כל אחד פה בשכונה והחוויה שלו מאותם רגעי אימה. הרגע ההוא בשעת ערב יום חמישי לפני כחודש וחצי שבו נשמע פיצוץ אדיר והקירות והזגוגיות רעדו בחוזקה. כל מה שיכול היה לרעוד, רעד. האדמה, הרהיטים, הגגות, לא רק פה, במוקד הרעש בשכונת נוף ים בהרצליה נשמע הפיצוץ הזה, וגם בכל השרון וגוש דן, עשרות קילומטרים מכאן.
השכנה ואל טריכטר מרחוב הנשיא עפה מהספה. "כן, כן", היא משחזרת, "עפתי ממש, אני לא מגזימה. העוצמה הייתה בלתי רגילה. אנשים שהיו ברחוב נפלו על הארץ, תאמינו לי, זה היה כל כך מפחיד, כל כך מפחיד". לא הרחק ממנה, בבית משפחת כרמלי ברחוב הגפן המסתיים בפארק אקולוגי מלא בחיות בר ומיני צמחייה נדירים, הבן הגדול גיא היה בטוח שהנורא מכל בפתח. "הייתי בטוח שהתחילה המלחמה עם איראן", הוא אומר, "היינו פה רק אני והחברה שלי, ההורים היו בסרט, ומשום מקום בום מטורף. שירתי בתותחנים, הייתי באימונים בשבטה, שמעתי תומ"תים בפעולה, אבל בום כזה עוד לא יצא לי לשמוע. חברה שלי, שהייתה מפקדת צרעה בחיל הים, פייטרית ברמה הכי גבוהה, רצה לנעול את כל הבית, והרמתי טלפון לאבא שלי והדבר הראשון שיצא לי מהפה היה, 'העניין עם האיראנים התחיל, הפציצו לנו את הבית!"
אבל עם כל הכבוד לסיפורים על רגעי הפיצוץ ועל הרכבים בשכונה שהתכסו בשכבת אבק צהבהבה מוזרה, הפיצוץ בליל 22 ביוני ניפץ הנחת יסוד שהיא כשלעצמה לא נורמלית: כולם כאן ידעו שהאדמה במצוק הכורכר הצמוד לשכונה, היכן שפעל עד 1997 מפעל תע"ש, מזוהמת בחומצות וברעלים מהסוגים הנאלחים והמסוכנים ביותר. על המאבק שניהלו התושבים עוד נרחיב, נאמר רק שהוא לא עסק בכלל בדרישה לסלק מכאן גם חומרי נפץ ופצצות. לא רק התושבים לא דרשו לפנות תחמושת וחומרי נפץ מהמקום, אף גורם אחראי לא העלה דרישה כזו. שום גורם רשמי, אף דוח שבדק את חומרת הזיהום בקרקע שנגרם כתוצאה מפעילות התעשייה הצבאית במקום, לא דיברו על הימצאות חומרים נפיצים. זה לא עלה ולא דובר מהסיבה הפשוטה שכולם היו בטוחים כי החומרים האלו כבר אינם קיימים. מי העלה בדעתו שהמפעל נסגר אבל הבונקרים שנחפרו במעבה האדמה נותרו מלאים בפצצות?
קיפודים ועדעדים
זה אחד ממצוקי הכורכר היפהפיים בישראל, שבראשית ימיה של המדינה הוקף בגדר גבוהה וחשאיות אפפה אותו. שטח של כ־450 דונם המהווים חלק ממרחב טבע נדיר שיש בו דיונות חול ואדמת חמרה וחיים בו מיני בעלי חיים נדירים המצויים בסכנת הכחדה כמו הצבי הארצישראלי וקיפוד החולות. באביב מתכסה המצוק מרבד צבעים מרהיב מלא בחבצלות חוף, קריתמונים ועדעדים, רקפות וחומעות.
