שלשום, יום רביעי, התכנסו באולם של חברת ההייטק קלטורה בבני־ברק מאות אנשי מילואים ביחידות העילית של חיל האוויר. זה היה כנס שלישי או רביעי שלהם מאז חודש מארס. על השולחן ניצב האישור, בקריאה שנייה ושלישית, של ביטול עילת הסבירות. השאלה הייתה מה הלאה, להתייצב או לא להתייצב. הם זימנו לכנס ארבעה דוברים: דן מרידור, פרופסור אסא כשר, ד"ר יואב הלר ותמי ארד. הלר, ראש קבוצת המחאה "הרבעון הרביעי", איתגר אותם. הוא הזהיר אותם שהמשבר בצה"ל עלול להיות בלתי הפיך. הדוברים האחרים עודדו אותם להמשיך. תמי ארד, דמות מופת בחיל האוויר ובחברה הישראלית כולה, ציידה אותם בפקודת מבצע: כך וכך תאמרו, כך וכך תעשו.
הציבור הזה נחלק כרגע לשניים: אלה שלמחרת ההצבעה בכנסת הודיעו למפקדיהם שלא יתנדבו יותר, ואלה שבחרו בינתיים בישיבה על הגדר. זאת הסיבה העיקרית לפער בין הדיווחים של ארגוני המחאה לדיווחים המתונים יותר שיוצאים מצה"ל. ישיבה על הגדר הוא ביטוי שעלול להטעות: ההתלבטות איננה בין סירוב לציות, רגל פה רגל שם. רוב האנשים שברו את המחסום הזה. ההתלבטות היא מתי להפוך את הצעד לרשמי. יש כמה תחנות אפשריות, מסירוב של הממשלה לקיים פסיקה של בג"ץ דרך פגיעה ממשית של בן גביר וסמוטריץ' ועמיתיהם בשומרי הסף ועד המשך המהפכה המשטרית דרך הכנסת.
חלקם מתייצבים על־תנאי; חלקם מעדיפים לתרץ את אי־ההתייצבות בנסיעה לחו"ל, בבעיות משפחתיות, בחופש הגדול של הילדים. ההיעדרויות מקבלות ביטוי בציוות טייסים למשימות, בכיסאות הריקים בחדרי התדריכים, במחסור במדריכים בבית הספר לטיס.
למהלך מצטרפים אלפי אנשי מילואים, ביחידות עילית ובחטיבות חי"ר, שמאוגדים סביב קבוצת אחים לנשק.
הנכונות של אלפי אזרחים להקריב את היקר להם כדי להציל את הדמוקרטיה מעוררת השתאות; ההשפעה שלה על הכשירות של צה"ל ועל צבא העם מעוררת דאגה. היקף האירוע גדול על כולם, על שרי הממשלה, על צמרת צה"ל, על התקשורת שמסקרת אותו ועל המוחים עצמם.
במהלך המאבק נגד ההתנתקות מעזה, לפני כמעט עשרים שנה, קראו פוליטיקאים לתומכיהם לסרב לשרת בצה"ל. למעלה מ־13 אלף איש חתמו על העצומה. השר מיקי זוהר, שחוזר וטוען בהופעותיו בתקשורת שמתנגדי ההתנתקות קיבלו בזמנם את הדין, לא יודע מה הוא סח. במאבק הנוכחי, מספר אנשי המילואים שחתמו על אי־התייצבות מגיע לקצת יותר מעשרת אלפים. בינתיים, בתחרות מי איים יותר בסרבנות הימין מנצח.
אבל אסור לעגל פינות: קמפיין הסרבנות ההוא ניצב בשולי המאבק. התוצאה הייתה פתטית. החשש העיקרי אז היה מטרוריסטים יהודים, מסמוטריץ' ובן גביר וחבריהם. במאבק הנוכחי האיום בא מלב המערכת, מטובי אנשיה. הם לא יכולים עוד.
עד יום שני טסנו
שוחחתי אתמול עם אחד המשתתפים בכנס, מבכירי חיל האוויר, טייס מצולק קרבות שיכול היה להיות מפקד החיל. פגשתי אותו בכנס הראשון שלהם, בחודש מארס. שאלתי מה נשתנה מאז.
"לאחר ההצבעה על חוק הסבירות הודעתי למפקד חיל האוויר שלא יקראו לי יותר", אמר. "היו לי דמעות בעיניים. אני מחבק אותך, הוא הגיב. נקווה לבשורות טובות יותר.
