בבית השלישי של השיר Break My Soul (The Queens Remix), מונה ביונסה שמות של נשים שחורות שהשפיעו על המוזיקה, בהן נינה סימון, לורן היל, אריקה באדו וליזו. בשבוע שעבר, כשהופיעה בבוסטון, השורה "בטי דיוויס, סולאנג' נואלס, באדו, ליזו" נשמעה כך: "בטי דיוויס, סולאנג' נואלס, באדו, באדו, באדו, באדו". ביונסה לא מאלתרת, כל פסיק בתדמית הציבורית שלה מחושב. הסיכוי שבמקרה השמיטה את שמה של ליזו - בפעם הראשונה שבה ביצעה את השיר אחרי פרסום התביעה המדהימה שהגישו נגדה שלוש רקדניות עבר - קטן מאוד. מכל התגובות לתביעה, זה כנראה יכאב לליזו הכי הרבה.
יש הרבה דברים מטרידים בתביעה שהגישו אריאנה דיוויס, קריסטל וויליאמס ונואל רודריגז נגד אחת הכוכבות הגדולות בעולם, וגם אם רק חלק מההאשמות נכונות, מדובר בחתיכת ניפוץ מיתוס. זה קרה גם עם אלן דג'נרס לפני כמה שנים, אבל שמועות על סביבת העבודה הרעילה בתוכנית של גורו האדיבות היו סוד גלוי למדי בתעשייה. פה קריעת המסך הגיעה די משום מקום. ליזו מכחישה הכל ומדברת על נקמנות מצד רקדניות "לא מקצועניות", אבל בימים שחלפו מאז הגשת התביעה צפו עוד סיפורים, ולפעמים זה פשוט מה שזה.
מכל חלקי התביעה, הכי קשה לעיכול היא ההאשמה שליזו השפילה את שלוש הרקדניות בגלל עודף משקל. היא הרי יצרה מותג ואימפריה עולמית על בסיס הרעיון שכולנו צריכים להרגיש נוח בעור שלנו, והגוף הוא לא פרויקט שזקוק לשיפוצים קבועים כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים שקבע מישהו אחר. האפשרות שהיא, או האנשים שעובדים עבורה, יצרו סביבה שגורמת לרקדניות להרגיש כל כך רע עם עצמן, היא הלם של ממש.
הסיפור הזה מעלה עוד תהייה רבת־שנים - האם אפשר להגיע לפסגת העולם בלי לאבד את עצמך בדרך; האם ליזו הפכה כל כך מבודדת מהמציאות שממנה צמחה, שהיא כבר לא זוכרת שום דבר, ואולי היא עוד מישהי שנגרסה על ידי חברה שדורשת לדרוך על אחרים בדרך לעושר. ליזו הייתה אמורה להיות הכוכבת הגדולה האחת שתרסק את המעגל המרושע הזה. במקום זאת היא הופכת לעוד מקרה של "אל תפגוש את הגיבורים שלך, הם רק ישברו לך את הלב".