הלוואי שזה היה רק סיפור על הטבע שנרמס עבור צורכי הביטחון. אלא שהוא הרבה יותר גדול ועמוק מזה ומעורבים בו גופים ממשלתיים שפעלו במשך שנים בניגוד לאינטרס הציבורי. אבל מעל הכל הוא נוגע גם בעילת הסבירות שבוטלה בשבוע שעבר כחלק מההפיכה המשטרית הקורעת את החברה הישראלית, עילה שבזכותה נמנע כאן אסון בממדים היסטוריים: תוכנית בנייה גרנדיוזית שתיכננה המדינה לבנות על המצוק הזה, על האדמה המזוהמת של תע"ש נוף ים, בוטלה למרבה המזל בתום הליך שנמשך שנים. לא עמד מאחורי התוכנית הזו שום היגיון סביר מלבד הרצון להעשיר את הקופה הציבורית ואת כיסיהם של יזמים פרטיים. אם תוכנית הבנייה שכללה אלפי יחידות דיור, חדרי מלון ושטחי מסחר עצומים הייתה יוצאת לדרך, היא הייתה קורסת מעוצמת הפיצוץ.
זה היה מפעל תחמושת קטן שייצרו בו פגזי ארטילריה וטנקים ופצצות מרגמה, אבקת שריפה לקליעי רובה ובשלבים מאוחרים יותר גם דלק לטילים וחומרי הדברה. כל אלו הצריכו אחסנה ושימוש בחומרים מסוכנים שחילחלו עמוק באדמה, אבל אף אחד לא תהה ולא שאל שאלות.
5 צפייה בגלריה
המכתש שנוצר מהפיצוץ בחודש שעבר. ריח של חומר לא מזוהה | שער "ידיעות אחרונות", .31.7.92 "כמו הירושימה"
מרבית הישראלים לא ידעו בכלל על קיומו של מפעל תע"ש נוף ים עד בוקרו של 30 ביולי 1992. כמה דקות לפני תחילת משמרת היום, בשמונה בבוקר, אירע שם פיצוץ אדיר שהרעיד את כל אזור השרון וגוש דן. הפיצוץ התרחש בבונקר תת־קרקעי שהוחזקו בו עשרות טונות של חומר נפץ הודף, ומהעוצמה הועפו אבנים וגושי בטון למרחק של קילומטרים. שמשות התנפצו בתל־אביב, ברמת־השרון ובנתניה, ופטריית העשן השחורה נראתה אפילו מחדרה. שני עובדי המפעל, משה רז וגרשון מצליח ז"ל, נהרגו באסון, ו־46 בני אדם נפצעו, 26 מהם עובדי המפעל.
ממדי הפיצוץ היממו את גורמי ההצלה. מפקד תחנת הכיבוי בהרצליה אז, בני מימון, צוטט בעיתונים: "כבר שמעתי פיצוצים במפעלי התע"ש, אבל דבר כזה לא היה. הבונקרים התפוצצו בזה אחר זה, האש הייתה ענקית. כל המשרדים נהרסו, הכל בער, המראה היה יותר גרוע מאשר בסרטי פעולה, ממש כמו הירושימה, מראה שלא אשכח מימי".
גם ראש עיריית הרצליה היום, משה פדלון, אז סגן מפקד הרפואה של פיקוד העורף, אומר שלא ראה דבר כזה מימיו. "שנה וחצי לפני כן נפלו סקאדים עיראקיים בגוש דן, אבל זה היה משהו אחר, הרבה יותר עוצמתי. בזמן הפיצוץ הייתי בדיוק ברכב באזור כפר שמריהו וראיתי את פטריית העשן מעל נוף ים. ידעתי שיש שם מתקן של תע"ש וטסתי למקום. השער היה פרוץ. המאבטחים נסו משם. אני זוכר את החום הנורא, טמפרטורה של 80-70 מעלות, משהו בלתי נסבל. כולם היו בהיסטריה שיהיו פיצוצי משנה. היו שם שני מכלי ענק של ניטרוגליצרין שהכבאים לא הפסיקו להתיז עליהם מים כדי לקרר אותם. חביבי, אם הם היו מתפוצצים לא היינו מדברים היום. כל השרון היה נחרב".