"הקריאה השלישית הייתה הקו האדום שלי. צעקנו בתקווה שמישהו למעלה יתעשת, שמישהו יקשיב למה שאומר נשיא ארצות־הברית, למה שאומרים גדולי הכלכלנים בעולם, בכירי מערכת הביטחון, בכירי הרופאים, שמישהו יקשיב לנו. אבל השיירה ממשיכה לנסוע והטרפת נמשכת.
"עד יום שני שעבר כולנו טסנו. לא מעט הפסיקו לאחר ההצבעה. יש אנשים, בעיקר הצעירים יותר, שקשה להם לומר, אנחנו בחוץ. הם ממתינים. אם התהליך יימשך מאות יצטרפו. המספרים גדולים ממה שאומר צה"ל".
מה אתה חושב, שאלתי, על ההתמודדות של הרמטכ"ל הרצי הלוי ומפקד חיל האוויר תומר בר?
"ליבי יוצא אליהם", אמר. "הם במצוקה קשה. אילו הייתי במקומם ייתכן שהייתי נוהג כמוהם; אילו הם היו במקומי ייתכן שהיו נוהגים כמוני. עם זאת, אני חושב שהניסיון של שניהם להיצמד למה שהיה לא הולם את המעמד".
למה אתה מתכוון, שאלתי.
"ראש המוסד מצא דרך להבהיר שאם יצטרך לבחור האם לציית לממשלה או לציית לחוק הוא יציית לחוק. לא שמעתי דיבור דומה מאף לובש מדים. בתחילת הדרך הרמטכ"ל עשה טעות אסטרטגית כשאמר לך שעדיפה דיקטטורה בטוחה על אנרכיה לא מוגנת. אחר כך חזר בו. מפקד חיל האוויר עשה טעויות טקטיות. בסך הכל הם האנשים הנכונים במקומות הנכונים.
"לדעתי, הרמטכ"ל צריך לדבר בפומבי על הנושאים האלה. לא רק מילואימניקים - גם אנשים בקבע שואלים שאלות קשות".
הטענה כלפיכם, אמרתי, היא שאתם משתמשים במעמד שלכם בצבא כמנוף להשגת מטרות שאין להן קשר לצבא. אתם מכניסים את הפוליטיקה לצה"ל.
הוא השיב במונולוג ארוך וכואב.
"איבדתי את האמון בממשלה", אמר. "אני לא מבין את שיקול דעתה, אני לא מבין את המהלכים שלה. נוצר כאן סדק עמוק.
"יש שני צירים, כשירות ולכידות. את הכשירות ניתן לשקם. ציר הלכידות מורכב יותר. כשצדקת הדרך מתערערת קשה לחזור. בשנות ה־70, בקרבות אוויר עם טייסים רוסים, הרוסים ברחו או הופלו על ידי הטייסים שלנו. לא בגלל איכות המטוסים או איכות האימונים – בגלל שהמלחמה כאן הייתה חשובה להם פחות ממה שהייתה חשובה לטייסים שלנו.
"יש לי בן, לוחם בגבעתי, ובן שמתגייס בשנה הבאה. אני לא רוצה לחשוב על הרגע שבו הם יצטרכו להילחם באיו"ש בגלל איזה תעלול של בן גביר, שבעצמו לא שירת. אם לא תהיה כאן מדינה דמוקרטית חלק גדול מהטאלנט, מהכישרון, לא יישאר פה. אם הם יישארו הילדים שלהם לא יישארו".
למרות שהודעת שלא תתייצב, שאלתי, מה תעשה אם תפרוץ מלחמה?
"אם מחר תהיה התקפת טילים מלבנון אני רץ לטייסת", אמר. "אבל אם תפרוץ מלחמה בגלל יוזמה של הממשלה לא אוכל שלא לחשוב שנתניהו פעל בגלל המצב שלו. האמון הלך".
לא מצדה שנייה
ביום ראשון התקיימה בסינמה סיטי גלילות ההשקה של סרט ישראלי חדש, "המזח" שמו. כמקובל, נאומים נישאו; קרדיטים ניתנו; יוצרים הוחמאו והחמיאו. אחר כך הקרינו את הסרט ועולמי, כמו עולמם של רבים באולם, עבר טלטלה עזה. יש סרטים שצופים בהם ויש סרטים שחווים אותם. את הסרט הזה חווים.
המזח היה הדרומי במעוזי קו בר־לב. הוא נבנה על סוללת עפר, בקצה הגדה המזרחית של תעלת סואץ, מול פורט תאופיק. הבנייה הייתה לפי התקן: טרסות אבנים שהונחו זו על גבי זו, לספוג הפגזות, ומתחתיהן פסי רכבת שפורקו ושכבות עבות של בטון מזוין. החיילים חיו בבונקרים מדופנים, צרים ודחוסים כמו גוף של צוללת. ביום הכיפורים 1973 רוב החיילים במזח היו דתיים.
