באוגוסט 2005, ארבע וחצי אחר הצהריים, הבורסה בתל־אביב. רגע לפני סוף יום מסחר עייף למדי, קורה משהו מדהים. תוך דקותיים נצבעים מסכי הבורסה באדום. הכל נעמדים מול המסכים ותוהים מה קרה — תקלת מחשב, פיגוע קשה, רעידת אדמה? כן, רעידה אמיתית, אבל מסוג אחר: שר האוצר, בנימין נתניהו, הודיע שהוא מתפטר. מסכים נצבעים באדום ומשקיעים מוכרים בחיפזון מניות כאשר שר אוצר מתפטר, רק במקרה אחד: כשסוחרי הבורסה מעריכים את שר האוצר כמי שעשה טוב לכלכלת ישראל. אז, ב־2005, זאת הייתה ההגדרה הכללית לתפקודו של נתניהו. זה היה נתניהו אחר לגמרי מזה של קיץ 2023. יש מי שמכנים אותו "נתניהו 1", ואת זה שמכהן כיום כראש הממשלה "נתניהו 2".
נתניהו נכנס למשרד האוצר בראשית 2003, בתקופה קשה במיוחד לכלכלה, ובמהירות מפתיעה הצליח להעלות את המשק על פסים של התאוששות. היו, ועדיין יש, מתנגדים רבים לתפיסתו הכלכלית הימנית, שמקדשת את השוק החופשי, תומכת במגזר ציבורי רזה ובבעלי ההון, ופחות מתעניינת ברווחת החלשים, אבל אין כנראה חולקים על כך שכשר אוצר לפני 20 שנה, הוא פעל בנחישות ובאומץ למען הבראת המשק ושגשוג הכלכלה הישראלית. זה עניין אותו, זה היה חשוב לו, והוא הביא תוצאות, גם אם יש מי שיטענו שבמחיר גבוה מדי. היום, כמעט אין חולק על ההפך: נתניהו מרוכז אך ורק במהפכה המשפטית, ולא רק שהכלכלה לא מעניינת אותו — הרס הכלכלה, תהליך שקורה כתוצאה ממעשיו שלו עצמו ושל ממשלתו, לא מעניין אותו.
"אכן יש נתניהו 1 ונתניהו 2", אמר לנו השבוע אורי יוגב, שהיה ראש אגף התקציבים באוצר בתקופת נתניהו במשרד, "ביבי לא חשש לבצע מהלכים אמיצים והכרחיים. פגשתי הרבה שרי אוצר עד היום, ואני לא מכיר כאלה שמביאים להם הצעות לתוכניות קשות וגדולות כמו שהביאו לו, והן מאושרות במהרה. הדבר המיוחד היה שהוא שאף גם לעשות מהלכים ארוכי טווח, למרות שהיה עליו לשלם עבורם בתשלום מיידי — להתמודד עם שביתות ועם קהלים שפוליטית היה צריך אומץ להתמודד מולם. החזון שלו היה להפוך אותנו לאחת המדינות המפותחות והמתקדמות כלכלית בעולם, להכניס נשים ערביות וחרדים לשוק העבודה, ולבצע מהלכים מאוד אמיצים תוך מתן גיבוי יוצא דופן לדרג המקצועי, ותוך החזקת אנשים מאוד חזקים לידו באוצר. נתניהו מספר 2 הוא איש אחר. היום הוא מוביל מהפכה חוקתית שעלולה לדרדר את הכלכלה של ישראל שנים רבות לאחור".
"ראש הממשלה הכלכלי"
במשך שנתיים וחצי כיהן נתניהו בעצם לא רק כשר אוצר, אלא כראש המערכת הכלכלית בכל משרדי הממשלה. היו שכינו אותו בצדק "ראש הממשלה הכלכלי". בתוך 30 חודשי כהונתו הוא עשה את כל מה שבימים אלה מכריז "נתניהו 2" שצריך לעשות הפוך: הוא לא רק עודד, אלא אף אילץ את החרדים, בשל הקיצוצים בכספים המיועדים להם, לצאת לעבודה. הוא דאג לכך שהמשק יציג תוצאות טובות יותר ויותר, והעניק חשיבות לכך שדירוג האשראי של המדינה יעלה וחלילה לא יהיה בסכנת ירידה.
