המאה ה־20 מצטיירת בעיני אלפי קוראים בעולם כפי שהם קראו עליה בספריו של ההיסטוריון הבריטי סר אנטוני ביוור. הוא סיפר להם על מלחמת האזרחים בספרד ועל הצדדים האפלים של שלוחי מוסקבה שם, הוא תיאר בלשון בהירה את מהלכי מלחמת העולם השנייה, והוא ריגש אותם עד דמעות כשקראו על גבורתם של מגיני סטלינגרד. כשביוור מתאר קרב כלשהו בחזית המערב הוא אינו מוותר על ציון שמה של היחידה שהשתתפה בו, על מניין החיילים שנהרגו ועל עורמת המנצחים. בדרך כלל, כשיש לו פרטים על כך הוא מתאר גם את מראה השפם של מפקד היחידה. ביוור אובססיבי לשפמים, ובמלחמות שהוא מתאר היו הרבה בעלי שפמים מפוארים.
בהקדמה לספרו האחרון על המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים הוא כותב, כי כבר כשהחל את דרכו בנבכי ההיסטוריה של המאה ה־20 הוא ביקש לכתוב על המהפכה אך נרתע מגודל המשימה. על כן, פנה ביוור למאורעות הנוראיים אחריה, שבמידה רבה נגרמו כתוצאה מן המהפכה. עתה הוא מוציא אל הפועל את החלום שנרקם לפני יותר מ־30 שנה, ודומה כי הדחייה השתלמה מאוד. גם בקיאים וידענים ימצאו בספרו של ביוור חידושים ופרטים על המאורעות ועל מחולליה של הזוועה הנוראה, שביקשה להציג את עצמה כאות הפתיחה למהפך שלא היה דומה לו; מהפך שיוליך את העולם לחירות, לשוויון ולצדק. ביוור לא מסתיר את הצדדים האכזריים במערכת דמים זו, אך כשהוא מספר על רצחנותם של מנהיגי המהפכה, שההיבטים האפלים בדרכם תוארו לא אחת בסלחנות אידיאולוגית, הסיפור מקבל תפניות לא צפויות.
הקוראים נדרשים לריכוז והתמקדות כדי לרדת לעומקן של ארבע השנים המטורפות שריסקו את האימפריה הצארית וייסדו משטר, שלימים התברר כלא פחות דכאני ורצחני מן המשטר שהופל. מפות הפזורות בין דפי הספר מסייעות מאוד בהבנת המהלכים הסבוכים. ביוור מציין כי לדעת מומחים וחוקרים המהפכה ומלחמת האזרחים גבו את חייהם של יותר מ־12 מיליון איש, ולא כולם נהרגו בקרבות. הוא מרבה בפרטים על ההרג ההמוני במלחמה שהעלתה על נס את האיסור המוחלט לחוס על חייהם של שבויים וכנועים, והמיתה ברעב מיליוני אזרחים. וכשאתה קורא מברק ששולח לב טרוצקי למפקד בשטח, השואל אותו כיצד לנהוג במאות השבויים "הלבנים" שנפלו לידיו, ואבי רעיון "המהפכה המתמדת" מורה לו בלא היסוס לחסל אותם, אתה עשוי לשנות את דעתך על המנהיג האינטלקטואל שבעיני רבים כל כך הצטייר כ"נביא".
