מכתב ללוי אשכול
אבידן, חבר מפלגת העבודה ואיש מפא"י עוד לפני כן, עמד בקשר עם דורות של פוליטיקאים - והשתמש בקשר זה כדי להציע מיני הצעות מגונות (וגם, כפי שנראה בהמשך, כדי להבטיח את זכייתו בתקציבי פרסום). ב־1980, למשל, הוא ניסה לשכנע את יו"ר המפלגה שמעון פרס, בעת ובעונה אחת: לשריין לו מקום ריאלי ברשימה, להתלהק לסרטו 'שדר מן העתיד' (1981) כראש ממשלת ישראל ב־1985 (תרחיש מד"בי שוודאי קרץ לפרס), לייעץ לו בפרויקט בשם "והיה כי תבצע ישראל ניסוי אטומי בסיני" (ע"ע "כל שדרוש לי הוא כל הצבא הסובייטי ליום צילומים אחד") ולתמוך בהקמת ערוץ הטלוויזיה השני — שאת רישיון שידוריו חמד אבידן [דרך "טי"ע (טלוויזיה ישראלית עצמאית)"]. את הדלת למוסדות המפלגה ולמסדרונות השלטון פתח לאבידן לוי אשכול, שחי בצילו של בן־גוריון וביקש להתחבב באמצעותו על הבוחרים הצעירים. כפי שעולה ממכתב מוקדם זה, שנכתב כנראה זמן קצר אחרי פגישתם הראשונה בלובי מלון דן, לאבידן היו ציפיות פחות צנועות מהקשר החדש - כמו השכנת שלום במזרח התיכון.
12 בינואר, 1964
לכבוד
מר לוי אשכול,
ראש ממשלת ישראל
למר אשכול שלום רב,
כשפתחתי היום את העיתונים וקראתי את הפרסום הרב, שניתן אצלנו לפתיחת ועידת הפסגה הערבית מחר, עלה על דעתי, בהמשך לשיחתנו במלון דן, כי הייתי רוצה לראות, היום, מחר או מוחרתיים, בכל העיתונות הישראלית ובחלק גדול מן העיתונות הזרה, למשל את הידיעה הבאה:
לוי אשכול: "אין ערך לכל ועידת פסגה במזרח התיכון - בלי ישראל"
"ועידת הפסגה הערבית דומה למחזה־צללים סוריאליסטי; בו נזכר הגיבור הראשי ללא הרף, מבלי שייראה על הבמה'; 'זוהי ועידת איבה, אך בראש ובראשונה ועידת־איבה־עצמית, כי הערבים לא יסתדרו לעולם בינם לבין עצמם - כל עוד לא יסתדרו, כולם יחד או בנפרד, איתנו
- מאת כתבנו המדיני -
"ראש ממשלת ישראל, מר לוי אשכול, השמיע הבוקר באוזני כתב 'טיימס', את אחת מהצהרותיו המדיניות החשובות מאז התמנותו לתפקידו. כאשר נשאל, אם ישראל רואה בוועידת הפסגה בקהיר ועידת איבה נגד־ישראלית, אמר: 'לא, זוהי קודם כל ועידת־איבה־עצמית, ועידה הפועלת נגד עניינה שלה'.
"'עצם המושג ועידת פסגה', קבע ראש ממשלת ישראל, 'מחייב שיתוף כל הגורמים, שענייניהם משמשים כציר־דיוניה של ועידה כזאת. הפרדוקס הוא, כי ישראל, המשמשת כציר־דיונים־למעשה של ועידת קהיר, אינה מיוצגת בה.
"'זוהי הטרגדיה האמיתית של האזור, שיכול היה, במסגרת יחסי שלום ושיתוף פעולה להיות אחד מאזורי ההשפעה הפעילים בעולם של ימינו - ובמקום זה עסוק בקטטות פנימיות, שאין להן כל הצדקה, לא צבאית, לא מדינית, לא כלכלית ולא רוחנית.
"'דיון משותף ישראלי־ערבי בבעיות ניצול מי הירדן, לטובת עתידו הכלכלי של האזור כולו, כפתיחה ליחסי שלום הדרגתיים, בין ישראל לבין כל מדינות ערב, יכול היה להיות דיון היסטורי. בתנאים הנוכחיים — הריהו הצגת ראווה, שנדונה מראש לכישלון.