שעות אחדות לאחר פתיחת המלחמה המצרים חצו בסירות את התעלה. בימים הבאים הפגיזו את המעוז, הסתערו פנימה ונהדפו. למצרים היו 120 הרוגים; למעוז חמישה. צה"ל לא פינה את החיילים ולא תיגבר אותם בתרופות ובתחמושת – הברירה שנותרה להם הייתה למות מות גיבורים או להיכנע. שמונה ימים המעוז החזיק מעמד, האחרון שנותר בקו בר־לב, ואז, בהליך מסודר, בתיווך הצלב האדום, הוא נכנע ולוחמיו נפלו בשבי.
ההחלטה להיכנע התקבלה לאחר ויכוח מר בין רופא המעוז ד"ר נחום ורבין למפקד הפלוגה סגן שלמה ארדינסט. מלאי התרופות נגמר, אמר הרופא, הפצועים קשה ימותו. נשארנו מאחור, ללא תרומה ממשית ללחימה. חייבים לחתור לכניעה מסודרת; המפקד נלחם על מורשת הגבורה של צה"ל, על החובה להילחם כל עוד אפשר. הסרט (תסריט ובימוי: ליאור חפץ) מציג את המאבק ביניהם בדרך נוקבת, אנושית ואמינה. שניהם היו גיבורים, כל אחד בדרכו.
חמדת הגבורה מול קדושת החיים: זאת הייתה הדילמה. לא הייתי במעוז המזח במלחמת יום הכיפורים. אף על פי כן, מול מסך הקולנוע, ראיתי את עצמי שם, יושב על אחת ממיטות השדה בחמ"ל, מרוט עצבים מהמצור, מהקרבה המאיימת של האויב, מהחיכוך האנושי, מהידיעה שהמדינה הפקירה אותי למוות. מה הייתי אומר? מה הייתי עושה? מה הייתי חושב לו ישבתי אז בצד השני של מערכת הקשר, בחמ"ל באום־חשיבה, רחוק מקו התעלה?
התסריט מבוסס על "האופציה של הדוקטור", יומן מלחמה שכתב ד"ר ורבין ב־2013, ועל שיחות עם מפקדי המעוז וחייליו. על ורבין ויומן המלחמה המצמרר שלו סיפרתי כאן בעבר. לאחר שובו מהשבי הוא השלים את הסטאז' והיה לכירורג בכיר באיכילוב. שלמה ארדינסט בנה קריירה מרשימה כפרקליט. בנוסף, הוא מכהן היום כיו"ר "ערים בלילה", עמותת חיילי צה"ל שחזרו מהשבי.
ההחלטה להיכנע הייתה של המפקדים מאחור. צה"ל פנה לצלב האדום והסדיר את הפרטים. ואז, ברגע האחרון, לאחר שהמסמכים במוצב הושמדו והנשק פורק, הגיעה בקשר הודעה על שינוי: שר הביטחון משה דיין החליט להשאיר את ההחלטה אם להיכנע בידי מפקד המעוז. בכך פטר את עצמו מאחריות – הוא הטיל אותה על בחור בן עשרים.
דיין היה איש מוכשר מאוד, מקורי ונועז, ציני, יהיר ונבל ביחסו לבני אדם. לטוב ולרע, שמור לו מקום נכבד בתולדות המדינה. ביחס המתנכר שלו לחיילים הנצורים הוא לא היה לבד. האלוף ישראל טל סיפר לארדינסט שעמיתו, האלוף שלמה להט (צ'יץ'), אמר במהלך המלחמה: "העם חי על סמלים. אם הסמל הזה ייכנע זאת תהיה חרפה. אז צריך לתת להם להילחם עד הסוף ושזאת תהיה מצדה שנייה".
הספר הכי נערץ בפיקוד של צה"ל באותם הימים היה "אנשי פאנפילוב", סיפור הלחימה של גדוד חי"ר בקרב על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. מי שערק הוצא להורג; מי שפחד הודח בטקס משפיל. מה שטוב לרוסים לא בהכרח טוב ליהודים. לאחר שד"ר ורבין חזר מהשבי הוא זומן לחקירה חשאית במחנה מצ"ח בקריה. החוקרים אמרו שיגישו נגדו כתב אישום על בגידה, לא פחות. ורבין הגיב בלעג. הם התקפלו.
