוי לי ואוי לחיי, האם יש לי עוד זכות לחתום כך?"
חמש שנים לאחר מותה של יולי, הגיע יוסף לבית משפחת אוסלנדר ברדאוץ כדי לקחת את בנו. אולם הוא נתקל בהתנגדות חריפה של בני המשפחה שלא הסכימו לשלוח את הנכד "אל המדבר ואל החולות של פלשתינה". היה להם קשה לוותר על הנכד שאותו גידלו וחינכו "כראוי" לטובת "הרפתקאה" בפלשתינה, שהייתה אז תחת המנדט הבריטי. לאחר ביקור שארך פחות משבועיים החליט סבי להשאיר את בנו ברדאוץ שוב, ובפעם השנייה לנטוש אותו. התקווה והשמחה לבואו התחלפו בייאוש ובשיברון לב — לימים חומר גלם נוסף ביצירתו של אבי.
בתוך פחות משנה לאחר מכן תפרוץ מלחמת העולם, ובתוך שנתיים יגורשו בני המשפחה לטרנסניסטריה. שבר גדול עומד לפקוד את כל בני המשפחה.
בַּשָּׁמַיִם פּוֹרְחִים כִּנּוֹרוֹת
וּמִגְבַּעַת שֶׁל קַשׁ. סִלְחִי לִי, מָה הַשָּׁנָה?
שְׁלֹשִים וָתֵשַׁע וָחֵצִי, בְּעֵרֶךְ, עוֹד מֻקְדָּם מֻקְדָּם,
אֶפְשָׁר לִסְגֹּר אֶת הָרַדְיוֹ,
נָא לְהַכִּיר: זֹאת רוּחַ הַיָּם, הָרוּחַ הַחַיָּה שֶׁל הַטַּיֶּלֶת,
שׁוֹבֵבָה לְהַפְלִיא,
מְסַחְרֶרֶת שִׂמְלוֹת פַּעֲמוֹן, טוֹפַחַת
עַל פְּנֵי עִתּוֹנִים מֻדְאָגִים: טַנְגוֹ! טַנְגוֹ!
(דן פגיס, מתוך 'אירופה, מאוחר')
השמחה המשפחתית האחרונה בבית משפחת אוסלנדר ברדאוץ הייתה סדר פסח, 22 באפריל 1940. כל בני המשפחה והאורחים הסבו לשולחן, אך האווירה הייתה קשה בשל החדשות הרעות שצרפת נפלה בידי הנאצים. רק חלק מהנוכחים הבינו את מלוא משמעות המאורע. ב־9 באוגוסט פורסם הצו האוסר על העסקתם של יהודים כפקידי ממשלה, עורכי דין וסוחרים. בעקבות כך פוטרו כל הפקידים היהודים של המוסדות הממשלתיים. תנועת היהודים הוגבלה לרחובות ולזמנים מסוימים, והם חויבו לשאת את הטלאי הצהוב.
ב־12 וב־13 באוקטובר שולחו 6,000 יהודים ברכבות דרך מרקולשטי ויאמפול אל מעבר לנהר הדניסטר. רובם נספו בקור, במחלות, או נורו על ידי הז'נדרמריה הרומנית. השורדים הגיעו לברשד. מגורשי היום השלישי כללו 4,000 יהודים ובהם סבתו וסבו של אבי (קלרה ואיזק) ואבא שלי, שנקרא עדיין סֶוֶרִין. המשלוח עצר בעיירה אטאקי, כ־200 קילומטר מרדאוץ, ממול למוגילב שמעבר לדניסטר. רוב נוסעי הטרנספורט הזה שרדו במחנה מוגילב או הוצעדו משם לעיירות אחרות בעומק טרנסניסטריה. המשלוחים התבצעו ברכבות של חברת הרכבות הרומנית CFR, בקרונות שהיו מיועדים להובלת בקר. במסע השורשים שלנו ברומניה, נסענו שוב שלושתנו — אני, אבי ובני — ברכבת של חברת CFR, הפעם במחלקה הראשונה מסוצ'אבה לבוקרשט. כמעט התפתיתי לחפש בקרון שורות אחרונות של מישהו חרוטות בעיפרון על הקרון, כמו בשיר הידוע 'כתוב בעיפרון בקרון החתום': "כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה/ אֲנִי חַוָּה/ עִם הֶבֶל בְּנִי/ אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל/ קַיִן בֶּן אָדָם/ תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי".
