אפשר לבקר את הנהירה של תיאטרון בית ליסין אחרי סרטים מצליחים (למשל 'אפס ביחסי אנוש' ו'לעבור את הקיר'), אבל מצד שני קשה לבוא בטענות: כך באמת עושים כולם וגם העדפות המחזור של המוסד הציבורי אינן מובנות מאליהן. למשל 'בלוז לחופש הגדול', יצירת המופת של רנן שור (במאי) ודורון נשר (תסריט), שתעלה בקרוב ותשחזר את הקיץ שבו הנעורים באו פתע אל סופם בחסות מלחמת ההתשה. הנה סרט שלא סתם "לא היה נעשה היום" אלא שכמעט לא עשו אותו אז, באמצע האייטיז, כשאת האזהרות מפני "קץ הדמוקרטיה" השמיעו אנשי שמאל שנחשבו לרדיקליים ולא הנובורישים של ההייטק.
והנה, חלפו יותר מ־35 שנה מאז, ועדיין לכל דור יש את מוסי, מרגו ושות'. תמיד יימצאו הכישרונות שיגלמו אותם, כמו טל גרושקה שיהיה שחר סגל (מרגו), דור הררי שייכנס לנעליים של יואב צפיר (מוסי), נועם קלינשטיין בתור נועה גולדברג (נעמי) ואיתמר אלבז במקום דור צויגנבום (אהר'לה). חני נחמיאס, שמשלימה את התמונה, תנהל את בית הספר, כיאה לכוכבת ילדים בעברה. יהיו גם שירים שכתבו עילי בוטנר ואורן יעקובי ועיבודים של אמיר לקנר ('זהו זה!'), שיתמודדו עם הצל הענק של הפסקול של רפי קדישזון, שעלה לאחרונה לסטרימינג והוא נותר נוגע ומצמרר. כבר אפשר לנחש את התגובות ("רלוונטי מאי פעם!") ואת הכתבות ("הפגשנו את אהר'לה של אז עם אהר'לה של היום לשיחה מי צדק יותר") ולדעת שמה ששרד הכי טוב מ'בלוז לחופש הגדול' זה הבלוז.