סירנה בכל בוקר
תושבי נוף ים לא הופתעו אז מעוצמת הפיצוץ. לקח להם שנים להבין מה קורה שם באמת, אבל בסוף הם ידעו היטב מה מייצרים כמה מאות מטרים מהבתים שלהם, במצוק הכורכר המשקיף אל הים. ומתברר שזה לא היה האסון הראשון שאירע שם.
זה קרה ב־18 ביוני 1955. נוף ים הייתה אז שכונת עולים חדשים שבאו מאירופה וצפון אפריקה – מרוחקת ממרכז העיר הרצליה, סמוכה למסגד סידנא עלי, מצודת הטיגרט של המשטרה הבריטית שנבנתה על המצוק כדי לפקח על קו החוף מפני העלייה הבלתי לגאלית, ושרידי המבצר הצלבני באפולוניה.
שושנה פל הייתה אז בת שש והתגוררה עם הוריה ואחיה הגדול יוסף בדירת שיכון קטנה ברחוב האשל מספר 10. אמה מגדה ואביה זאב וילהלם קליין, שניהם ילידי צ'כיה, התארסו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. במלחמה ירד זאב למחתרת ועסק בייצור פצצות לפרטיזנים הצ'כים. מגדה נתפסה על ידי הנאצים ואת שנות המלחמה העבירה באושוויץ, בוכנוולד, ברגן בלזן וטרזינשטט. בתום המלחמה הם התאחדו, נישאו ונולדו להם יוסף הבכור ושושנה, שהייתה בסך הכל בת חצי שנה כשעלו לארץ ביוני 1949.
"אבא ידע להכין פצצות", סיפרה השבוע, "זה מה שהוביל אותנו לנוף ים ואותו לעבודה בתע"ש נוף ים. אמא לא ידעה שזה מפעל ביטחוני. אבא סיפר לה שהוא עובד במפעל להכנת ריבות".
זה נשמע מופרך, אבל הצלבנו את המידע. פרופ' הודי בניהו, 75, גדל ברחוב הנשיא בנוף ים ומאשר את העניין. "היה קשר שתיקה סביב המפעל הזה", סיפר השבוע, "כולנו חשבנו שמייצרים שם ריבות. זה לפחות מה שאמרו לנו הילדים ולא הייתה לנו שום סיבה לחשוב אחרת, כי בימים ההם לכולם היו עצי פרי בגינות וכולם עשו ריבות. זה היה מקום מוזר. בשמונה בבוקר הייתה נשמעת משם צפירה של סירנה לתחילת משמרת הבוקר ובשעה ארבע נשמעה משם שוב פעם הסירנה לציון סוף המשמרת. היו יוצאים משם אוטובוסים של הסעות עובדים שפיזרו אותם בכמה תחנות בשכונה ובערי השרון. אבות של חבריי, הנדסאים וכימאים, דור ששרד את השואה, עבדו שם".
פל זוכרת את 19 ביוני 55' כאילו זה היה אתמול. "בבוקר הייתי בבית הספר ולא שמענו כלום. כשחזרתי הלכתי עם אמא לצרכנייה וכשחזרנו ראינו התגודדות של אנשים מחוץ לבית שלנו. מישהו התקרב אליה ואמר לה שאבא נהרג בפיצוץ. אני זוכרת שהיא התעלפה. הם חיו פחות מעשר שנים יחד אחרי השואה. לא היה לה מושג במה הוא עובד. אמרו לה שהוא הכין פצצות בבונקר והייתה תאונה. זה מוטט אותה אחרי כל מה שעברה ושרדה. כעבור שנה שנתיים היא מכרה את הבית בגרושים ועזבנו את השכונה. זו טראומה שאני סוחבת כל חיי".
