אישה בים // אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס } תרגום: ישראלה אזולאי־נחום } תשע נשמות } 160 עמ'
'אישה בים' הוא האפשרות שלא התגשמה לתרבות העברית, לספרות העברית. אני מדבר על הים כמובן, על תרבות שמושפעת מהנוכחות של הים, שפולש אל אורחות החיים, אל השפה, אל הסיפורים המכוננים באופן שבלתי ניתן לניתוק. מה היה קורה אילו התרבות העברית הייתה מתעצבת כאן, לחוף הים התיכון, בלחות הבלתי נסבלת ובטעם המלח ולא ברחבי אירופה במקרה הדומיננטי או בארצות ערב וצפון אפריקה במקרה הפחות מוכר, שלא לומר המושתק והמודחק. אילו סיפורים היינו כותבים וקוראים אילו הימאות, ריחות הים, התודעה הים־תיכונית, היו אבן בבניין השפה? האם נידונו לנצח לספרות הנעה בין ירושלים של גרוסמן לתל־אביב של אורלי קסטל־בלום? לקיבוץ העמוס עוזי, לנפתולי ההיסטוריה היהודית של א.ב. יהושע? מדוע אין ולו סופר או סופרת אחת בקאנון העברי שהים הוא השדה הסמנטי, הפואטי, שבתוכו פועל המעשה הספרותי שלו או שלה?
אני מודה, הקריאה בספר הייתה לי קשה דווקא בגלל תחושת ההחמצה הגדולה, בגלל הרצון להשוות בין האי היווני לחוף הישראלי, בין גלגול המיתוס הנולד מן הים, לנבואה הניתנת מן הים ולא יכולתי. בוודאי יש ספרים, אולי אפילו 'מסע דניאל' מאת יצחק אוורבוך אורפז, אבל אלה מעט מדי, ספורדיים מדי. עלינו לייבא ספרות ים־תיכונית ממקום אחר, מספרות אחרת, נניח הספרות של אלבר קאמי, נניח ספרות יוונית קלאסית כמו זו שלפנינו.
הספרות של פאפאדיאמנטיס מתפצלת לשני עמודי בריאה: הראשון הוא החיים עצמם, כפי שהם מצטיירים בסוף המאה ה־19 באי יווני. סוחרים, דייגים, ימאים, נשים צעירות, רווקות, זקנות, ילדים, מאכלסים את הסיפור ברחש בלתי פוסק של חיים. דרך הסיפור נפרסים רחובות הכפר, הסמטאות, הבתים אכולי המלח, הספינות והסירות, מורדות ההרים, בעלי החיים, הרכילויות המפרנסות את חיי הנפש, התקוות, הפגמים והתשוקות. במובן זה מדובר על ספרות הומניסטית במיטבה, כלומר זו הרואה את האדם בחמלה למרות ואולי דווקא בגלל פגמיו הרבים. העמוד השני הוא המיתוס ההלניסטי והדת הנוצרית. למעשה אפשר לקרוא את הסיפורים בקובץ הזה כאלגוריה דתית, מיתית, או אפילו כפרשנות לסיפורי המיתולוגיה והברית החדשה. המיתוס נוכח בכל מילה, בכל דיאלוג, בכל מבט על העולם, הוא כמו הדם הזורם בעורקי הכפר היווני על תושביו.
הסיפור נעשה מעניין ממש כאשר שני העמודים האלה מתנגשים אחד בשני ומסיטים את מסלול הסיפור. כך, למשל, בסיפור שנתן לקובץ את שמו 'אישה בים'. בסצנת הסיום המכשפת, רצה הגיבורה אל הים, מתערטלת וצועדת אל המים על מנת להרוג את עצמה. אבל אז קורה משהו ומשנה את תנועת הסיפור אל מקום אחר.
בסיפור נוסף, ובעיניי היפה ביותר בקובץ, 'חלום בין הגלים', נדרש הגיבור לבחור בין עז ובין נערה. רק אחת מהן תחיה בסוף הסיפור. לשתיהן, כמה מצחיק ונפלא, קוראים "מוסחולה". האחת קשורה למוט ביבשה ומלחכת עשב ואילו השנייה צפה על הגלים כנימפה, כסירנה, כמוזה, כמריה הקדושה, מפתה את המבט של הרועה הצעיר וממילא גם של הקורא. באופן הזה מציב פאפאדיאמנטיס את המיתוס, את הקדושה, את התשוקה, אל מול החיים, אל מול העז. במי יבחר הגיבור? בשירה, בנשגב המתגלם בנערה, או בפרוזה, בשגור המתגלם בעז?
בסיפור הנועל את הספר, 'האמריקאי', מציע פאפאדיאמנטיס גם נחמה וגם היפוך: הדת, המסורת יכולות להיות גם גאולה, אי־ההשתנות שלהן, הקיבעון, הם גם מקור כוחה, הם העוגן היבשתי שמאפשר שיבה לאחר שנים רבות בדיוק לאותו מקום, לאותה אישה הממתינה על החוף. אם כן, מדובר בספרות מערבית קלאסית. שאלות על מסורת, מוסר, נפש האדם ופגמיו מציפות את הטקסט. לא לחינם מכונה הסופר "דוסטויבסקי היווני". אף על פי כן, לסופר הרוסי לא היה את הים, את האפשרות של האי להיעלם תחת הגלים. הים אינו מבקש לעצמו דילמות של מוסר, דת ופסיכולוגיה, הוא דורש יחס ככוח טבע שבכל רגע נתון יכול לשטוף את הדילמות האלה ולשים אותן במקומן הראוי — חשובות, דרמטיות, אבל במידה. המידה הזו נותנת אפשרות נשימה לטקסט ומייפה אותו. •