בניגוד לכל שרי האוצר שקדמו לו, הוא יזם שרשרת של הפרטות חסרות תקדים במשק, עד שנפוצה ההלצה שעוד רגע הוא יפריט גם את הממשלה. אולי זה רעיון לא רע לימים האלה. הוא יזם שורה ארוכה של רפורמות מבניות בכמות ובהיקף שלא בוצעו מעולם, גם לא עד היום, בשוק ההון, במגזר הציבורי, בתחום המיסוי, במדיניות הרווחה, בקרנות הפנסיה. היו מי שטענו שרבים מצעדיו היטיבו יותר עם בעלי ההון מאשר עם הציבור הרחב והשכבות החלשות, שבהן הוא פגע מאוד. ואכן, בעלי הממון, המשקיעים בבורסה, ראשי המגזר העסקי והתעשיינים אהבו את מהלכיו. היחידים שלא היו מרוצים היו העשירונים התחתונים וההסתדרות.
הוא נכנס לתפקיד אחרי שנתיים שבהן האינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל־אקצה, היכתה קשה במשק. היא פרצה בספטמבר 2000, רגע אחרי שרבים חשבו וקיוו שהנה ראש הממשלה אהוד ברק ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת יחתמו על הסכם שלום היסטורי. לפני פריצתה המשק שיגשג, בין היתר תחת כהונת נתניהו כראש ממשלה עד 1999. מאז פריצתה ועד שקמה ממשלת אריאל שרון ב־2003, המשק נסוג במהירות למיתון הקשה בתולדותיו — פגיעה חסרת תקדים בתיירות ובמסחר, גירעונות עצומים בתקציב, ובנוסף משבר חמור שפקד את שוקי העולם ובעיקר את מגזר ההייטק. בשנים 2000־2002 ההוצאה התקציבית דהרה לשיאים חדשים. הצריכה הפרטית וההשקעות צנחו. ואם לא די בכך, התרחשה התפרצות אינפלציונית ששחקה במהרה חלק מנכסי הציבור. ממש כמו בימים אלה, לא נותרה לבנק ישראל ברירה אלא להעלות את הריבית לשיאים שלא היו שנים.
פרופ' ירון זליכה, שהיה אז החשב הכללי באוצר ומיוזמי התוכנית הכלכלית הגדולה של 2003, משחזר: "הממשלה פשוט פשטה את הרגל. היא הפסיקה לשלם לקבלנים ולספקים במשך שנה וחצי, וכבר הגיעה לנקודה שהייתה רחוקה רק חודש עד חודשיים ממצב שלא תוכל לשלם משכורות לכל עובדי המדינה. זה נבע מהתפרעות של ההוצאה התקציבית מצד אחד, ומצד שני מקריסה מוחלטת בהכנסות ממסים. כפועל יוצא מציפיות מאוד גבוהות של הציבור לעליות מסים, אנשים הקטינו באופן משמעותי את הצריכה כי חששו שעוד מעט לא יהיה להם די כסף. והריבית על אגרות החוב הממשלתיות האמירה לשחקים".
כותרות העיתונים רדפו זו את זו. "ידיעות אחרונות" הציג כמעט מדי יום כותרת ראשית בתחום הכלכלי. ב־1 בינואר 2003 זעקה הכותרת: "ישראל מתייקרת — הבוקר זינוק בתעריפי החשמל, המים והארנונה". ב־20 בינואר: "בדרך ל־300 אלף מובטלים". ב־19 בפברואר, 9 ימים לפני שנתניהו נכנס למשרד האוצר: "יפוטרו אלפי עובדי ציבור".
"נתניהו הגיע בתקופה של משבר חמור ביותר, אחרי תחילת מהלכי בלימה ראשונים. היה עלינו באוצר, ראשית, לנסות לעצור את הגירעון הגדול והחובות הגדולים. ואכן עצרנו אותם בהצלחה", אומר יוגב. טלי ירון־אלדר הייתה נציבת מס הכנסה באותן שנים. "זאת הייתה תקופה של משבר כלכלי עולמי קשה", היא נזכרת. "הייתה נפילה גדולה של הבורסות בעולם. היה גירעון גדול בתקציב וירידה גדולה בהכנסות ממסים. זה חִייב לנקוט מיידית בצעדים קשים, ובהם קיצוץ משמעותי בתקציב ופגיעה בשירות המדינה, עם צמצום ניכר בהוצאות הציבוריות, תוך הקטנת הקצבאות. נתניהו של הימים ההם ידע היטב להתמודד עם הקשיים, ולפעול למרות המעשים הלא פופולריים האלה".
