את השיר "ילד טוב" כתב המוזיקאי אביחי הולנדר כבר לפני עשר שנים. ההשראה הגיעה מזוג חברים שהתבשר במהלך היריון עם תאומים כי אחד העוברים לא שרד. “ילד דום!/ החזק אח בשיניים/ שלא ייפול/ ובדלת, אמא מדממת”, כתב אז. אבל לפני כמה חודשים קיבל השיר הזה משמעות חדשה ומצמררת.
זה קרה ב־26 באפריל, ביום העצמאות האחרון. אחותו של הולנדר, אילה דומנוביץ', ובעלה אליה, נסעו בכביש 40 עם ארבעת ילדיהם כשרכב שהגיח מהכיוון הנגדי התנגש בהם בעוצמה. מעיין דומנוביץ', תינוק מתוק וחייכן בן עשרה חודשים, נהרג במקום. האב אליה והבן הבכור אורי נפצעו קשה. האם והילדים נטע ושחר נפצעו באורח בינוני. מכתב האישום שהגישה הפרקליטות עולה שהנהגת הפוגעת, יאנה בלום, עלתה על הרכב כשהיא שיכורה ונתונה תחת השפעת סמים.
אחרי שהופיע בערב החג, יצא הולנדר באותו בוקר לעבודה כמלווה של אל"מ שי סימן טוב, מהפצועים הקשים ביותר של מבצע צוק איתן. ואז הגיעה שיחת הטלפון הנוראה. "אשתי התקשרה ואמרה: 'אני צריכה שתשב ושמישהו יהיה לידך'", הוא מספר. "אמרתי, 'אני יושב וסימן טוב לידי'. ואז היא בישרה: 'אילה ואליה עברו תאונת דרכים קשה בנגב. כנראה שמעיין נהרג'. נסעתי מיד לסורוקה, אבל רק כשהגעתי לבית החולים והבנתי עד כמה המצב קשה - מעיין התינוק איננו וכל היתר פצועים - קרעתי את החולצה מרוב צער והתחלתי לבכות. פשוט לא יכולתי לעמוד בזה".
מה שלום גיסך אליה והבן אורי, היום?
"אליה נפגע בעמוד השדרה ‑ הידיים שלו מתפקדות, הרגליים לא. הוא נמצא עדיין רוב הזמן בבית החולים שיבא, מתרגל לחיים החדשים. אורי, הבכור, כבר השתחרר. הוא צריך אמנם שיקום, אבל הוא ילד מדהים שבמדהימים".
אתם עוקבים אחרי המשפט שמתנהל נגד הנהגת הפוגעת?
"אין לנו קשר איתה, אבל ברור לי שהיא מצטערת. בקורס נהיגה מונעת שהייתי בו פעם, מישהו אמר, 'אף אחד לא קם בבוקר בהחלטה שהוא הורג מישהו היום'. מטורף שהזירה הכי מדממת במדינה שלנו, שאנחנו יוצאים אליה כל יום, היא הכביש. לנהוג זה כמו לשאת איתך אקדח, וצריך לקחת על זה אחריות".
איך המשפחה מתאוששת מאסון כזה?
"אחותי ובעלה הם האנשים הכי צדיקים שפגשתי בחיי. עוד כששכבו פצועים בבית החולים, הם החליטו לתרום את האיברים של מעיין, שהצילו חיים של אחרים. אחותי אומרת עדיין שיש בעולם גם הרבה טוב".
אילה מצאה בעצמה אפילו כוחות לעשות קולות רקע לשיר "ילד טוב", שהקדיש הולנדר לזכרו של מעיין. "אחותי אוהבת לשיר, וכשביקשתי ממנה להצטרף אליי בהקלטות, היא הסכימה. אני חושב שזה היה אחד הדברים הפשוטים שהיא הייתה צריכה לעשות בתקופה האחרונה. האובדן והכאב כל כך גדולים, אבל אני מסרב לשקוע. פתאום, דווקא עכשיו, אחרי המקרה הזה, אני מוציא שלושה שירים מרימים, עם אנרגיה אחרת. רציתי מוזיקה שתגרום לי לזוז, לרקוד ולשמוח קצת".
