התקופה האחרונה היא גיהינום לאזרחים - אבל גן עדן לציירות ולציירי הקומיקס, שמודים שככל שהמציאות כאוטית יותר כך היריעה שלהם מתרחבת ויש להם הרבה יותר חומרי גלם להתבסס עליהם ולשאוב מהם השראה. אבל המהפכה המשפטית היא לא הנושא היחיד שיקבל ביטוי נרחב ב"אנימיקס – הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה" שייפתח מחר בסינמטק תל־אביב. השנה, אחד האירועים המסקרנים שייערכו הוא פאנל בהשתתפות עשר קומיקסאיות ישראליות, שיספרו על אחורי הקלעים של עבודתן, וגם ידברו על הנוכחות הנשית המשמעותית יותר בתחום שעד לא מזמן היה גברי למדי.
"זה הפאצ'ה קוצ'ה של הקומיקסאיות, שיהיה משולב באופן מגניב עם ספיד פרפורמנס כי לכל אחת מאיתנו יהיה זמן במה שבו היא תדבר על היצירה שלה, אבל נדבר גם על הנוכחות הנשית בתחום הקומיקס", אומרת הקומיקסאית המוערכת תמר בלומנפלד, בעלת טור קומיקס בעיתון "הארץ".
בתקופה שבה נוכחות נשית נעלמת מהציבוריות הישראלית, משמח לראות שבזירת הקומיקס יש פריחה.
"בהחלט מרגישים בזמן האחרון שיש כוח קומיקס נשי מתפרץ, בעיקר כאשר עד לא מזמן פרופיל ציירי הקומיקס שהוצג היה מאוד מסוים – של מאיירים גברים, לבנים, בני 60 פלוס, ותמיד אותם אנשים", אומרת בלומנפלד." התלבטנו אם זה צריך להיות פאנל שכולו נשי. חלקנו חשב שזה כמו חופי רחצה נפרדים, אבל בסוף הסכמנו שאפשר וצריך לעשות אפליה מתקנת".
אתן מרגישות ככה?
"כן, חלק מרגישות ככה, הגיע הזמן לתת במה לנשים קומיקסאיות מגניבות, שבועטות קדימה ומדברות יותר ממה שנשים דיברו בעבר וגם מעיזות יותר מגברים".
באיזה אופן אמיצות יותר?
"בנושאים שעליהם אנחנו מדברות בקומיקס שלנו, ובטח בפסטיבל הזה, כמו דיכאון אחרי לידה וסרטן שד. אני כל הזמן בודקת בקומיקס שלי גבולות של החצנה".
ומן הסתם זו זירה שיותר קל לבדוק בה גבולות.
"בקומיקס מותר יותר לתת מקום להומור, מותר להיות יותר 'שחור', יש מתיחה של הגבולות ויותר דברים מקבלים ביטוי. במהות שלי בקומיקס, למשל, אני חוקרת וחוגגת את הטמטום האנושי, ואין לי בעיה להגיד את זה ולצייר את זה".
מותר לצחוק
בכלל, נושא הרומנים הגרפיים – בלומנפלד כבר הוציאה שניים, והשלישי שבדרך יעסוק בתחום הנפיץ והמשעשע של התחדשות עירונית ותמ"א 38 בתל־אביב – הפך לממתק האופנתי בזירה הספרותית. הרעיון לרומן גרפי על בניין שעובר תמ"א 38, על כל מופעי תאוות הבצע ותאוות ההשתדרגות של דייריו, נולד כמובן במציאות החפורה והמאובקת של העיר הגדולה. בלומנפלד אכן מתגוררת בבניין שכזה, אבל הכתובת של הבניין שנבנה בספר שלה לגמרי בדויה – ליטווינסקי 2. "מר ליטווינסקי הוא אישיות מוזרה, דמות שמשויכת לבונים החופשיים ושלא קיבלה אף רחוב בתל־אביב", היא צוחקת.
אז נתת לו רחוב.
"כן וחזרתי בעקבותיו לתל־אביב הישנה, של החולות, אל השנים הראשונות שבהן עמד על המגרש הבניין המקורי שנבנה, עם כל המאבקים שהיו גם אז ואיך הם התפתחו עם השנים, עד אופנת התמ"א של היום".
ומה גילית על הטיפוס התל־אביבי של התמ"א?
"הם לא רואים בעיניים, הם כל הזמן רוצים עוד. הקלישאה 'הדשא של השכן' מקבלת פה ביטוי גרפי תרתי משמע, כי כשזה מגיע לתמ"א פתאום לזה מגיע יותר מאשר להוא, והשכן מלמעלה בוחן מה קיבל ההוא מהקומה הראשונה ומנסה לסחוט גם לעצמו. הגרידיות שהיא אחת התמות החזקות של המסע אל התמ"א כמובן נוכחת בקומיקס, גם בניסיון להשביח ויזואלית את מה שהיה לך על הנייר".