בניהו אומר שכל השכונה הייתה אז בטראומה. "הכרתי את אחיה, יוסף", הוא מספר, "וזו הייתה פעם ראשונה שהכרתי ילד שאביו נהרג. מאותו רגע הבנו שמדובר בריבה מסוג אחר, ולא העזנו יותר להתקרב למקום. פתאום התחלנו גם להבחין בשלטים הקטנים שהיו תלויים מאחורי המשאיות שנכנסו ויצאו מהמפעל: 'זהירות סכנה חומרי נפץ'".
כתם זוהר בים
השנים חלפו. טורי השיכונים הדו־קומתיים בנוף ים עדיין עומדים על תילם, אך לצידם נבנו בתי מידות. היום זו כבר שכונת וילות מבוקשת שמתומחרת בהתאם. מצפון למתחם תע"ש בוצעו חפירות ארכיאולוגיות. היום זהו גן לאומי. נמצאו שם שרידי עיר, תל ארשף, שבנייתה החלה בתקופה הפניקית במאה השישית לפני הספירה. אחריהם הגיעו היוונים ששינו את שם המקום לאפולוניה. היו פה רומאים והיו ביזנטים והיה גם כיבוש מוסלמי וכמובן גם צלבנים. כשבאנו לשם ביום שלישי בבוקר לא פגשנו מטיילים רבים, אבל את המקום פוקדים בכל שנה קרוב ל־150 אלף איש. יש פה חפיר הגנה, מבצר צלבני, וילה רומאית ופסיפס שומרוני. זה גן לאומי המנוהל על ידי רשות הטבע והגנים החולק גדר משותפת עם מפעל תע"ש. איילה יהלומי לוזון, מנהלת האתר, אומרת שתחתינו נמצאת עיר שלמה שעדיין לא נחשפה. "מה שמדהים הוא שחלק גדול מהעיר הזו נמצא במתחם תע"ש. השער הצלבני של העיר, למשל, נמצא שם", אמרה והצביעה לגבעת הכורכר מעבר לגדר.
אז איך הקימו שם מפעל ביטחוני?
"היינו אז מדינה צעירה שהייתה צריכה פצצות, לא היינו פה כדי למנוע את זה".
מיום האסון בקיץ 1992 הלכה והצטמצמה הפעילות במפעל. חמש שנים אחר כך הוא נסגר סופית. התעשייה הצבאית העבירה את הקרקע לידי משרד הביטחון וזה העבירה לרשות מקרקעי ישראל. "לכולם היה ברור שהמתחם הזה 'זֻכָּה'", אומר ראש העירייה פדלון, "כלומר – פינו ממנו את כל החומרים המסוכנים וחומרי הנפץ, הכל־הכל".
המתחם שננטש הפך למקום של טבע פראי. חיות בר הסתובבו חופשי בין הביתנים שלא נהרסו, הצעירים ערכו במקום מסיבות טבע, והתושבים עשו שם הליכות, רצו או יצאו עם הכלב לטיול על המצוק, ליהנות מהאוויר הבא מהים. זמן קצר אחרי הפינוי, אף אחד לא יודע לשים את האצבע במדויק מתי זה קרה, נצבע הים שלמרגלות המצוק של תע"ש בצבע ירוק־זהבהב זוהר. הכתם הזה נותר במים עד היום, אנדרטה של אסון אקולוגי. ולמרות הכתם במים התפתח באזור פארק אקולוגי של טבע צמוד עיר בדחיפה של התושבים ובעידוד העירייה, יופי של מקום לפיקניק או צעידת בוקר.
אף אחד מהתושבים לא יודע מתי שמע לראשונה על תוכנית הבנייה המיועדת למתחם תע"ש. חלק אומרים 2002, חלק 2003. כך או כך, בקרב התושבים החלה להסתובב שמועה שבמקום שייצרו פעם פצצות מתוכנן פרויקט בנייה ענק להקמת שכונה חדשה שתקרא "שכונת אפולוניה".