× × ×
הוא נולד לפני 31 שנה בפתח־תקווה, בבית דתי־לאומי, לשלום, אדריכל, ולנחמה, מורה למוזיקה. היא גם זו שהנחילה לו ולחמשת אחיו את הזיקה לאמנות. "כל מה שאני עושה היום במוזיקה, הוא בזכות אמא שלי", הוא מספר. "היא לימדה אותי לאהוב לנגן וליצור".
לפני שמונה שנים יצא בשאלה, החלטה שהבשילה בתום תהליך ארוך שהחל בשירות הצבאי. "היו תקופות שבמסגרת הפעילות היינו חייבים להיות צמודים לטלפונים, ואתה מתרגל לזה שהטלפון שלך יכול להישאר דלוק גם בשבת. לאט־לאט גם הורדתי את הכיפה. החלטתי שאם יש אלוהים שאוהב אותי ‑ הוא צריך להיות מאושר בשבילי, כי ככה אהיה אדם טוב יותר ושמח. אף פעם לא הקפדתי על כל המצוות, אבל אהבתי את האמונה. בסוף היה רגע שבו שיחררתי. החלטתי שאני לא מוכן למדוד את עצמי מול רשימת מטלות שההלכה דורשת ממך לבצע, מול התהייה האם אני צדיק או לא צדיק. היום זה אני מול עצמי וכשאני מתעלה על עצמי ‑ הצלחתי".
מה ההורים אמרו?
"היה להם קצת קשה לקבל את זה בהתחלה, אבל מהר מאוד אמא שלי אמרה: 'אתה עושה הרבה יותר טוב מהרבה אנשים עם כיפה על הראש, אז מה אכפת לי'".
את השיר הראשון כתב בעקבות לידת בנו הבכור, ארי. "השיר נולד מכאב והיה חלק מטיפול שעברתי", הוא מספר. "כתבתי אותו אחרי שראיתי את ההתנהגות שלי דרך העיניים של הבן שלי והבנתי שיש פה בעיה. מהרגע ששיחררתי אותו הכאב התעמעם. אחרי שהוא יצא קיבלתי המון הודעות שהוא ממש הציל אנשים שמרגישים כמוני".
האנשים שמרגישים כמוהו סובלים מפוסט־טראומה בעקבות השירות הצבאי. אצל הולנדר היא התפרצה אחרי מבצע צוק איתן, שבו שימש כמפקד כיתה ביחידת אגוז. ב־17 ביולי 2014, הוא מספר, סיכל עם חבריו ניסיון חדירה של 13 מחבלים דרך מנהרה מרצועת עזה לאזור כרם שלום. "זאת הייתה הפעם ראשונה ששמעתי את הבום לידי", הוא מספר. "אני זוכר את המ"פ אומר לי: 'ברוך הבא לעזה'".
לפני הכניסה הקרקעית לעזה דאג לשלוח מכתב לאמו, בניסיון להרגיע אותה. "אמא יקרה לי מכל, זהו אינו מכתב פרידה חס ושלום. זהו מכתב של גילוי ודעת. המצב הביטחוני לא מזהיר. אני יודע שהדאגה לי קשה ובלתי נפסקת, לכן אני בוחר לשתף אותך בתחושותיי. בימים הקרובים ייתכן שנצטרך להיכנס בעל כורחנו לעזה. אני חייב לומר שאני לא פוחד במיוחד. מעולם לא האמנתי בצדקת הדרך כמו עכשיו".
אבל ארבעה ימים אחר כך, ב־21 ביולי, במהלך לחימה בשכונת שג'אעיה, נתקל הכוח במטעני חבלה. כשהמטען הראשון הופעל, נהרג סמ"ר טל ניסים יפרח. שניות ספורות אחר כך, כשהמטען השני הופעל, נפל גם סמ"ר יובל (יובי) דגן. 14 חיילים נוספים מהיחידה נפצעו.