גם אצל רחלי שלו, קומיקסאית פופולרית בקרב אמהות ובעלת הקומיקס "האמא עם הפסים", שראה אור גם כרומן גרפי וגם כטור בעיתון "מקור ראשון", הכל התחיל מהחיים האישיים שלה.
"אני אמא לחמישה ילדים וכולם נולדו במהלך עשור אחד", היא מספרת ועושה פאוזה כדי שאקלוט את המשמעות. "מן הסתם זה היה עשור מאוד אינטנסיבי, ולא הייתה לי ברירה אלא להכניס הומור לתמונה. אז הפכתי את החיים שלי לקומיקס, וזה עזר לי מאוד להסתכל אחרת על הדברים שקורים לי כאמא. הבנתי שאני יכולה גם לצחוק על הסיטואציה שאני נמצאת בתוכה, ושכל מה שמעצבן או מלחיץ יכול גם להפוך לפאנץ'".
יש בקומיקס, היא אומרת, משהו שהופך את החיים למצחיקים, קלילים ומוגזמים, ועוזר לשרוד את היום־יום. אבל מעבר לצחוק, יש משהו בלצייר את החיים של עצמך שנותן גם סוג של שליטה בסיטואציה, ואפילו את הכוח לשנות אותה. על כל זה, וגם על הנוכחות הגבוהה והמשמחת של נשים בזירה המאוירת, תדבר שלו במסגרת מופע קומיקס אינטראקטיבי שהיא מעלה בפסטיבל ונקרא "חיים מצוירים", בליווי אמנותי של רננה רז. שלו מספרת שנשים רבות מזדהות איתו, כי מי לא רוצה לראות שהיא לא לבד במסע הזה?
קומיקס גם הופך את הכל לגלובלי.
"נכון. קומיקס הוא יצירה שקל לתרגם, לייצא, לייבא, להעביר מתרבות לתרבות, כי המהות שלו ויזואלית והוא יכול להיות בינלאומי בקלות. אמא היא אמא היא אמא, ולא משנה איפה. מה שאני מרגישה ומבטאת מדבר לאמהות בכל מקום".
גם אורית עריף, שמגדירה את עצמה "קומיקסאית אוטוביוגרפית", מדגישה שיש בתהליך היצירה ממד תרפויטי, בעיקר כאשר לא שוכחים לצרף אליו את ההומור העצמי. "כשמתרגשות עליי צרות", היא אומרת, "חלק מההתמודדות זה לכתוב ולצייר את מה שקורה לי. זה עוזר לעבד את התהליך".
והחלטת לעסוק בסרטן השד שהתמודדת איתו, ועל זה גם תדברי בפאנל.
"זה סטריפ של קומיקס קצר שיצרתי בשלב הארוך של האבחונים, כאשר עוד לא היה ברור האם זה סרטן ואיזה סרטן, ואולי יכרתו, ואיזו כימותרפיה יעשו. בתוך אי־הוודאות כתבתי וציירתי, וביחד עם הציורים עלו המחשבות לאן זה הולך. יצא לי גם קצת מצחיק, בלי להתכוון".
כולכן מדברות על הפן ההומוריסטי כחלק מהקומיקס העצמי.
"לא הייתי מרשה לעצמי להתייחס בהומור ובציניות לסרטן של מישהי אחרת, אבל לסרטן שלי - כן. כשזה קשור אליי ולמשפחה שלי, מתיחת הגבולות הרבה יותר מובהקת כי אני יכולה להרשות לעצמי יותר".
מותר לכאוב
גם הקומיקסאית רון לוין שאבה את חומרי היצירה שלה מתוך הפצע האישי והמשפחתי. בשנת 2012 עבר אביה אירוע מוחי שפגע לו בזיכרון לטווח הקצר. "זה היה מצב משונה", היא מספרת. "הוא שכח כל כמה דקות מה קורה. למה הוא בבית החולים למשל, למה הוא מחובר לצינורות, למה אנחנו לא איתו. זו הייתה נקודה קשה שהפעילה אותי. כיוצרת את מחפשת משהו שיפעיל אותך, שתוכלי להקדיש לו את כל זמנך. אין מה לעשות, היחסים עם ההורים שלנו הם דבר מפעיל".
לספר שלך קוראים "95.94 שלמה". תסבירי את המשמעות.
"אלה אחוזי הנכות שאבא קיבל מביטוח לאומי. זה עוד משהו שעולה בספר – איך עולם הרפואה מסתכל על האדם, על אבא שלי, כרשימת נתונים ומספרים".
אבא מודע לזה שהוצאת עליו ספר?
"כן, הוא תמיד מסתובב עם עותק בתיק שלו להראות לכל החברים. הוא אוהב את הספר וגאה בו".
ועבורך זה היה תהליך תרפויטי?