ואכן, יחד עם בכירי המשרד, ובראשם המנכ"ל המנוח יוסי בכר, וכן זליכה, יוגב וירון־אלדר, החל להפעיל את "תוכנית הייצוב הגדולה", כהגדרתו, ומיד החלו הכותרות הראשיות לבשר על גל גזירות. ב־4 במארס: "פחות מס הכנסה — יותר מסים אחרים". ב־14 במארס: "פנסיה בגיל 67 — הגיל יועלה באופן הדרגתי". ב־16 במארס: "מענק הלידה יקוצץ בחצי. יבוטלו מענקי משכנתאות". נתניהו "מספר 1" הוציא תוך זמן קצר אל הפועל בזו אחר זו תוכניות כלכליות גרנדיוזיות, שהצילו את המשק. הן פגעו באוכלוסיות שהיום הוא דווקא דואג לרצות, והביע עמדות שלא היה מעז היום להביע. על החרדים אמר ש"רבים מהם יושבים בבית או בישיבות ולא עובדים", ושלח אותם לעבוד. על קצבאות הילדים אמר שהן "מוגזמות מאוד" וקיצץ אותן. הוא הפחית וצמצם מאוד בקצבאות הזקנה, מה שהוריד חלק מהקשישים מתחת לקו העוני, אם כי רגע לפני התפטרותו ב־2005 תיקן את הטעות. הוא נקט צעדים קשים מאוד, שפגעו בעיקר בשכבות החלשות, וזכו להגדרה המפורסמת "קפיטליזם חזירי" מצידו של שמעון פרס ז"ל.
למרות סדרת הגזירות שהטיל, כולל העלאות מסים כואבות, הציבור האמין ביכולתו לחלץ את המשק — וזאת הייתה הצלחתו הגדולה. מירידה של 1% בתוצר ב־2002, הביא נתניהו במדיניותו האגרסיבית לצמיחה ממוצעת של כ־5% החל ב־2003. זליכה: "התוכנית שנבנתה הייתה בבסיסה להחזיר את אמון הציבור בממשלה, שלא יהיו עוד העלאות מסים. כדי לעשות זאת בהצלחה היה צורך בקיצוץ תקציבי מיידי אדיר, שלא ניתן היה לביצוע אלא אם עוברים על כל שקל בתקציב. ואין קיצוץ מבלי שהאזרחים ייפגעו. נתניהו של 2003 היה מוכן להקריב את כל ההון הפוליטי שלו כדי לפגוע מצד אחד בקצבאות – שגררו ציפיות גם לעליות מסים – ומהצד השני לפגוע גם בבעלי ההון, שעשקו את התקציב מכל כיוון ממש, בשלל הטבות, סובסידיות, מענקים, פטורים ממכרז ואי־גביית חובות מבעלי ההון. התוכנית הייתה מכה קשה עבורם. לקחנו את כל הכסף שחסכנו - והפחתנו מסים. כתוצאה מכך התנענו תוך חצי שנה עד תשעה חודשים את המשק בצמיחה אדירה, שמשכה את המשקיעים וזה איפשר לנו לבצע הפרטות גדולות".
נתניהו לא ספר אף אחד, גם לא את מצביעי הליכוד. "רק טובת המדינה עומדת לנגד עיניי", אמר. כדי למנוע פגיעה בדירוג האשראי של ישראל, הוא ניהל מדיניות שכולה מבוססת על המשנה הכלכלית הימנית. למגזר הציבורי הוא הדביק את הכינוי "האיש השמן", וקיצץ ללא רחם בתנאים ובשכר של העובדים במגזר הזה. לעומת זאת, כדי לעודד את הציבור ל"עבודה במקום בטלה" ולהגדלת הצריכה, ובעיקר כדי לעודד את המגזר העסקי, שאותו כינה "האיש הרזה", להשקיע יותר, הוא יזם הורדות מסים ניכרות.