הולנדר יצא מעזה שלם בגופו, ללא פגע לכאורה, אבל שונה. "אמרתי לעצמי, יאללה, נצא משם ונחזור לנחת של החיים, אבל הנחת לא חזרה. היא נשארה הרחק בעזה".
מתי הבנת שאתה סובל מפוסט־טראומה?
"כמה שנים אחרי השחרור עבדתי עם נכה צה"ל בשם אילן לוי. באיזשהו שלב הוא קלט שלפעמים אני חם מזג, בוער ממש, ושאל, 'יכול להיות שיש לך פוסט־טראומה?' רק אז התחלתי לחבר את הנקודות. כבר כשנסעתי לדרום אמריקה אחרי הצבא, קצת לא מצאתי את עצמי. כל מיני דברים שקרו שם הטריפו אותי ולא הבנתי למה - למשל כשעברה רכבת והבניין רעד. גם כשהילדים שלי בוכים, עדיף שאהיה עם אטמי אוזניים. אם אני ישן לידם, והם בדרך כלל באים אלינו למיטה, אני נעזר באטמים. יש עדיין קולות מסוימים שיכולים להדליק אותי, לקחת אותי אל הקצה".
מה קורה אז?
"אני יכול לצעוק ככה שלא יהיה לך נעים לשבת לידי. הייתה לי מכונית דה שבו ששברתי מרוב עצבים. צרחתי פעם אפילו על ההורים שלי, שאני מאוד אוהב. יום אחד התפרצתי על אחד האנשים שעבדו איתי על שיר באולפן. הוא אמר לי, 'לא מעניין אותי כלום, קח מפיק אחר, ואני גם לא מרשה שתשתמש במה שעשיתי'. אמרתי לו, 'תקשיב לשיר'. ממש התחננתי על חיי.
"יש לי צורך שהדברים יהיו מדויקים. ככה זה יותר נעים לי לנפש. כשזה לא קורה, אני יכול להגיע לטירוף של חוסר שליטה, לפרוק את הזעם. אילן לוי, שעבדתי איתו, פשוט שם לי מראה מול הפרצוף וגרם לי להתחיל בתהליך בדיקה מול משרד הביטחון".
× × ×
הוא נשוי לאלכס־ברית, בנקאית ילידת בלארוס, ומגדל איתה את ארי בן הארבע ואת ליה בת השנתיים. "הייתי צריך מישהו שמבין בכספים, עם כל הבלגן שיש לי בראש", הוא צוחק. "מאז שהיא נכנסה לחיי נכנס אליהם גם איזשהו סדר. היא מספקת את הקמח, אז אני יכול להתעסק בתורה שלי".
איך היא מקבלת את ההתמודדות שלך?
"חד־משמעית מגיע לה צל"ש, אבל היא כבר מכירה אותי ויודעת לזרוק אותי מהסיטואציה. היא זאת שנותנת לי את הכוחות לקום בבוקר עם חיוך. בלעדיה לא הייתי מסתדר".
המוזיקה, הוא מספר, עזרה לו גם כשהגיע לבקש הכרה בוועדה, באגף השיקום במשרד הביטחון. "הם נברו לי שם בחיים ובילדות, ואני לא אוהב לדבר על עצמי. לא היה לי נוח עם זה. בשלב מסוים אמרתי להם, 'רוצים לשמוע שיר?' שמתי בטלפון את 'לא נרגע' שכתבתי על הפוסט־טראומה, וכל האנרגיה בחדר השתנתה. שם נגמר הראיון וקיבלתי את האישור".
מה היה בשיר?