"אני חושבת שכן. זה גם גרם לי להסתכל על דברים אחרת. לעצור ולחשוב על מה שקרה שם. כשאת מנסה לתקשר את הסיפור שלך החוצה את גם מוצאת נושאים רחבים יותר לעסוק בהם. פתאום ראיתי שהספר מדבר על פוסט־טראומה. אבא שלי היה איש צבא הרבה שנים. עלו גם נושאים של יחסי הורים וילדים. פתאום הנושא המרכזי שממנו יצאתי קיבל כנפיים".
ומה המצב של אבא היום?
"הוא כבר לא במצב הקשה שהיה בבית החולים".
עשר קומיקסאיות סביב אירוע אחד, זה מרשים.
"זה כבוד גדול. חימם לי את הלב להיות ברשימת היוצרות הזו. אנחנו קצת בעולם קטן משלנו ואני לא יודעת כמה מכירים אותי בחוץ, מעבר לעוקבים שלי ברשתות. מזמינים אותי לדבר, זה משמח ומזכיר לי שרואים אותי".
אבל עדיין, אנימיקס הוא מרחב גברי. הקומיקסאיות בהחלט רואות בהזמנתן השנה לפאנל ניפוץ הכרחי של ההגמוניה הזו. עריף: "עד היום נבחרו 16 יקירי פסטיבל ומתוכם רק אישה אחת. גם זה דבר שצריך לעמוד לנגד עינינו". •
נושא הדגל
את גיא מורד מכירים כל מי שקוראים כבר שנים את עיתון זה, ובעיקר את הטור של רענן שקד, שאותו מורד מאייר באופן קבוע כבר 16 שנים. בפסטיבל הקומיקס מורד יעביר הרצאה שתעסוק בציור קריקטורות בצל המהפכה המשפטית, והוא הראשון להודות שככל שהמציאות מופרזת יותר, כך הוא וחבריו "מרוויחים".
"השנים האחרונות הן תקופה נהדרת לקריקטוריסטים, ולא רק בארץ, גם בארה"ב", מורד אומר. "ככל שהחברה הופכת מחורפנת, קיצונית, מקוטבת, ככל שהפוליטיקאים משתוללים יותר בטוויטר וברשתות, זה מביא לנו המון חומר. ציוץ אחד של פוליטיקאי או של ילד של פוליטיקאי יכול לפעמים לקבוע אג'נדה של כל השבוע".
אז אם הפוליטיקאים ייצאו מהטוויטר, העולם יירגע?
"לגמרי. בעיקר כל מה שקשור לפייק ניוז, למעורבות של אג'נדות ברשתות. גם כאיש מקצוע אני מתחיל להרגיש שאני תורם שלא מרצוני לאווירה הזו. אני אמנם מצייר קריקטורות שמפורסמות בעיתון ויש עליהן פיקוח של עורך ויש לי גב, אבל לפעמים הן הופכות מאוד ויראליות ומעוררת אמוציות".
דגש מיוחד יעניק מורד בהרצאתו לאיורים שלו שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" בחודשים האחרונים, בין של לוין, בן גביר, רוטמן, סמוטריץ', "וגם החבורה של קרעי, אמסלם ורגב", הוא מדגיש.
ואיפה האופוזיציה?
"כמו שהם לא מורגשים במציאות, הם לא מורגשים בקריקטורות. הם לא נותנים לי חומר ואין לי סיבה לצייר אותם".
אבל הוא כן צייר, למשל, את שקמה ברסלר, ממובילות המחאה. "ציירתי אותה על הגג של הכנסת עם דגל", מורד אומר. "ובכלל, לאורך המחאה ציירתי את האיש המבוגר עם הדגל, את האמא והילד במחאה עם הדגל, את מצעד השפחות ואפילו את שושקה פעם אחת".
ההרצאה של מורד תתקיים ביום רביעי בשמונה בערב בסינמטק תל־אביב
על הפרק - מחאה מצוירת
"פסטיבל אנימיקס לקומיקס ואנימציה" מתקיים זו השנה ה־23 ברציפות. הוא ייפתח מחר בסינמטק תל־אביב. בין הנושאים המרכזיים שיוצגו בו יהיה גם האופן שבו המחאה נגד המהפכה המשפטית משתקפת בעבודותיהם של הציירים המקומיים, כמו גם הביטויים החזותיים שבאים לידי ביטוי בשלטים שנישאים בידי המפגינים והסיפורים שמאחוריהם.
לצד האקטואליה, תיערך בפסטיבל מחווה מצוירת לחגיגות מאה שנים לדיסני, אולפני האנימציה הגדולים בעולם, ובאופן מתבקש גם התייחסות מצוירת למשבר האקלים. עוד במסגרת הפסטיבל: מחווה לסופר והסטיריקן יהונתן גפן שהלך לעולמו השנה.
