בי נשבעתי שלא אצטרף לצונאמי הפרשנויות על ראש הממשלה נתניהו; רובן מצטמצמות לשתי מילים, ביבי פויה. לפעמים שלוש מילים, ביבי פויה-פויה. להלן אשבור את השבועה בהערה קצרה לוויכוח הסוער אם נתניהו נגרר או גורר. האם כראש הקואליציה הוא נגרר אחר יוזמי הרפורמה המשפטית/ מהפכה משטרית או גורר את החקיקה המשפטית בכוחות עצמו למרכז העשייה של ממשלתו.
לעניות דעתי, המבוססת גם על היכרות לא קצרה עם נתניהו, שתי התשובות נכונות. הוא גם וגם, נגרר וגורר, בעד אבל בעצם נגד ולהפך. הוא פוליטיקאי סופר־אופורטוניסטי, כלומר נטול עקרונות כלשהם. משוחרר מהשקפת עולם יכול היה נתניהו א' להציג את עצמו כאביר כלכלת השוק הפרטית וכנתניהו ב' יכול להציע את משרד האוצר לאשת השמאל הכלכלי ח"כ (אז) שלי יחימוביץ'. אין לו שום בעיה לזגזג, להתכחש, לסובב את ההגה ברגע אחד ב־180 מעלות. הכל תלוי בנסיבות, בצרכים אלקטורליים ובדחפים אישיים - ולעיתים קרובות גם בכניעה ללחצים. כניעה שאותה הוא מסוגל להציג כמדיניות מחושבת. היא לא.
הבה נחזור לרגע לשנותיו כשר האוצר בממשלת שרון. בציבור התגבשה הדעה שבאותן השנתיים - תקופה קצרה וסוערת - נתניהו הגה, יזם, דחף והוציא לפעול שורה של רפורמות ששינו לבלי הכר את דמותה של הכלכלה הישראלית. בחינה של אופן קבלת ההחלטות באותה העת מטילה ספק בתיאור הגבורה הזה. את רוב רובן של הרפורמות המעשיות יזמו בכירי האוצר, כששר האוצר נתניהו מאמץ אותן ומציג אותן כאילו היו פרי הגותו ונבעו איכשהו מהפילוסופיה הכלכלית שלו. ניקח, למשל, את הרפורמה הגדולה בענף הפיננסים שאילצה את הבנקים למכור את שליטתם בקופות גמל וקרנות נאמנות. היא כלל לא הופיעה באג'נדה של ביבי עם כניסתו לאוצר; המציאו אותה מנכ"ל האוצר דאז יוסי בכר ונגיד בנק ישראל דוד קליין. נתניהו היסס לתמוך בה, אך שינה את דעתו כשצמרת האוצר ובנק ישראל הפעילו עליו מכבש לחצים אדיר. רק אחרי ש"נכנס לאירוע" התייצב ביבי בכל כוחו הפוליטי בראש רפורמת בכר ועשה ממנה את רפורמת נתניהו. בן יום הפך מנגרר לגורר. בהיותו ראש ממשלה אימץ נתניהו את המלחמה בריכוזיות כלכלית ולבש דמות של אביר היוצא לקרב גורלי נגדה אף שלא האמין בקיומה. אמונותיו הרי לא באמת חשובות, האינטרסים חשובים. המופע חשוב.
כשנתניהו רוכב על גלים שאחרים יצרו הוא משכנע את עצמו ואת סביבתו שהגל נשמע לו, שהוא שולט בו, שהמושכות בידיו. הן באמת בידיו, עד הגל הבא. ערב הסכמי אברהם העמיד ביבי במרכז עשייתו כראש הממשלה את סיפוח בקעת הירדן ועוד חלק מהשטחים; כוונת הסיפוח בוטלה לגמרי כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הרים את קולו נגד ופתח במגעים לנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביבי לא רק נכנס לאירוע של הסכמי אברהם; אם תשאלו אותו היום הוא יישבע שההסכמים שלו ושלו בלבד.
מאז כהונתו הראשונה כראש הממשלה בשנות ה־90 של המאה הקודמת, נתניהו הוא פוליטיקאי לחיץ, חלקלק, פושט עור ולובש עור בקלות כמו זיקית. הוא מובל לרפורמות ולמהפכים ומוביל אותם באותה העת - אבל מוכן, תמיד, להתנער מהם כשההתנערות משרתת אותו. זה אופיו של ביבי האיש: אין לו אופי, אין לו אידאולוגיה, אין לו עקרונות. כמו שבשבת, הוא בטוח שהוא עושה את הרוח ולא שהרוח מסובבת אותו. הוא ניהיליסט, לטוב ולרע, יותר לרע.