"כתבתי אותו אחרי הפעם הראשונה שהייתי אצל פסיכיאטרית. רציתי להגיד לה אין לי שום דבר, אני בסדר, אני סבבה, והיא אמרה לי, 'אתה סובל מפוסט־טראומה'. כשהגעתי הביתה, כתבתי: 'אומר לך ילד, לאבא יש עוד גלד/ מזמן, מאז ימי המלחמה/ רסיסים לא פגעו בגוף, רק בנשמה/ זה למה אבא לא נרגע'".
מה הרגשת כששמעת איציק סעידיאן ובר כלף הציתו את עצמם?
"זה היה פשוט מטורף וכואב. ראיתי את אמא של בר כלף מתראיינת ונקרע לי הלב. למזלי, במשרד הביטחון הקשיבו לי והכירו בי. אבל אני מבין את הצורך לעשות מעשה כדי להגיד, תבינו מה קורה לי בפנים, תבינו מה בוער בי, תצילו אותי. אני שר ופורק הכל. לאיציק סעידיאן ולבר כלף כנראה לא היה איך לפרוק את הכאב הזה, ולכן הם עשו את מה שעשו. הייתי רחוק מדברים כאלה כי המוזיקה הצילה אותי. היא מאפשרת לי לקחת כל כאב ולהביט בו, גם בחיוך".
השיר "יומולדת" למשל, עזר לו לחזור לשמוח ביום הולדתו, שחל יום קודם הכניסה שלו לעזה. "היו חברים, סוכריות גומי וסנדוויצ'ים. אפילו אירגנו לי סאונד של זיקוקים בשביל האווירה", הוא נזכר. "באותו לילה הפלוגה ספגה מהלומה, ומאז הפך תאריך יום ההולדת שלי ליום עצוב, עמוס אשמה, שרק חיכיתי שייגמר כבר".
הפער הזה, בין הרצון להמשיך לחגוג לבין כאב ואובדן, הוביל אותו לכתוב, יחד עם אביבה, אמו של טל יפרח ז"ל, את השיר "יומולדת". "עוד לפני שפתחתי את הפה, אביבה אמרה לי 'אני רוצה לעשות ערב שירים לזכר טל, ושזה יהיה ביום ההולדת שלו. גם לו מגיע יום הולדת'. עברה בי צמרמורת", מספר הולנדר. "ואז התיישבתי וכתבתי יחד איתה את השיר. היא זעקה שם את הכאב שלה: 'אבל למרות הכל/ אני חוגגת/ וגם דיברתי כבר עם/ אלוהים/ לחץ לי את היד וגם הבטיח/ שנתראה ביום מן הימים'. את הקליפ צילמנו כשחגגנו לטל יום הולדת, עם החברים שלו".
אביבה לא היססה להשתתף בקליפ?
"בהתחלה חשבתי להביא שחקנית, ואז זרקתי פתאום, 'אולי תשתתפי בו את?' לשמחתי היא חיבקה את הרעיון, כי היא כל הזמן אמרה לי, 'אתה צריך להיצמד לאמת'. כשאביבה ראתה את הקליפ היא הייתה גאה. ככל שעובר זמן אני מבין טוב יותר כמה אומץ היא הייתה צריכה כדי לספר שהיא רוצה לרקוד עם טל, להמשיך לחגוג לו יום הולדת, כי הוא היה בן אדם שמח, בן אדם שאהב לרקוד".
הולנדר, מתברר, הוא לא המוזיקאי היחיד שמגיע מאגוז. גם רביב כנר וגל ניסמן, הסולן של “פול טראנק” ("סתלבט בקיבוץ"), הם בוגרי היחידה שמתרגמים את הפצעים בנפש שהותיר בהם הצבא ללהיטים. "רביב חבר מאוד טוב שלי", הוא מספר. "הוא היה איתי בפלוגה, ושר מדהים. אנחנו גם מדברים מדי פעם, מתייעצים. אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו שר, אצל אביבה, אמא של טל יפרח. הפעם השנייה כבר הייתה ב'כוכב הבא'. גל ניסמן מ’פול טראנק’ כתב על טל ב'וואלק'. יש לו שם שורה מדהימה: 'יצאנו לבקר אותו כל שנה'".