הקיצוצים הנרחבים בתקציבי משרדי הממשלה הביאו לפיטורי אלפי עובדים. ויקי כנפו, אם חד־הורית בת 43 ממצפה רמון, יזמה צעדה מתוקשרת לכנסת בליווי אלפי תומכים, במחאה נגד מדיניות הפגיעה בשכבות החלשות. נתניהו הציע להסיע אותה ברכבו ממצפה רמון לכנסת, אבל לא נסוג מתוכניותיו. כנפו, אגב, סירבה לטרמפ. ב־15 ביולי 2003 הכותרת הראשית בעיתון הייתה: "נתניהו: לכו לעבוד, האימהות: אין איפה". אמהות כעסו: "נראה את ביבי מפרנס ארבעה ילדים עם 900 שקל". נתניהו הגיב: "מי שצועדת 200 ק"מ יכולה לעבוד... ילדיהן של הנשים שמקבלות קצבאות לומדים מהן להושיט יד". וגם הכותרת הזאת: "אם חד־הורית ניסתה להתאבד: אין לי אוכל לילדים". ודוח העוני הציג מיליון רעבים.
זה לא נגמר בזה. בספטמבר אותה שנה מכריז האוצר על שורה ארוכה של גזירות נוספות - פגיעה בתנאי משרתי הקבע, העלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות, הגבלת מספר טיפולי ההפריה בסל הבריאות, הקטנת קצבאות הנכים והסיוע לחד־הוריות ולעולים, העלאת מחירי המים והתחבורה הציבורית ועוד ועוד – מכת גזירות ששנים לא נראתה כמותה. יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ הגיב בסדרת שביתות ממושכות, שארכו חודשים, תוך שיתוק חלק נכבד מהמשק. נתניהו הכריז בין היתר כי ייצא למלחמה בשביתות בנמלים על ידי הקמת נמל פרטי בחיפה והעברת סחורות דרך ירדן ומצרים. טלי ירון־אלדר: "אני זוכרת את המחאות הקשות. סגרו לנו את הכניסה למשרד האוצר. היו שביתות גדולות. למרות המחאות הגדולות נתניהו ביצע קיצוץ משמעותי בקצבאות ובתקציב. הוא עמד מול המחאות בלי היסוס. הוא הקטין את הנטל על התקציב שנבע מהעברות לגורמים שונים שהיה מקום לקצץ להם, כדי לתת יותר כסף למקומות הנדרשים".
אחת הרפורמות הגדולות של האוצר בתקופת נתניהו היא "רפורמת בכר" (על שם מנכ"ל האוצר דאז), שבמסגרתה נתניהו למעשה הלאים את קרנות הפנסיה שניהלה עד אז ההסתדרות, בטענה שגירעונות הענק שלהן יגרמו לקריסתן על חשבון כל הציבור. וכך, קרנות פנסיה חדשות נמכרו לחברות ביטוח, ואת הוותיקות הוא העביר לניהול האוצר. במסגרת הרפורמה, שעד היום יש מי שמבקרים אותה, חלקים גדולים מכספי העמיתים בקרנות הושקעו בבורסה, מה שביטל את רשת הביטחון שהייתה להן וחשף אותן לסכנה של הפסדים קשים בתקופות שהבורסה יורדת — כמו בימים אלה ממש.
עוד ועוד גזירות
נתניהו יזם בשתיים וחצי שנות כהונתו עוד גזירות לא מעטות, וההסתדרות טענה נגדו שהוא "דואג לעשירים". אבל הצעדים שגזר הביאו לתוצאות די במהירות. כבר ביולי 2003 הכותרות דיווחו על סימני התאוששות במשק, אך הדיווחים על מצוקה כלכלית ועלייה בשיעור העניים המשיכו לזרום. נתניהו, שהיה ידוע, לפחות פעם, כמי שדואג דאגה יתרה לתדמיתו וממהר להרגיע ביקורת ציבורית, הגיב בתוכנית חדשה המיטיבה בחלקה עם הציבור: הוזלות ענק במוצרי חשמל ("גם לעניים יש זכות לדי.וי.די"), הוזלות במוצרי מזון, הורדת המע"מ מ־18% ל־17%. מצד שני — הלימודים בבתי הספר יתייקרו, הבריאות תעלה יותר. ערב פסח שלף הפתעה: הפחתת מס הכנסה למי שמרוויחים עד 11,000 שקל בחודש. בארגונים החברתיים טענו שמדובר בכלכלת בחירות, ושעל הממשלה לעזור "לחלשים שעומדים בתור לאוכל". כעבור יומיים, במסגרת הזיגזג והרצון להרגיע את הכעס, הכריז על הגדלת קצבאות הזיקנה ב־300 שקל.