"'הצרה היא, כי יש בין מנהיגי ערב אישים בעלי השפעה, שסיגלו לעצמם הלך מחשבה מעוות לגבי עתידו של האזור, ולגבי עתיד ארצותיהם ועתידם האישי בכלל זה. הם מאמינים, כי ישראל, כאתגר־הסתה־וגירוי בלתי פוסק, כצל־מאיים מאיזו אגדת ילדים, יכולה לשמש ערובה לניסיוניהן של מדינות ערב להסתדר בינן לבין עצמן.
"'אמונה זו — כמוה כניסיון לפתוח דלת במפתח מהופך. בעיית ישראל — ערב (או בעיית ערב־ישראל) היא המפתח לכל דיון בהווהו או בעתידו של המזרח התיכון, שכיום הוא מעבדת ניסויים פסיבית — ומחר יכול להיהפך לשדה כוח קובע. רק השתתפות ישראל, כגורם פעיל, בדיון כזה, ויתקיים בקהיר, בדמשק, ברבת־עמון או בתל־אביב, יכול לחולל, אפילו מחר, אפילו בעוד שעות אחדות, תהליך כזה'".
"לשאלת כתב 'טיימס', אם יש לראות בכך הצעת שלום ישראלית, אמר מר אשכול: "'כבר הודעתי מזמן, שאני מוכן לשבת עם נשיא מצרים. הצעתי בעינה עומדת, לגביו ולגבי כל מנהיג ערבי אחר.
"לשאלה אחרת של הכתב, אם אין לראות בדברים אלה משום התערבות ישראלית בענייניהן הפנימיים של ארצות ערב, השיב מר אשכול: 'כלל וכלל לא. אם כבר, הרי בתנאים הנוכחיים ניתן לראות בוועידה זו - התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל. אלא מה? במערך אחר, לו אנו מקווים, יכולים עניינים פנימיים אלה, שלנו ושלהם, להיהפך לעניינים משותפים. אנחנו חיים כולנו באזור אחד, ויש לנו עבר משותף בן אלפי שנים. עתיד משותף, מחר או בעוד עשר שנים, הוא בלתי נמנע, אם לא נפעל באלימות וביודעים נגד חוקי הטבע'".
עד כאן - המשאלה, התיאורטית בהחלט. הכוונה, כי, בתוקף כלל פסיכולוגי פשוט, כאשר מישהו מתכנס כדי לדבר נגדך, אינך צריך דווקא להתגונן, היינו לדבר נגדו, כדי להוכיח את קיומך. אתה יכול, בתוקף נדיבותו הטבעית של מי שיש לו יתרון, לנסות לפרק את האיבה עצמה, מבפנים, במקום להקרין, בתוקף רפלקס פרימיטיבי למדי, איבת־נגד.
ושוב: אל־נא תראה במכתב זה פתיחה לסדרת הצעות־מדיניות־בהתנדבות־בדואר־דחוף־או־רגיל. חשתי פשוט גירוי להביא לידיעתך הדגמה מעשית, אקטואלית, לקו הדברים הכללי, שפיתחתי לפני־ואחרי־חצות. ואם תתייחס בספקנות למשקלם המעשי של הדברים (ואני מניח, כי זו לא תהיה תגובתך), הרי אני מקווה, כי תיהנה לפחות מצורת הגשתם - ממש כפי שאני נהניתי מסגנון האירוח החביב והבלתי־אמצעי שלך.
שלך,
דוד אבידן
• • •
תרגומים לשירים של בוב דילן
בשנת 1973 דוד אבידן תירגם שישה שירים של בוב דילן, יפים ומוזיקליים להפליא, ושלח אותם ליהודי־אמריקאי בשם עמנואל גלוברמן. תוכניתו של גלוברמן הייתה להעמיד מהדורה דו־לשונית שבה יכונסו כ־30 שירים של דילן בתרגומו של אבידן. גלוברמן ואבידן ניסו לעניין בכך את אנשיו של דילן וכן הוצאות שונות בארה"ב, כולל הוצאת 'קנופף' המפורסמת. אבידן אף הביע את רצונו לכתוב לדילן באופן אישי, "כעניין של נימוס בין כותבים". אולם ניסיונות הפנייה לא עוררו עניין והכפפה לא הורמה. הפרויקט נגנז והמלאכה לא הושלמה. לאחר נפילת הפרויקט, גלוברמן ביקש מאבידן להחזיר את הכסף ששילם לו כמקדמה בעד התרגומים, והאחרון, כמעט מיותר לציין, לא הסכים.
למעלה במצפה / בוב דילן
יש ודאי דרך לצאת מכאן,
אמר הבדחן לגנב.
