החשש מהורדת דירוג האשראי על ידי הסוכנות הבינלאומית השלישית בגודלה, פיטץ', התממש השבוע. רק לא ביחס לישראל. פיטץ' הודיעה שהיא מורידה את הדירוג של ארה"ב ומקרבת אותו לזה של צ'כיה, למשל. הנימוק הכלכלי: עלייה מטאורית בגירעונות הממשל האמריקאי, הפדרלי והמדינתי, ל־7% מהתוצר המקומי השנה, 7.8% הצפויים בשנה הבאה ויותר מ־8% ב־2025. הגירעונות בשלוש השנים הללו יוצאי דופן בחומרתם, ומשקפים את תוכניות ההרחבה התקציביות של ממשל ביידן ואת חוסר הרצון להגדיל במקביל את תקבולי המסים. היחס בין החוב של הממשל הפדרלי לבין התוצר המקומי, לפי החישוב האמריקאי, יגיע בקרוב ל־118%, כפול מאצלנו; לפי החישוב המקובל ב־OECD, החוב יטפס ל־130% מהתוצר.

1 צפייה בגלריה
|
|
צילומים: רויטרס, OSORIO CARLOS, אי־פי Mayo Virginia


מבחינתנו מסקרנת לכן התגובה האמריקאית להורדת הדירוג. שרת האוצר ג'נט ילן כינתה אותה "שרירותית ולא מקצועית". הכלכלן, חתן פרס נובל פול קרוגמן, כינה אותה "הזויה" וציין את "הרקורד הכושל של הסוכנויות לדירוגי אשראי". שר האוצר לשעבר והיועץ לשעבר לנשיאי ארה"ב לארי סאמרס תיאר את הורדת הדירוג כ"אבסורדית לגמרי". עורכי "הניו יורק טיימס" דחקו את הודעת פיטץ' לשוליים והבליטו את ביקורתה על "המשילות", ולא על הגירעונות. והיומן הכלכלי "פייננשל טיימס" סיכם: "דירוגי האשראי ממילא לא חשובים ולא משפיעים בפועל".
לגזור ולשמור, למקרה שפיטץ' תודיע על הפחתת דירוג האשראי של ישראל. האם תודיע? הפחתת הדירוג של ארה"ב התבססה על מדיניות תקציבית גירעונית ומסוכנת. גירעונות וחובות כמו של הממשל האמריקאי לא קיימים אצלנו ולא מאיימים עלינו. אובדן ערכי היסוד של הדמוקרטיה - כן מאיים.

"סכנה קיומית"