שנה אחר כך, במאי 2004 כבר יש דיווחים על התאוששות של ממש במשק, אבל הגירעון בקופת המדינה היה עדיין גדול, ובאוגוסט נתניהו מבשר על התוכנית הגדולה הבאה: גזירות 2005 – פיטורי מאות עובדי מדינה, מס על קרנות השתלמות, העלאה של תעריפי המים, דחיית יום לימודים ארוך (אגב, עד היום), פגיעה במענק שחרור מצה"ל, פגיעה בקצבאות הקשישים ועוד. מיד אחר כך, שוב בעקבות הביקורת הציבורית, צומצמה רשימת הגזירות, אבל בהמשך הוטלו שוב מסים במיליארד שקל על סולר, דלק וסיגריות.
ב־7 באוגוסט 2005 התפטר נתניהו בתגובה על הכוונה לבצע את תהליך ההתנתקות — למרות שתחילה הצביע בעדו. קצת לפני התפטרותו הכותרת בעיתון בישרה: "מצב העניים מחמיר — זינוק חד בפער בין העשירים והעניים בישראל. בתוך שנה עלו הכנסות העשירון העליון ב־2.5% ואילו הכנסות העשירון התחתון ירדו בשיעור דומה". בתגובה ביטל כאמור נתניהו ברגע האחרון קיצוצים בקצבאות לקשישים. את השורה התחתונה של כהונתו מסכם יוגב: "התוצאות יוצאות הדופן ניכרות עד היום - שיעור התעסוקה של החרדים עלה מ־20% ל־55%, התוצר לנפש זינק, שוק ההון הפך לשוק תוסס וגדול וישראל הפכה למעצמה כלכלית".
הגאון איבד את הרצון
נתניהו של לפני שני עשורים היה שר אוצר עם חזון. הוא פעל בהתאם לתפיסתו והגיע לתוצאות, לפחות ברמת המקרו, גם אם בתקופתו נשחקו תנאי שכר וקיצבאות, שירותים רבים התייקרו, ונפתח פער עצום בין עניים ועשירים. בתחום ההפרטה הוא היה חלוץ וביצע הפרטה של חברות ממשלתיות רבות, חלקן במחירים מגוחכים, תוך ביקורת קשה מגורמים רבים במשק בטענה שהוא מעניק לחבריו בעלי ההון מתנות יקרות ערך. הוא הפריט את חברת התעופה הלאומית אל על ואת חברת הספנות מהגדולות בעולם צים, שנמכרה בזול, יזם את הפרטת בזק, בנק דיסקונט, בנק לאומי, מפעלים של התעשייה הצבאית ועוד. "זה שר ההפרטה, לא שר האוצר", אמר עליו עמיר פרץ בכעס.
יוגב: "ב־2003 ו־2004 השלים נתניהו את מהלכי הרפורמה הגדולים ביותר במשק, שרובם מלווים אותנו עד היום. הלאמנו את קרנות הפנסיה, עשינו רפורמה אדירה בשוק ההון, ביצענו רפורמות ענק של הפרדה במונופולים, כמו גם ברשות הנמלים, ואת רפורמת התעסוקה הגדולה. ביבי קיצץ את קצבאות הילדים מ־850 שקל מהילד החמישי ל־120 שקל בשיעור אחיד לכל הילדים. וזאת רק דוגמה אחת למהלך אמיץ. הוא עמד מול שביתות חמורות, בהן שביתה כללית של כל המשק, שהייתה דרמטית עד כדי סגירה מוחלטת של נתב"ג במשך ארבעה ימים. הוא מינה פרופסור מוערך כמו סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל. זה לא היה דבר של מה בכך למנות אדם חזק ועצמאי כמו סטנלי. גם כראש הממשלה בשנים 2009־2013 הוא פעל נכון יחד עם יובל שטייניץ כשר אוצר. היום המהלכים שלו, של המהפכה החוקתית, מתן הטבות חריגות מאוד המעודדות אי־עבודה במגזר החרדי בעיקר, וחוסר ההתעסקות הקיצוני בכלכלה — הם חמורים ומזיקים למשק".