את הכל ראה אבא שלי. את הכל שמר כל חייו.
קבוצה של יהודים בעלי ממון הצליחה לשחד את השלטונות ולזכות באפשרות להישאר בגטו מוגילב. אחרים לקחו על עצמם להקים מחדש מפעלים מקומיים שנהרסו, ובהם מפעלי סוכר בגטו וינדיצ'ני ובמוגילב. לא הרבה ידוע על קורות המשפחה בוינדיצ'ני; גם אבי וגם סבתו, קלרה, לא סיפרו על מה שהתרחש שם. ידוע שבמקום פעלה תחנת ז'נדרמים בפיקודו של קצין שנהג להתאכזר ליהודים ולירות בהם. כך או כך, אבי וסבתו התגלגלו בחזרה למחנה במוגילב. באחד המסמכים שהתגלו ב'יד ושם' הופתענו למצוא את אבי ברשימות היתומים של גטו מוגילב (יתום מס' 239), שהורשו לחזור לרומניה, כפי שיתואר להלן:
בתחילת 1944, בעקבות לחץ של ארגונים שונים ולאור ההבנה שגרמניה הולכת להפסיד במלחמה, החלו ראשי הקהילה היהודית במשא ומתן עם השלטונות על החזרת יתומי טרנסניסטריה לשטח רומניה. היתומים הועלו של שתי "רכבות יתומים" שהביאו 1,909 יתומים, שפוזרו בין משפחות אומנה ביאשי וביישובים סמוכים. אבא שלי הועבר לעיירה פשקאן למשפחה אומנת, שאת שמה עדיין לא הצלחתי לברר. מעולם אבי לא סיפר על בית היתומים ולא על המשפחה שאירחה אותו ביישוב הקטן פשקאן, רחוק ותשוש - אך בחיים.
• • •
בְּנִי רָץ אֵלַי וְאוֹמֵר לִי: בְּנִי.
אֲנִי אוֹמֵר לְאָבִי: שְׁמַע, בְּנִי, אֲנִי.
אָבִי רָץ אֵלַי וְאוֹמֵר לִי: אַבָּא,
שָׁמַעְתָּ? הוּקַם לָנוּ זֵכֶר וָשֵׁם.
אֲנִי רָץ אֵלַי וְרוֹאֶה: אֲנִי שׁוֹכֵב
כָּרָגִיל, פָּנַי אֶל הַקִּיר, וְרוֹשֵׁם
בְּגִיר עַל הַקִּיר הַלָּבָן
אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם כֻּלָּם, לְבַל אֶשְׁכַּח
אֶת שְׁמִי.
(דן פגיס, 'יוחסין')
בדצמבר 1946 הגיע אבי לנמל חיפה אך אביו לא חיכה לו בנמל — נטישה שלישית במספר. לימים יכתוב על מפגש האיחוד ביניהם: "מה אני רוצה ממנו? הדבר המחמיר ביותר שאמר לי בשלושים וחמש השנים מאז עליתי ארצה, היה בשבוע הראשון, לאחר שהגעתי. ישבנו עם אשתו השנייה בארוחת הבוקר והוא שאל אותי... אם נשארו אצלי תמונות מהמשפחה כשגנבו לי את כל החפצים בדרך ארצה. צחקתי. 'עוד תמונות הייתי צריך? בקושי נשארתי בעצמי'. ואז אמר בשקט: 'לא לעשות צחוק מאבא' — ונדהמתי שדיבר על עצמו בגוף שלישי, וכנראה רצה להדגיש את מעמדו ולרמוז על העניין הכלכלי. מאבא לא צוחקים".