בסוף יולי 2014 נשא ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן – בעבר הרחוק ממנהיגי האופוזיציה למשטר הקומוניסטי – נאום חשוב, שעורר מיד הדים נרחבים, שלא נרגעים עד היום. רק מתעצמים. את דבריו השמיע על אדמת רומניה באוזני המיעוט ההונגרי שם, זמן קצר לאחר הניצחון המוחץ של מפלגתו בבחירות הכלליות. "הגיע הזמן להודות", אמר לקול תשואות הקהל, "שדמוקרטיה לא חייבת להיות ליברלית. אפילו אם משטר כלשהו אינו ליברלי, הוא עדיין יכול להיות דמוקרטי. עלינו להתנתק מזיהוי חברה דמוקרטית עם ליברליות". ולסיום: "המדינה החדשה שאנו מקימים בהונגריה היא דמוקרטיה לא ליברלית, דמוקרטיה לאומית".
בשעתה נחשבה הדמוקרטיה הלא־ליברלית של אורבן כהמצאה פוליטית, סתירה פנימית, צירוף מילים בלתי אפשרי. אבל כבר חודשיים אחר כך אמר בכנס בוורשה פרופ' טימותי סניידר, שספריו ומחקריו ההיסטוריים היו ועודם רבי מכר והשפעה (שניים מהם תורגמו לעברית – "ארצות הדמים" ו"על הרודנות"): "משטר המבוסס על רוב דמוקרטי שאינו ליברלי הפך במהירות לפופולרי ביותר ברחבי מזרח אירופה והעולם כולו. ראשיו מנצלים את הרוב האלקטורלי שלהם כדי להשתלט על הפרלמנטים, אחר כך על בתי המשפט, על אמצעי תקשורת ועל ארגונים לא ממשלתיים".
אזהרותיו התממשו. ב־2015 ניצחה בבחירות הכלליות בפולין מפלגת "חוק וצדק" בהנהגתו של יארוסלב קאצ'ינסקי, שמצעה שיקף במדויק את התפיסה של מדינה דמוקרטית לא ליברלית נוסח אורבן, וניגשה מיד למלאכת הריסת מערכת המשפט העצמאית, ובהמשך את התקשורת העצמאית וארגוני החברה האזרחית. שנתיים מאוחר יותר העניק הציבור האמריקאי את הנשיאות לדונלד טראמפ, איש עסקים כושל, בלופר, מטריד נשים וריאקציונר מוצהר. במהלך נשיאותו חולל טראמפ מהפך אנטי־ליברלי במערכות חוק וסדר בארה"ב, היכן שרק יכול היה. וביולי 2018 אישרה הכנסת בירושלים ברוב דחוק של 62 ח"כים את חוק הלאום (כחוק יסוד), שלפי המינוח של אורבן הפך את ישראל רשמית למדינה דמוקרטית לא ליברלית.
"ההמשך היה גזור מראש", אומר פרופסור יוסי שיין, מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת ת"א, חבר סגל של אוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון ומחבר הספר "המאה הישראלית". "חוק הלאום בניסוחו הסופי", מוסיף שיין, "היה הצעד המשמעותי הראשון בביטול ההישגים המרשימים של הדמוקרטיה הליברלית בארץ. בדמוקרטיה אמיתית שלטון הרוב לא גובר על זכויות האזרח וחירויות הפרט. הקולקטיב הלאומי או החברתי לא רשאי לדרוס את המיעוט. בחוק הלאום המצב הזה הופר – נתנו בו זכויות יתר מובהקות ליהודים על פני מיעוטים לא יהודים, ובעקיפין ליהודים חרדים על פני לא חרדים".
"תנאי בל יעבור למשטר דמוקרטי אמיתי", מסביר פרופ' שיין, "הוא קיום בחירות חופשיות במועדים קבועים – עם דגש על חופשיות. חופשיות מלחצים, חופשיות מאפליה, חופשיות מזכויות יתר לקבוצה כזו או אחרת, גם אם זהו רצון העם".
"אני מרבה לבקר במוסדות חרדיים בארץ ומגלה שם המוני יהודים הנאמנים לסמוטריץ' ולבן גביר", מספר שיין. "הם לא רק לומדים תורה, הם גם מטפחים את האתוס שבמרכזו ארץ ישראל השלמה כמדינת הלכה, במקומה של מדינת ישראל הציונית. ההפיכה המשטרית המתוכננת כעת על ידי הקואליציה, ומקעקעת את יסודות מדינת החוק, כמו הפרדת רשויות ועצמאות המערכת השיפוטית, היא רק שלב – מנוף בדרך להגשמת היעד הסופי הזה – המנוגד בתכלית הניגוד לרעיון הציוני עליו הוקמה, התפתחה ושיגשגה ישראל. התקדמות הליברליזם הפוליטי, הכלכלי והתרבותי בארץ שנואה בעיניהם. וכעת הם השלטון".
ישראל בסכנה קיומית?
"בהחלט. פולין והונגריה לא ייעלמו ממפת העולם גם אם תשלוט בהן שנים ארוכות דמוקרטיה לא ליברלית, שהיא בעצם רק דמוקרטיה בהסוואה. ישראל, לעומת זאת, תתקשה לשרוד כמדינה שאין בה משטר דמוקרטי מערבי פתוח ומתקדם. הבינו זאת כל ראשי ממשלה מכל המפלגות, בלי יוצא מהכלל – מבן־גוריון, דרך בגין ורבין, ועד נתניהו. אבל מאז חוק הלאום הדברים השתנו. התפשטו והשתרשו בשיח הציבורי ובעשייה הפוליטית תפיסות המעניקות זכויות יתר לא ליהודי ישראל באשר הן, אלא בעיקר למיעוט יהודי חרדי־לאומי הבז לציונות הדמוקרטית הנאורה. בחברה החרדית הרי אין אפילו העמדת פנים של דמוקרטיה".
במחקרי השטח שהוא עורך נחשף פרופ' שיין גם לקרע תודעתי עמוק בין חלקי העם. "הלכידות הישראלית המהוללת, ששימשה מרכיב חיוני בחוסן הלאומי שלנו, מתפוררת לנגד עינינו", הוא אומר בחשש כבד. זו ה־סכנה, בהא הידיעה, לעתיד ישראל, גם אם היא אינה מיידית.

זה לא הכסף

מה היו ההשלכות הכלכליות של מעבר המדינות מדמוקרטיה ליברלית ללא ליברלית? הונגריה, שמספר תושביה כמספר תושבי ישראל, הציגה עד לפני שנה ביצועים כלכליים לא רעים בכלל. התוצר המקומי הריאלי לנפש עלה בשתי הכהונות של ממשלת אורבן, מ־2015 עד 2022, ב־30%, שיעור האבטלה ירד מ־7% ל־3.4%, היחס בין החוב הממשלתי לתוצר ירד מ־76% ל־73% ופערי ההכנסות ותוחלת העוני הצטמצמו (נתוני הבנק העולמי). אך הגירעונות של הממשלה נותרו גבוהים, והאינפלציה השנתית טרם ירדה מתחת ל־19%.
פולין השיגה, באותו פרק זמן לערך, תחת שתי כהונות של ממשלת "חוק וצדק", צמיחה מרשימה. התוצר המקומי הריאלי לנפש עלה ב־33%, האבטלה ירדה מ־7.5% ל־2.6%, ההשקעות נטו מחוץ למדינה עלו מ־3.3% מהתוצר ל־5.5% ממנו, והיחס בין החוב הממשלתי לתוצר התכווץ מ־54% ל־49%, אם כי הנתון האחרון שנוי במחלוקת. קצב האינפלציה ששבר שיאים אשתקד יורד עכשיו במהירות. "פולין", כתב הבנק העולמי, "השיגה צמיחה רב־שנתית חזקה ומכלילה".
אין בנתונים יבשים אלו כדי להקל על חייהם של עשרות מיליונים הנאנקים תחת עול משטר הדורס את זכויות הפרט, סותם פיות, מאמלל את הנשים ורודף את המיעוטים. לא טוב לחיות שם – אך בעליל נראה שהכלכלה לא מצילה, ולא תציל, את הדמוקרטיה. רק האנשים יצילו אותה.