המהפכה המשפטית כבר הביאה, ועלולה להמשיך להביא, נזקים עצומים למשק, והיא מערערת, שלא לומר מביישת, את הישגיו המרובים של נתניהו מהימים ההם. בהסכמים הקואליציוניים פוזרו בחסותו כ־14 מיליארד שקל לכל עבר, רובם הגדול בניגוד מוחלט לתורתו־אומנותו מ־2003. כ־7 מיליארד שקל מתוכם הובטחו לציבור החרדי, שאינו יצרני ואינו תורם לצמיחת המשק. במקום לעודד אותם לצאת לעבוד, אישר נתניהו את תביעות ש"ס להעניק סלי מוצרים במיליארד שקל למגזר הזה, מה שמהווה דווקא תמריץ שלא לעבוד.
טלי ירון אלדר: "נתניהו פועל כיום בצורה אחרת לגמרי, כאשר התוצאה היא הפוכה. במקום לעמוד מול מבקשי התמיכות והקצבאות, מגדילים עוד את הקצבאות ואת כספי התמיכות דווקא למי שלא עובדים. והתוצאה הכלכלית היא קשה".
נתניהו, שהיה מוערך מאוד במשך שנים בקרן המטבע הבינלאומית, בבנק העולמי, בארגון ה־OECD ובחברות דירוג האשראי — איבד את כל האשראי שלו בארגונים הללו. הם מזהירים אותו שוב ושוב מהשלכות הרפורמה המשפטית, אבל הוא ממשיך לנסות למכור לעם היושב בציון את הלוקש שהרפורמה טובה לכלכלה. במשך שבעה חודשים וחצי מאז שהקים את ממשלתו הנוכחית, לא הוביל נתניהו ולו רפורמה כלכלית משמעותית אחת. במקום להיאבק ביוקר המחיה ולגבש בדחיפות תוכנית דיור שתטפל במשבר הקשה בענף — הוא דוהר עם הרפורמה. במקום לשמור על תקציב מדינה מאוזן במתווה שקבעה הממשלה, מדיניותו מגדילה עוד ועוד את הגירעון. במקום לצמצם במספר משרדי הממשלה, כפי שעשה בעבר, הוא הביא את ממשלתו לשיאים של 33 שרים, חלקם במשרדים שאיש אינו יודע מה תכליתם. מההפרטה ו"השמן והרזה" הוא שכח לגמרי. בחודשים האחרונים הוא תמך בצעדים שהגדילו את המגזר הציבורי ומנעו התייעלות בו, בהם הקמת עוד יחידות ממשלתיות (כמו הרשות למאבק בעוני) ומשמר לאומי חדש עם שוטרים רבים. את מדיניות המסים, שכללה הפחתה משמעותית במס החברות, הוא זנח לחלוטין. כמו אז, הוא עדיין מבטיח פרויקט עיקרי אחד, ששוב כנראה לא ייצא אל הפועל עוד שנים רבות — קו רכבת לאילת. אבל כמו אז, הוא גם יודע שאין בקופה רבע טריליון שקל לבניית קו הרכבת הגרנדיוזי, שבמשרד האוצר טוענים גם היום בנחרצות שהוא ממש לא כלכלי ובלתי דרוש בשלב הזה.
"שני דברים קרו לנתניהו", אומר זליכה, היום נשיא המועצה האקדמית העליונה קרית אונו, "זה החל כבר ב־2009. הוא נזכר בבחירות של 2006, כאשר הציבור בכפיות טובה העניש אותו על הצלת כלכלת ישראל, ולכן הוא לא היה מוכן יותר לסכן את ההון הפוליטי שלו ולבצע עוד רפורמות נדרשות. הדבר השני הוא שב־2003 הציבור תמך תמיכה מסיבית בצעדים הקשים שהממשלה ביצעה. ב־2023 הציבור עסוק מהבוקר עד הערב ברפורמה המשפטית, מי בעד ומי נגד, לא לוחץ את הממשלה לקיים את שלל הבטחותיה בתחומים החשובים השונים – מאבק ביוקר המחיה, שיפור המצב ברווחה ובבריאות, וכמובן בתחום הדיור. ואני אומר כאן שאם ממשלת נתניהו לא תילחם ביוקר המחיה, לא נשיג צמיחה גבוהה, וכתוצאה מכך לא יהיה שיפור בחינוך, בבריאות וברווחה. וזה בדיוק ההפך ממה שיכולנו לעשות ב־2003".