וגם השם היה שם, השם שמחק כשבא ארצה, השם שמחק בקיבוץ. באחד המסמכים מתקופת ההכשרה בקיבוץ נתקלתי בשמו העברי, האמיתי, של אבי: שבתאי פגיס. לא סֶוֶרִין ולא דן, בימיו הראשונים בארץ עדיין נקרא שבתאי. גם אלכס, בן הדוד מצד האב שמו העברי הוא שבתאי, וזה הגיוני — שני הנכדים קרויים על שם סבם. כך בחרו שני ההורים להנציח את אביהם, ולכן שניהם שבתאים.
אבי בחר להיקרא דן — כך החליט בזמן ההכשרה בקיבוץ מרחביה בשנת 1947. את השם "סֶוֶרִין" בחר לשכוח לגמרי. גם את השפה הרומנית סירב לזכור. יותר מכך, השם "סֶוֶרִין" היה סוד ששמר עליו כל חייו והתגלה רק כ־30 שנה לאחר מותו על ידי חוקר הספרות, פרופ' מיכאל גלוזמן. לא "שבתאי" ובוודאי לא "סֶוֶרִין", מרגע שאימץ את השם "דן" שמותיו הקודמים אופסנו במגירת הזיכרון העמוקה ביותר ויותר לא ראו אור.
כמו ברומן האחרון של צ'רלס דיקנס, 'תעלומת אדווין דרוד', ההיסטוריה של משפחת פגיס היא ספר בלשי בהמשכים. מדי פעם מתגלים פרטים חדשים, מסמכים שכמעט אי אפשר לקרוא, וסיפורים על בני משפחה קרובים או רחוקים שנשמעים כמו תעלומה שמחכה לפתרון. עשרות שנים אני אומר לעצמי שצריך לברר מה באמת קרה. לספר את הסיפור. לפתור את החידה. לשמחתי בני אמיר היה שם לעזור לי, כי בלעדיו לא הייתי יכול לעשות זאת.
ועכשיו אני קורא במילים האופטימיות ומלאות האהבה, שכתבה יולי אל בעלה יוסף בשנת 1934 לפני שהכל קרה; לפני שמתה בדמי ימיה, לפני המלחמה הגדולה, ולפני הגירוש לטרנסניסטריה: "אתה יכול לשחות בים, זה צריך להיות מאוד יפה", היא כותבת, "בעזרת השם בקרוב תהיה לך שוב פרנסה טובה. נתראה בספטמבר מקסימום באוקטובר ונהיה בריאים ומאושרים. אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה שאני מתגעגעת. קשה לי לתאר כמה שהילד מתגעגע אליך. אנחנו, יוליקה, הילד ואני, נעשה הכל באהבה אליך לעשות לך חיים יפים ושתהיה מאושר. תהיה בריא ושאלוהים ישמור עליך. בגעגוע גדול ובאהבה גדולה אני מחבקת אותך ומנשקת אותך, יולי שלך וסֶוֶרִין". •
יולי, אמו של פגיס, כותבת לאביו יוסף, שהיגר לישראל: "אתה יכול לשחות בים, זה צריך להיות מאוד יפה. בעזרת השם בקרוב תהיה לך שוב פרנסה טובה. נתראה בספטמבר מקסימום באוקטובר ונהיה בריאים ומאושרים. קשה לי לתאר כמה שהילד מתגעגע אליך"
בדצמבר 1946 הגיע אבי לנמל חיפה אך אביו לא חיכה לו בנמל — נטישה שלישית במספר. לימים יכתוב על מפגש האיחוד ביניהם: "מה אני רוצה ממנו? הדבר המחמיר ביותר שאמר לי בשלושים וחמש השנים מאז עליתי ארצה, היה: 'לא לעשות צחוק מאבא'"