השכן אלון כרמלי (אביו של גיא מתחילת הכתבה), יזם ומשקיע הייטק, אומר שהתושבים עברו על התוכנית ומצאו שמשרד התחבורה לא מאשר הקמת מחלף ייעודי לשכונה החדשה, כך שהאזור יהפוך לפקק אחד גדול. בהמשך התברר גם שמקורות לא יכולה למתוח קו הולכה לשכונה החדשה משלל סיבות, מה שיעמיס על תשתית המים של נוף ים. "התחלנו לחשוב על עתירה נגד התוכנית הזו", אומר כרמלי, "אבל בסוף היא מתה מעצמה כי היה ויכוח בין רשות מקרקעי ישראל למשרד הביטחון מי מהם אמור לממן את ניקוי השטח מכל הרעלים שיש שם בקרקע".
דירה ב–8 מיליון שקל
זה לא היה עוד ויכוח שגרתי בין שני גופים גדולים על מי צריך לשלם את החשבון. במקרה של מתחם תע"ש נוף ים מדובר בחשבון שמן שמוערך ב־350-250 מיליון שקל, עלות טיהור הקרקע במקום. מאז שפינתה התעשייה הצבאית את השטח, בוצעו שם מאות רבות של קידוחים בקרקע על מנת לבדוק אילו חומרים נספגו בה. את הבדיקות ביצעו חברות ישראליות וחברות מחו"ל שנשכרו על ידי רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) והחברה לשירותי איכות הסביבה, חברה ממשלתית שהיא זרוע הביצוע של המדינה לשיקום קרקעות מדינה מזוהמות.
בחלק מהקידוחים ובדיקות הקרקע נכחו בשטח פקידים בכירים ממשרדי הביטחון, הגנת הסביבה ורמ"י. אף אחד מהגורמים לא ידע שבאדמת המתחם הושארו חומרי נפץ. כל הבדיקות וכל הקשב היו מופנים אך ורק לזיהום וסוגי הרעלים.
5 צפייה בגלריה
צילום: באדיבות רשות מקרקעי ישראל התוכנית שנגנזה. אלפי יחידות דיור וחדרי מלון| ראש העירייה פדלון עם תמונת אדמה בצבע זרחני שנמצאה באתר.
ברשת אפשר למצוא חלק מהדוחות שהופקו בעקבות בדיקות הקרקע שבוצעו במקום. אחרי שקוראים מה יש שם באדמה ובודקים בגוגל מה טיבם של החומרים הללו, יוצא החשק מלטייל שם. גם לגור בסביבה זה לא הדבר הכי בריא. בטח שלא לשחות במים עם הכתם הזרחני. בשטח של מתחם תע"ש נמצאו שישה מוקדי זיהום עיקריים שבהם, כך נכתב באחד הדוחות, "ריכוזי הזיהום הינם גבוהים במיוחד. מדובר במאות אלפי טונות של אדמה מזוהמת". אתנול, אתר, מזוט, חומצות מסוגים שונים, רעלנים ומתכות – כל אלו נמצאו באדמה. בכל השטח נחפרו בורות תשטיפים שאליהם נוקזו שפכי הייצור, ומבורות התשטיפים נמתחו תעלות ניקוז מבוטנות שהזרימו את הרעלים האלה אל בטן מצוק הכורכר.
הדוח של החברה לשירותי איכות הסביבה סוקר את השיטות ודרכי העבודה השונות לביצוע ניקוי וטיהור הקרקע ומציין כי תנועת משאיות עם אדמה מזוהמת לאתר טיהור חיצוני תגרום לחלקיקי אבק להתעופף בשכונה. כותבי הדוח הציבו כוכבית אזהרה: "סמיכות האתר לאזורי מגורים עלולה לעורר התנגדויות של תושבים הגרים בקרבה לאתר ולמתקנים אשר יפעלו משטח האתר. (הקושי ב) ביצוע פעולות הטיפול מחוץ לאתר אף מקבל משנה תוקף נוכח החתך הדמוגרפי של תושבי האזור, אוכלוסייה בעלת איכות חיים גבוהה ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, ובעלת מודעות סביבתית גבוהה". רוצה לומר: תושבי נוף ים הם לא אזרחים סוג ב' מהנגב, נהיה חייבים להתחשב בהם, ולהתחשבות הזו יהיה תג מחיר שייקר את התהליך.