את שאר חבריו ליחידה שיתף במצבו במהלך מסע שיצאו אליו לעיבוד חוויות לחימה בסן־דייגו, ארצות־הברית. שם, במשך עשרה ימים, מלווים באנשי מקצוע, פתחו את הלב והורידו את המסכות. "זאת הייתה גם הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא לבד, שאני מוקף באנשים שחווים את הזעם הזה שאני מדבר עליו. משהו השתחרר אצלי פתאום, זה אחד הדברים שפתחו את הצ'אקרה הרגישה שלי, את היכולת לשחרר את הדמעות".
הקרב ההוא בשג’אעיה מופיע עדיין בסיוטים שלך?
"פחות, בזכות הקנאביס הרפואי. אני לוקח אותו בלילה, כדי לישון טוב, וזה פתר לי את עניין החלומות והסיוטים. בזכותו אני לא מתעורר בלילה וצועק. הקנאביס גם עוזר לי להתמודד עם הכעס שלי. נותן לי יותר שליטה בחיים שלי, כדי שיבעטו אותי פחות החוצה".
אתה נעזר גם בטיפול?
"פעם הלכתי לפסיכולוג, אבל היום המוזיקה היא הפסיכולוג שלי. אני בוחר לקחת את הזעם ולהפוך אותו למשהו חיובי. כשבן אדם אמר עליי משהו שהוא לא סבבה, אז אני אעשה ממנו שיר".
× × ×
לצד הקריירה המוזיקלית הוא עובד כמלווה של נכי צה"ל, ובשנים האחרונות צמוד לאל"מ שי סימן טוב, שנפצע אנושות במבצע צוק איתן כמפקד גדוד 12 של גולני. לאחר הפציעה והשיקום, חזר סימן טוב לשרת בצה"ל כמפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי. ביום העצמאות ה־71 למדינת ישראל השיא יחד עם אשתו דניאלה משואה. "אין לי מושג מי הדביק על הגב שלי שלט 'גיבור'", אמר לפני הטקס ל"ידיעות אחרונות", "אבל ברגע שאוכל להזיז את הידיים, אתלוש אותו. אני הכל חוץ מגיבור".
העבודה עם סימן טוב שימשה השראה לשם אלבומו הבכורה המרגש שלו, "ידיים ודממה", שיוצא כעת. "אני משמש למעשה כידיים שלו ושל נכי צה"ל האחרים, מנסה לאפשר להם כמה שיותר עצמאות", אומר הולנדר. "כבר ארבע שנים אני עם סימן טוב, שמשותק מהצוואר ומטה, מכיר כל חלק בגוף שלו, כל מצמוץ. הוא הפך לחלק בלתי נפרד ממני. למרות שהוא משותק, הוא הבן אדם הכי פחות נכה שהכרתי בחיים שלי. האיש הזה היה סגן אלוף, מפקד גדוד בגולני שפיקד על 500 לוחמים, שנפצע בפעולה לגילוי מנהרה התקפית לתוך שטח ישראל. אחת ממרפסות הבתים קרסה, והבלוקים שברו לו את הקסדה והמפרקת. ברגע אחד אדם עובר משיא השליטה על חייו - למצב הזה".
איך התחלת לעבוד איתו?
"מגיל צעיר הצטרפתי לאחותי אילה להתנדבות בכל מיני עמותות. אחרי השחרור עבדתי כמאבטח של איילת שקד, שהייתה אז שרת המשפטים, אבל בשלב מסוים התחום כבר לא התאים לי. חיפשתי עבודה שארגיש בה משמעותי. ואז שמעתי שחבר שלי, אור אסרף, שהיה איתי בפלוגה וגם נפצע בצוק איתן, נהרג בנפאל. אתה מבין פתאום שהחיים קצרים. עוד רגע אתה לא פה. אז עזבתי את האבטחה ובחרתי לעבור לטפל בנכי צה"ל, בשילוב עם עבודה על המוזיקה. זה נתן לי את האומץ לעשות את זה".