אותו נתניהו שחילץ את המדינה ב־2003־2005 מאחד המשברים הכלכליים הגדולים בתולדותיה, מצוי כעת בתהליך שבו המשק הישראלי עלול לקרוס, ולא נוקף אצבע. הוא מותקף בכל אתר ומקום. שר האוצר שלו, בצלאל סמוטריץ', הוא שר אוצר מבודד בעולם הכלכלי, וביקור שלו אינו רצוי בחלק מהמדינות. הגאון הכלכלי של 2023 הפך לחסר כל רצון לעבוד למען המשק הישראלי. הידרדרות כלכלת ישראל לעבר תחתית רשימת הכלכלות המתקדמות בעולם נמצאת בעיצומה, ונתניהו — שר האוצר האחרון מאז 2005 שהיה בעל השכלה כלכלית — יודע זאת היטב.
"אני משוכנעת שאנחנו עומדים לפני הורדת דירוג האשראי למדינה, מה שיגרום להעלאות בריבית ולהגדלת התשלומים של המדינה לחובות", אומרת ירון־אלדר. "זה יעלה את הגירעון בתקציב כבר בקרוב. כמי שעבדה עם נתניהו בימים אחרים, אני קוראת לראש הממשלה להתמודד עם מה שקורה עכשיו, כפי שהתמודד אז בהצלחה רבה".
האומנם שני ביבי? | סבר פלוצקר
היו לביבי כשר האוצר הישגים משמעותיים: מהפכת החיסכון הפנסיוני, ריסון כוחם המוגזם והפרטתם של מונופולים ממשלתיים, יצירת קשר בין זכאות לקצבה סוציאלית למיצוי אפשרויות לתעסוקה, ייעול המנגנון הציבורי וחידוד התחרות המקומית. היו לו גם לא מעט טעויות, בהן האימוץ העיוור של רפורמת בכר, שפגעה בציבור החוסכים ושיתקה לשנים את הבורסה בתל־אביב.
אחרי שבבחירות לכנסת 2006 ירד הליכוד בהנהגתו ל־12 מנדטים, והיה ברור שהבוחר העניש אותו על מדיניותו הכלכלית־חברתית, נתניהו הודה בחצי פה שהגזים, ושהתחשב, כשר האוצר, פחות מדי בהשלכות החברתיות של החלטותיו. "הרחקתי לכת", אמר לי, "והפקתי לקחים". ואכן, כראש הממשלה עד 2021 הניח ביבי את שרביט הניצוח על המשק בידי שרים אחרים, יובל שטייניץ, יאיר לפיד, משה כחלון, ישראל כץ, והתערב מעט בעשייתם. כך או כך, תקוותו ב־2005 שתוך עשור תגיע ישראל לצמרת המדינות עם הכנסה לנפש גבוהה במיוחד, לא התממשה. מקומנו במדרג המדינות המפותחות העשירות השתפר רק בשנים האחרונות.
כמי שנפגש ושוחח עם נתניהו פעמים לא מעטות, אני מתקשה להצטרף להבחנה הנפוצה לפיה קיימים "שני נתניהו". נתניהו פועל היום לפי אותו דפוס קבלת החלטות כמו ב־2003, רק שלפני 20 שנה הוא בא לשנות באמצעותה את השיטה הכלכלית, וכעת הוא בא לשנות באמצעותה את השיטה המשפטית: כמו אז, גם היום המילים הגדולות, הבומבסטיות, הן שלו, אבל התוכניות המפורטות, המעשיות, הן של אחרים. הוא רק מאמץ אותן בחדווה.
בספרו הגנוז "הנמר הישראלי, מהפכת שוק חופשי בישראל", מביא ביבי דברים שאמר מנכ"ל משרדו אורי יוגב: "ביבי שמע אותנו ואחרי שבוע אינטנסיבי אמר, חבר'ה אנחנו הולכים על זה". הוא פשוט קיבל את התוכנית שהציעו לו אנשי משרדו. גם כעת, ושוב בגדול, ביבי קיבל ואימץ את התוכנית של יריב לוין ועמיתיו לשינוי פני המערכת המשפטית. אז קהיליית הכלכלנים הריעה לו בהתלהבות יתר, וכעת הם מגנים אותו בכל לשון אפשרית. כך חולפת תהילת העולם.