מה חייב לוחם למדינה שהפרה את החוזה איתו? השאלה, שריחפה מעל הוויכוחים במעוז המזח באוקטובר 1973, שבה ופוקדת אותנו עכשיו, כשאלפי מילואימניקים, מתנגדי ההפיכה המשטרית, מאיימים להפסיק להתנדב. לאחר שהסתיימה הקרנת הסרט ביום ראשון אנשים התקשו ללכת הביתה. הם התגודדו ביציאה מהאולם, מפוצלים בהשקפת עולמם, מאוחדים בהתנסותם המשותפת, במה שנקרא בשירים רעות. למרבה השמחה, הדרמה במזח לא הסתיימה במצדה שנייה. קדושת החיים ניצחה את חמדת הגבורה.
מלחמת האוהל הראשונה
חסן נסראללה הוא אויב מסוכן: כוונותיו זדוניות; שיקול הדעת שלו מפוקפק; נאומי התעמולה שלו מלאים בשקרים. לכן מעצבן שבעתיים לדעת שלפחות בקטע אחד, משמעותי למדי, הוא דובר אמת ואנחנו, כן, אנחנו, משקרים בלי בושה. אני מתכוון למקרה המוזר שהוליד את המתיחות הנוכחית בגבול לבנון, מי הפולש ומי הנפלש.
למקרה המוזר הזה קוראים ע'ג'ר (רג'ר). ע'ג'ר הוא כפר עלאווי שיושב על גדת נחל החצבני, על גבול לבנון. עד 1967 הוא השתייך לסוריה. כשנכבשה רמת הגולן הצטיידו נכבדי הכפר בדגל לבן והלכו לפגוש את צה"ל בצומת הטנק. אנא, כבשו אותנו, ביקשו. כבשנו, סיפחנו. תושבי הכפר היו לאזרחי ישראל.
בשנים שבהן צה"ל שלט בדרום לבנון הכפר התפשט צפונה, לתוך לבנון. וילות נבנו. גדר נמתחה. כסף שהגיע מהברחת סמים הפך לנדל"ן. ב־2000, תחת ממשלתו של אהוד ברק, ישראל נסוגה אל הגבול הבינלאומי. מודדים של האו"ם שירטטו מחדש את הקו הכחול. הקו חצה את הכפר באמצעו – הדרום בישראל, הצפון בלבנון. האלוף גיורא איילנד, ראש אגף תכנון, הציג לברק את המפה. אף על פי כן, ברק סירב לפנות את התושבים ולהרוס את הבתים. ההתנחלות העלאווית בלבנון, תחת דגל ישראל, נותרה כשהייתה. בחלק הצפוני שוטטו אנשי חיזבאללה; בחלק הדרומי חיילי צה"ל, וביניהם, בכיף, מבריחי הסמים.
במהלך מלחמת לבנון השנייה צה"ל השתלט על החלק הצפוני. גדי איזנקוט פתח את כהונתו כאלוף פיקוד הצפון בהחלטה להפוך את הכפר כולו למובלעת סגורה. מחסום הותקן בכניסה: תיאורטית, רק המקומיים הורשו להיכנס.
לפני כשנה ההחלטה שונתה. אלוף פיקוד הצפון היה אמיר ברעם, היום סגן הרמטכ"ל. הוא בא בדברים עם נכבדי הכפר. צה"ל הבטיח להסיר את המחסום ולהפוך את הכפר לפנינת תיירות; הם הבטיחו לנקות אותו מסחר בסמים. ההצלחה הייתה עצומה: הישראלים נהרו לכפר בהמוניהם, למטעמי האוכל העלאווי, לנופי החצבני, הר דב והחרמון.
עם נסראללה אף אחד לא התייעץ. ההנחה הייתה שהנשיא אסד ירגיע אותו. עלאווי דואג לעלאווי: ככה זה בעדה. ואכן, בעבר, כשחיזבאללה ניסה לחדש את נוכחותו בחלק הצפוני, התושבים שלחו מכתב תחינה לאסד, ואנשי חיזבאללה התרחקו.
לא הפעם. חגיגת התיירות במעלה ע'ג'ר עלתה לנסראללה על העצבים. האוהל שהקים בהר דב, במרווח שבין הקו הכחול לגדר, היה התשובה. לנסראללה יש עוד תביעות טריטוריאליות שאין להן בסיס, אבל בע'ג'ר הוא צודק. בשבוע שעבר האו"ם הוציא דוח חד־משמעי בנושא הזה.
מה שלא מפריע לממשלתנו להאשים את נסראללה בהתחממות בגבול לבנון ולא רק אותו – גם את המחאה נגד ההפיכה המשטרית. למה לא הורסים את האוהל, זועקים בתקשורת; הממשלה חלשה, מתריעים באופוזיציה.
לפני שאנחנו פותחים במלחמת האוהל הראשונה אולי מוטב שנציץ לרגע, רק לרגע, בראי.
nahumb@yedioth.co.il