יותר מדי גלגולים במשמרת —
אין לי מחליף עכשיו.
אנשי־עמקים את יֵינִי שותים,
החורשים חופרים את שְׂדוֹתַי.
איש מהם לכל אורך הקו
לא יודע אם זה כדאי.
אין כל סיבה לצער,
אמר הגנב במנוחה.
רבים מאיתנו חושבים, שֶׁ
כל החיים הם בדיחה.
אבל שנינו בזה נתנסינו,
ולא זה סופנו המר,
אז בוא נדבר לעניין עכשיו,
כי מתחיל להיות מאוחר.
כל הזמן במצפה הגבוה
לאופק צפו נסיכים,
כאשר הנשים נכנסו ויצאו
עם הנערים־השליחים.
בחוץ במרחב הפתוח
חתול־הביצות השתולל.
שני רוכבים דהרו בלילה,
והרוח לפתע ילל.
אהבה מתחת לאפס בלי גבול / בוב דילן
אהובתי מדברת בשקט,
בלי אלימות, בלי לחשוב.
לא צריכה להצהיר, שהיא נאמנה,
אבל היא אמיתית כמו אש וכמו קרה.
אנשים נושאים ורדים
וזורקים הבטחות חסרות ערך.
אבל היא מצטחקת כמו פרה -
אותה לא קונים באיגרת.
בכל דוכני הסדקית הם
מדברים בלשון עסקית הם,
ממשיכים לצטט כמו תקליט הם -
ורושמים על הקיר הדומם.
מדברים על עתיד לא בטוח,
אבל היא משוחחת בנחת -
היא יודעת: רק כשל מצליח,
אך הכשל אינו משתלם.
פגיון וגלימה הבהיקו,
הגבירות אור־נרות הדליקו.
בטקסי־פרשים על הלוח
גם רגלי נוקם ונוטר.
• • •
מכתב לפרופ' איתמר אבן־זהר
בשנותיו האחרונות פינטז אבידן על פרס נובל לספרות, ובעיזבונו מצאנו כמה רשימות מצאי של פרסומיו, ובעיקר של תרגומיו (העצמיים והחוץ־עצמיים), שהוכנו לאקדמיה השוודית. המכתב המצחיק שמובא כאן רותם לפנטזיה הזאת את פרופ' איתמר אבן־זהר מהחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל־אביב, והוא כולל סייד סקוטי, סייד בריטי ומעין הצהרת נאמנות של חתן־פרס־נובל־העתידי לשפה העברית.
18.02.93
אל
פרופ' איתמר אבן־זהר
(פאקסית/אישי ביד/ע"י מכון פורטר)
אונ. ת"א, החוג לתורת הספרות
איתמר יקירי,
אני נמצא עד יום ו' כולל (19.02) במשכנות שאננים, סוויטה 9/בי, בעוד אשר סייד סקוטי וסייד בריטי מבצעים תעלולים שיפוציים בדירתי בשמשון.
להלן מספר תזכורות:
1. אנא אשר, אם קיבלת את הקלטת העברית־אנגלית ואם האזנת לה;
2. אנא אשר כנ"ל, אם קיבלת העתקי פקסים לוועדת פרס נובל בגין:
א. תרגום מבחר לאיטלקית;
ב. תרגומים מהונגרית (אתה מכיר שפה תמוהה זו?)
3. אנא אשר, אם ועדת נובל תרצה קלטת כזאת ו/או אם אתה תעתיק להם אחת ותעביר ישירות לסטוקהולם.
4. הבטחת להמציא לי מ כתב נוסף להתכתבויות/אוניברסיטאות, המדגיש את כישוריי ללמד ספרות עברית נטו, בעיקר של המאה העשרים, אבל גם ימי־הביניים ותקופת־המיקרא־והמדרשים.
• • •
הערה: לבקשתך — ובהמשך לשיחתנו האחרונה — אני מודיע לך, כי זכות גדולה היא לכתוב עברית וכי, לדעתי, אין שפה טובה ממנה על כדור הארץ, ככל שחושיי הטרנס־לשוניים יכולים להעיד. אני מקווה, שהערה זו, אשר תפותח בבוא הזמן לכלל מסה, אולי ל"הספרות", תניח את דעתך לגבי הבידוח הזניח של יודאו־גרמנו־רוסו־יפאנו־אמריקני, שככלות הכל אינו אלא ניסוח, ואין הדעת סובלת התערבות בענייני ניסוחים נוצצים.