בקיץ 2014 חזרה לחיים תוכנית הבנייה במתחם תע"ש נוף ים. משבר הדיור החריף, שהביא לעליית מחירי הנדל"ן בעשרות אחוזים, הביא את קבינט הדיור להקים את הוותמ"ל, הוועדה למתחמים מועדפים לדיור שנועדה לאשר תוכניות בנייה גדולות ברמה הארצית באופן מהיר, ובכך להשיג שתי תוצאות: הוזלת מחירים ומתן אפשרות לזוגות צעירים לרכוש דירה.
"יום אחד", מספר כרמלי, "אני בא בבוקר עם הילדה לגן וניגש אליי אחד ההורים ואומר, 'התוכנית שמתה, זו של שכונת אפולוניה? אז היא קמה לתחייה על סטרואידים'. התברר שאחת התוכניות הראשונות שרמ"י הגישו לוועדה החדשה הייתה תוכנית אפולוניה. הביאו אותה לוועדה הזו כדי שתעבור בהליך מזורז, מהר־מהר, ומדובר בפרויקט מגורים יוקרתי שאין לו שום קשר להוזלת מחירי הדיור. הוא היה מכניס למדינה מיליארדי שקלים, אבל זוגות צעירים לא היו נהנים ממנו. דירה פשוטה שם הייתה אמורה לעלות שמונה מיליון שקל. אנחנו התושבים הבנו שחייבים לפעול מהר. בדיוק פרשתי אז ממנכ"לות בבילון (חברה שפיתחה אפליקציית תרגום) ולקחתי על עצמי לנהל את המאבק".
זו הייתה אופרציה שלמה. גיוס כספים, צוות סושיאל שפתח חשבונות בכל הרשתות, צוות משפטי וצוות יח"צ ולובינג. "ירינו לכל הכיוונים. אמרנו שנעשה גם הפגנה מול העירייה ואיך שבאנו לשם בא אלינו ראש העירייה ואמר: 'אני איתכם, נאבק בתוכנית הזו יחד'".
"בשלב הזה כבר ידענו איזה חולירע יש שם באדמה, ודרשנו שרמ"י ינקו את המקום לפני שהם בכלל מדברים על לבנות שם. הם כמובן התנגדו, אמרו, 'נוציא את הקרקע לשיווק ונחייב את היזם שיזכה בקרקע לנקות אותה'".
לא רק עיריית הרצליה הצטרפה למאבק, גם עמותת "אדם טבע ודין". עו"ד עמית ברכה, מנכ"ל העמותה, אומר שלכולם היה ברור שהקרקע במתחם תע"ש מזוהמת. "על זה לא היה בכלל ויכוח", הוא אומר, "היה ברור גם שחומרים מסוכנים חילחלו למי התהום והגיעו לאקוויפר. את זה הבנו כי רשות המים הפסיקה לשאוב מים באזור וסגרה בארות. אנחנו כעמותה, בנפרד מהמאבק, הגשנו ב־2006 עתירה לבג"ץ בבקשה לחייב את המדינה לבצע סקר קרקע מקיף לגבי היקף הזיהום ולנקות את השטח. בית המשפט פסק כי עד 2016 המדינה צריכה לבצע את הסקר ועד 2019 לנקות את השטח. כשהגענו ל־2019 לא רק שהשטח לא נוקה, גם לא בוצע שום סקר מקיף ורשמי".
ב־2017 קיבל בית המשפט המחוזי בתל־אביב את בקשת התושבים, העירייה ו"אדם טבע ודין" לגנוז את תוכנית הבנייה עד שהמדינה תבצע סקר קרקע מקיף ותציג תוכנית לניקוי ושיקום המקום. המדינה עירערה על ההחלטה לבית המשפט העליון, וזה קיבל את הערעור בהרכב של שלושה שופטים. התושבים, העירייה ו"אדם טבע ודין" פנו לבית המשפט וביקשו שידון בערעורם בהרכב רחב (שבעה שופטים).
"זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבית המשפט העליון דן בהרכב מורחב בסוגיה סביבתית", אומר ברכה. "ההרכב, בראשות השופט עוזי פוגלמן השתמש בעילת הסבירות וקיבל את העתירה שלנו. 'הפגם בהליך התכנון', נכתב בפסק דין, 'יורד לשורשו של המשפט המינהלי'. כלומר – אם את, המדינה, מקדמת הליך בנייה לפני שביררת מה היקף הזיהום, מה המשמעות שלו לבריאות הציבור וההשפעות הסביבתיות שלו, כשלא עומדות לפנייך כל העובדות לגבי היקפי הזיהום, את לא יכולה לקבל החלטה סבירה. במקרה הזה בית המשפט חייב היה להתערב וזה מה שעשה. זה לא היה סביר באופן קיצוני לאשר שם תוכניות בנייה. תאר לעצמך מה היה קורה אם בית המשפט היה מקבל את עמדת המדינה לקדם שם את התוכנית להקמת שכונה חדשה. היום היינו עמוק בתוך שלבי הבנייה, עם קונסטרוקציות ועשרות פועלים במקום, אם לא מאות. תאר לעצמך איזה אסון היה נגרם לפני חודש וחצי בפיצוץ הגדול".
לא פינו את הדרעק
מאז שבג"ץ ביטל את פרויקט הבנייה במאי 2021, המדינה כבר לא מתעניינת בשטח. כרמלי אומר שאחרי שהוחלט לא לבנות שם, התושבים כבר לא היו מוטרדים. "כולנו חזרנו לטייל ולרוץ שם. אמרתי לעצמי שזה כמו קקי יבש שהוא לא מסריח כל עוד לא דורכים עליו. שאם לא בוחשים שם באדמה ולא הופכים אותה, אז הטבע ינקה את עצמו. מאז הפיצוץ השכונה פה בהיסטריה. אף אחד כאן לא חשב שנותרו מתחת לאדמה בונקרים עם חומרי נפץ בכמויות מטורפות".
גם ראש העירייה פדלון אומר כי היה בטוח שהשטח נקי מחומרי נפץ ותחמושת. "זה מה שכל הגורמים הבינו", הוא אומר, "וזה גם היה הגיוני. הרי לא יכול להיות שתע"ש, שהייתה שייכת אז למשרד הביטחון, תסיים פעילות בשטח שהיה בו מפעל לייצור פצצות, תסגור אחריה את השער מבלי לפנות את כל הדרעק שלה מהמקום. זה פשוט לא מתקבל על הדעת. היום מתברר שהיו בונקרים שנקברו באדמה ואף אחד לא דיבר עליהם או סימן אותם. החומרים שם מתמוססים ותוססים מהחום הכבד, הלחות והמליחות מהים, ונוצרת ריאקציה נפיצה. זו פצצה מתקתקת עם פוטנציאל לאסון גדול מאוד. זה מחדל שאני לא זוכר כדוגמתו".
סגנית וממלאת מקום ראש העירייה, מאיה כץ, אומרת שכולם בורחים עכשיו מאחריות. "משרד הביטחון אומר שזה רשות מקרקעי ישראל, ורשות מקרקעי ישראל אומרים זו אחריות של משרד הביטחון. בינתיים השטח שם מבעבע ובשישי האחרון, חודש וחצי אחרי הפיצוץ הגדול, פרצה שם שריפה גדולה".