בין הקרבות והתיאורים הקשים משלב ביוור סיפורים על ההיבטים האבסורדיים של התנהגות הצדדים. הרצון של לנין לסלק את רוסיה המהפכנית מן המערכה באירופה הוליך אותו אל הגרמנים, ולא בפעם הראשונה. נציגי שני הצדדים נועדו בברסט־ליטובסק, וביוור כדרכו אינו מסתפק בתיאור הפרטים היבשים. טרוצקי בתפקידו כקומיסר לענייני חוץ הופקד על ניהול המשא והמתן. הוא היה משוכנע שהמסר החדש ממוסקבה ישכנע את היונקרים הגרמנים בני שיחו. ומהי הדרך הטובה ביותר להשפיע על הגרמנים? משלחת של שלושה יהודים, שנראים בדיוק כמו שהמסורת האנטישמית הגרמנית מתארת אותם. לתפארת הייצוג צירפו למשלחת גם פועל ומלח, וכשעמדו לצאת לדרך הבינו ראשי המשלחת שאי־אפשר לשוחח על הפסקת המלחמה בלא נציג של האיכרים. הם חטפו בתחנת הרכבת אדם שנראה להם איכר והסיעו אותו לברסט־ליטובסק. בשיחות הושיבו אותו ליד הגנרלים הקשוחים, וכל מה שעניין את האיכר היה המשקה שהגישו למסובים. לשאלת אחד המלצרים אם הוא מעדיף יין אדום או לבן ענה שלא אכפת לו, "העיקר שיהיה חזק". כשהסתיימה המלחמה, בנובמבר 1918, בתבוסת הגרמנים, הצטרפו למאבק מדינות ההסכמה ומנהיגיהן, ובראשם וינסטון צ'רצ'יל. ביוור כמעט מאבד את יכולת התיאור שלו בניסיון לעשות סדר באנדרלמוסיה שהשתררה באימפריה הצארית לשעבר.
גורלן של קהילות היהודים באזורים שבהם התנהלו הקרבות, ובעיקר בדרום רוסיה ובאוקראינה, תואר וסופר לא אחת. הם היו הקורבנות המיידיים של כל הצדדים הלוחמים. חלקם של יהודים רבים בהנהגת מחוללי המהפכה לא הציל אותם מזעמם הרצחני של הבולשביקים. באוקראינה הפכו היהודים למטרות החיסול וההרג של הלאומנים המקומיים שוחרי העצמאות, אך גם של הגייסות הפרועים של נסטור מכנו ה"אנרכיסט". הסופר והעיתונאי איוון נז'יבין מספר בספר זיכרונותיו על שיחה שלו עם מבקר חד עין וציני במיוחד במוסקבה. כששאל נז'יבין את בן שיחו, כיצד ומתי תסתיים המלחמה, זכה לתשובה הבאה: "אני יכול לספר לך בקצרה על ההיסטוריה של המהפכה שלנו... נמשיך לזמן מה את התוהו ובוהו הרצחני והמטופש הזה, ואז תסתיים ההפיכה הרוסית הגדולה בפוגרום נגד יהודים, שכמותו עוד לא נרשם בהיסטוריה".
המלחים של בסיס קרונשטט הסמוך לפטרוגראד היו לוחמיה הנלהבים והמסורים ביותר של המהפכה הבולשביקית. הם נלחמו בחירוף נפש ובלהט אידיאולוגי אכזרי נגד כל מי שהצטייר בעיניהם כאויב של רעיון המהפכה. כשהתברר למלחים בקרונשטט כי המשטר החדש מתעמר בכל האזרחים הפשוטים, שבשמם ולמענם נלחמו, הם מרדו ותבעו שוויון וצדק. מנהיגי המהפכה לא היססו ושלחו את מיטב לוחמיהם, ובהם קצינים של המשטר הצארי הישן, לדכא את המלחים הסוררים שהאמינו לכל מה שסיפרו להם. ההרג היה חסר רחמים. מאות מלחים נרצחו בלא רחמים, והשורדים נסוגו במפרץ המושלג אל פינלנד השכנה. אך בסיפור של ביוור יש עוד סעיף בסוגיית המהפכה האוכלת את מיטב בניה. הוא מזכיר לקוראיו כי טוכאצ'בסקי זה, השוחט מקרונשטט, הוצא להורג במערכה השנייה של סיפור המהפכה ונרצח בידי אנשיו של סטאלין בעוון אי־נאמנות למשטר. •
Antony Beevor, Russia: Revolution and Civil War, 1917-1921, Weidenfeld and Nicolson, 2022, 576 pp