• • •
לגבי פרס נובל: ביררתי, ממקורות מקורבים אליי ואל האקדמיה, ונתעורר בי הרושם, שדצמבר 93' אינו משימה בלתי אפשרית: ושדצמבר 94' הוא משימה עבירה (מאוד).
לידיעתך ולטיפולך, שהרי האינטרנט הוא של כולנו. שלך, דוד בוריסוביץ' אבידנסקי •
חזיונות ג'והנה / בוב דילן
לנסיכה שאולי אכפת לה
לפתע פונה הרוכל
אומר לה: "הראי לי אחד לא־טפיל –
ואני בשבילו מתפלל".
אבל כמו שלואיז אומרת
מה כבר אפשר לדרוש -
לפחות לא יזיק להשתדל.
ומדונה
מדונה עדיין אינה -
ורואים על הכלוב חלודה ישנה
שם ישר מתחתית הבמה
הכנר
אל הדרך יצא
הוא רשם "נמחקו טורי זכות וחובה"
על גב משאית הדגים הכבדה –
כאשר מצפוני השתגע.
המפוחית מנגנת
שיר־גשם, שיר־מות קר,
וחזיונות ג'והנה
הם כל מה שנשאר.
אדמכונתכתיבה: התכתבויותיו המרובות והתכופות של דוד אבידן
עודד כרמלי ושני פוקר
המשורר האוונגרדי דוד אבידן (1934־1995) היה מפץ גדול קטן; תמיד מתרחב, לעד בסכנת קריסה.
כשאבי הניו־ג'ורנליזם האנטר ס. תומפסון גילה שבארה"ב אפשר להוסיף לכרטיס האשראי כל תואר שרוצים, הוא הזמין כרטיס אשראי עם הכיתוב "ד"ר לעיתונות". האיש מעולם לא השלים תואר ראשון, אך כרטיס האשראי שימש אותו ככרטיס ביקור שפותח כל דלת. אבידן הגיע לתובנה דומה לגבי מכתבים מוקלדים על נייר משרדי: בעולם שבו גורלות נחרצים על ידי מזכרים מתוקתקים, אבידן המציא לעצמו מחלקות, מדורים, מרכזים ואפילו חברות שלמות בע"מ, כולם מתוך דירתו הקטנה שברחוב שמשון הגיבור בתל־אביב — וכולם פרי מוחו הקודח: "המרכז הישראלי למוח־אדם", "המרכז המזרח־תיכוני לסרטי־ניסוי ולסרטי־מחתרת", "המכללה לחינומחדש של תל־אביב", "המדור לתקשורת בינמדינתית", "ספרי המאה השלושים בע"מ", "סרטי המאה השלושים בע"מ", "המדור לחקר־סמים", "תא"ם (התנועה לאיכות הממשל)", "טי"ע (טלוויזיה ישראלית עצמאית)", "רי"ע (רדיו ישראלי עצמאי)", ועוד־ועוד.
קשה להפריז במידת ההפרזה של התכתבויות אלו. כאשר אבידן התבקש לתרגם משירי בוב דילן, הוא חתם על מכתביו: "חן־חן ובברכה, המדור לתרגום שירה — העתק: דוד אבידן, כאן". אך כאשר אבידן הציע סקיצות שלו למעצבת תכשיטים בשם אורה בצלאל, הוא חתם על מכתביו: "המדור לעיצוב תכשיטים ועזרי־חן — העתק: דוד אבידן, כאן".
כמה מההתכתבויות הפנטסטיות של אבידן מתפרסמות כאן לראשונה, ועתידות לראות אור בגיליון 'הבה להבא', בהן התכתבויות עם ראשי ממשלה כלוי אשכול ושרים כשר הבריאות ויקטור שם־טוב (בנושא "סמכותך עפ"י החוק לגבי סמים מסוכנים"), עם משוררים בינלאומיים כיבגני יבטושנקו ואפילו עם פיזיקאים חתני פרס נובל כאלברט איינשטיין (בסיאנס). המכתבים שופכים אור חדש על חיי המשורר ועל דעותיו לגבי ענייני השעה כמו מלחמת ששת הימים (שאבידן הציע ליגאל ידין לכנותה: "מלחמת או־או"), לצד אוצר בלום של תסריטים, תרגומים, סיסמאות בחירות, בדיחות אבא וסתם הזיות.
כל היצירות להלן שייכות לצפורן לוטם, והוענקו לנו לפרסום ברשותה ובאדיבותה.