מה למדת מהעבודה עם סימן טוב?
"הוא אוהב לעבוד בעץ, ובונה, באמצעות הידיים שלי, דברים מדהימים. או, כמו שהוא אומר: 'בניתי את זה במו ידיו'. לפעמים אני לא יודע אפילו מה אני בונה. לו יש איזה חזון, ואני עובד על אוטומט ומגשים אותו. בסוף הוא בית הספר הכי נהדר ומלא ההשראה לכוחם של החיים. הוא עושה הרבה יותר מרוב האנשים שהכרתי בחיי. עושה דברים גדולים למען המדינה. הוא גם בעל נהדר ואבא מדהים לילדים שלו, עומרי ואיתמר, שיהיה לי בריא. זאת אבהות אחרת. הוא לא יכול לחבק אותם, ועדיין מצליח להיות מעורב בחיים שלהם".
השמעת לו את השירים שלך?
"למרות שהוא קשוח ולא רגשני, כשהשמעתי לו את 'ידיים ודממה' ראיתי שזה נגע בו. פתאום המוזיקה חדרה אותו. זה גם חיבר בינינו. עוד לא היינו הכי קרובים בעולם, ופתאום הרגשתי שהתחיל המסע המשותף שלנו".
הולנדר עסוק בימים אלה בעיקר בהופעות משירי האלבום החדש (ב־15.8 בזאפה חיפה, ב־16.8 בזאפה ירושלים וב־17.8 זאפה באר שבע). משתדל להתרחק מהוויכוח שקורע היום את המדינה סביב המהפכה המשפטית. "אין לי עמדה בנושא, כי זה לא רלוונטי לי בחיים", הוא אומר. "עילת הסבירות משנה משהו למוזיקה שאני עושה? לא. כולם נהיו כאן נורא חכמים, משפטנים. אם חס וחלילה יכפו פה על נשים לחבוש כיסוי ראש ‑ אני אברח. הייתי ילד בהתנתקות. החברה הדתית־לאומית, ואני בתוכה, יצאה להפגין. היום אני רואה את זה פתאום מהצד השני".
מה אתה חושב על מי שבוחר להפסיק להתנדב למילואים על רקע ההפיכה המשטרית?
"צריך להבדיל בין סרבנות לבין הפסקת התנדבות. מי שהחליט להפסיק להתנדב, זו זכותו. בכל מקרה, הפוליטיקה לא צריכה לחלחל לצבא. רוב האנשים שמשרתים בצבא עושים את זה מתוך אמונה שהם עושים את הדבר הנכון לטובת המדינה. הם הולכים לשרת כי זה מה שחינכו אותם. אנחנו לא יוצאים להגן על הגבול בגלל עילת הסבירות, אלא בגלל שזה חשוב. אם הייתי יכול להמשיך לשרת בצבא, הייתי עושה את זה. העבודה עם סימן טוב היא בעצם השירות שלי".
במקום הצהרות פוליטיות הוא מעדיף לשיר. "כשרציתי להראות לאמא שלי, שעוברת עכשיו הקרנות, את הקליפ של 'בואי', היא לחשה לי – אמא כבר לוחשת, לא מדברת ‑ 'אם אתם רוצים לעשות משהו בשבילי, כדי לזכור אותי, תיכנסו לאיזה איש מבוגר או איש ערירי שאין לו אף אחד בעולם הביתה, ותכינו לו מרק. תתעסקו בעשייה ובחשיבה חיובית, בלי הרבה רעש'. לא יעזור לאף אחד אם אצהיר עכשיו מה דעתי על עילת הסבירות. אני אעשה הרבה יותר אם אדם שסובל מפוסט־טראומה יקשיב לשירים שלי וירגיש פחות לבד, פחות כועס".
Yoav-b@yediot.co.il