זה קרה בסביבות שמונה בבוקר לפני שבוע בדיוק, כשעשן צהוב וסמיך היתמר מעל מצוק הכורכר ואש החלה להתפשט בתוך המתחם הנטוש. ראש העירייה אומר שמכבי האש לא נכנסו לשטח מחשש לפיצוצים של חומרי נפץ. "הם העלו מטוסי כיבוי והחזקנו אצבעות שלא יקרה אסון", אומר פדלון, "ומה שמדהים הוא שארבעה ימים לפני השריפה הזו התקיים דיון של כל הגורמים במשרד ראש הממשלה, היו שם מהמשרד להגנת הסביבה, מרמ"י וממשרד הביטחון, וכולם אמרו: זה לא שלי".
מה הוחלט שם?
"שום דבר. שמשרד ראש הממשלה יבחן את הדברים ויחליט מה עושים עם הצרה הזו. מה צריך עוד לקרות כדי שהם יתעוררו?"
בצהרי יום שלישי סיירנו בשטח המפעל במצוק הכורכר. אף אחד לא מנע מאיתנו להסתובב שם. שטחים נרחבים במתחם נשרפו, ובחלקו הצפון מערבי נמצא מכתש עצום כתוצאה מהפיצוץ שאירע שם לפני חודש וחצי. הפיצוץ חשף בונקרים שהיו קבורים באדמה, ובחלק מהאזורים מריחים ריח חזק של חומר לא מזוהה.
במהלך העבודה על הכתבה טענו מספר גורמים כי משטרת ישראל מנהלת מאז הפיצוץ בחודש יוני חקירה בגין רשלנות חמורה בכל הקשור לפינוי והטיפול במתחם תע"ש נוף ים.
אבי חיים, מנהל אגף קרקעות מזוהמות במשרד להגנת הסביבה, אומר שהמשרד לא היה מודע לסכנה, ומאז הפיצוץ ביוני ישנה הוראה חד־משמעית לעובדי המשרד לא להיכנס למתחם. "אני אישית הייתי שם כמה וכמה פעמים בסיורים עם אנשי רמ"י, משרד הביטחון והאוצר", אומר חיים, "נכנסנו בחופשיות בלי שום מודעות שישנה סכנה בטיחותית סמויה מהעין מתחת לאדמה. היינו יכולים כולנו לעוף באוויר. עשו שם חקירות קרקע, קידוחים, בכל מקום, ממש בכל מקום, לא הייתה מניעה לקדוח בשום מקום. אף גורם לא ידע שהושארה שם תחמושת חיה וחביות עם חומרים שיכולים להתפוצץ בכל רגע. הייתה פה תקלה גדולה מאוד".
מרמ"י נמסר: "מערכת הביטחון מעולם לא מסרה את הקרקע בחזרה לרמ"י! חברת 'נצר השרון' נושאת במלוא האחריות ובמלוא חובותיה של תע"ש, ולה האחריות המלאה לקרקע ולטיפול בה".
חברת "נצר השרון" הוקמה לאחר הפרטת התעשייה הצבאית, והיא מתמחה בפינוי, טיהור, חקירה ושיקום של מתחמים ביטחוניים. מהחברה נמסר השבוע: "על פי החלטת רשות החברות משנת 2016, 'נצר השרון' מטפלת רק במתחמי תע"ש הפעילים. מתחם נוף ים פסק מפעילות בשנת 92' ותע"ש יצא משטחו בשנת 1996".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "למשרד הביטחון אין זיקה או אחריות לקרקע למעלה מ־30 שנה. המתחם הושב לפני יותר מעשור לרשות מקרקעי ישראל, שפעלה בשטח וקידמה בו את תוכנית אפולוניה. בעקבות הפיצוץ במתחם בחודש יוני הוקם צוות בין־משרדי שמרכז משרד ראש הממשלה, ובו שותפים נציגי רשות מקרקעי ישראל, משרד הביטחון, המשרד להגנת הסביבה, משרד המשפטים ומשרד האוצר. הצוות פועל לאתר באופן מיידי גורם מקצועי שיבדוק את השטח. לאחר הבדיקה יגבש הצוות את ההנחיות והפעולות הנדרשות, שימנעו ויסירו כל סכנה לציבור".
odedshalom1971@gmail.com
