מנדל / השבוע נסעתי לרחובות להופיע בערב לזכר חופני כהן, אח של פיני, ורדינה ויזהר כהן. שרתי את “אחרי הכל את שיר”, אבל נזכרתי לפתע שבשנות ה־70 כתבתי לחופני שיר בשם “מנדל”. הלכתי להציץ בוויקיפדיה (כי הזיכרון כבר עמום) והתברר שחופני הצעיר, בן למשפחת סולימאן הגדול, משפחת מוזיקלית נפלאה, עשה פעם תקליט שחברים כתבו לו ואני בתוכם וכך יצא שחופני התימני שר שיר על אשכנזי מהוד־השרון בשם מנדל. מה הסיפור הזה אומר? לא יודע. אולי משהו על התמימות הגרנדיוזית והחיבור של הארץ של אז. אני מניח שהמתעמלת ביילס לא תשתמש ב”מנדל” לתרגילי הקורה שלה כמו שעשתה עם “יוניקורן”, אבל לך תדע לאן שירים מתגלגלים.
להקת השנה / תהיה רגיש בייבי, תהיה רגיש כשאתה מדבר על הארץ שלך, אמרתי לעצמי. אתה יכול לדבר אליה בגוף ראשון. כלומר לקרוא לה "את" ולפעמים היא תענה ולפעמים תהיה שותקת. אולי מעלבון או מהסיבובים שעושים עליה מיליון מניפולטורים. בכל מקרה הארץ היא תמיד מקרה עדין נפש כי הכל בה פצוע מרגישות ומכאב.
ובינתיים בשיחת פודקאסט בגלגלצ שעשיתי לאחרונה עם דני סנדרסון גיליתי שאחד השמות שהוצאו ללהקת כוורת בזמנו כשחיפשה לעצמה שם, היה "להקת השנה". צחקתי. סנדרסון, הוא אישיות מהוללת, מוכשרת ומקסימה. פעם פגשתי בו ברחוב ודיברנו, וכשנמאס לו מהחפירות שלנו אמר לי: "טוב אני אלך קיבינימט" והלך.
אגב להקת השנה לא הייתה מחזיקה הרבה זמן כמו להקת כוורת. כי להקות השנה הן להקות חולפות, ונעלמות. ובסלט הישראלי יש כמה להקות שנה מעצבנות ופוליטיות שבמקום לשיר מדברות קשקשת. אבל אני רגוע כי אני יודע שהן זמניות.
נוסעים לניו־יורקה / ככל שאנחנו חיים בך ואיתך אנחנו מבינים שיש גדול מאיתנו. יש לא ידוע. יש מה יהיה.
אז אני מדלג על אותם אורגי והוגי הדעות ולא נותן לבלבל לי את הדעת. ובינתיים האולם הולך ומתמלא כמו בשישי שעבר בצהריים בהיכל מנורה כשאירחתי את רייכל לחמישה שירים.
ושוב שמתי לב לקהל שהיו הישראלים האולטימטיביים. משמע בלי הגדרות ימינה־שמאלה, אשכנזיות־מזרחיות, חילוניות או דתיות. מין נס שקורה בכל ההופעות בארץ ומוכיח ששירים מגדירים חיים, מכסים כאב, דיכוטומיות וחילוקי דעות.
ומה עכשיו? לאשדוד (סולד־אאוט) וגם ב"ה, טפו־טפו־טפו, להופעה בניו־יורק בספטמבר.
ומי יבוא להופעה? שואלים אותי, ואני עונה שכל הישראלים שחיים זמנית או קבוע באמריקה ועשו רילוקיישן, או במילים פחות מסובכות נסעו ללה־לה־לנד לחפש להם מקום יותר או פחות בוער (מתוך שאריות של החיים ע"פ רייכל) הרבה זמן לפני הרילוקיישנרים הנוכחיים.
ואיך הם נראים שם, הקהל? שואלים אותי. האם הם כבר אמריקאים שמערבבים אנגלית בעברית, ואומרים "סקול, פאק אנד שיט".
לא. רובם נראים ישראלים מקסימים ומלאי חום ונוסטלגיה לארץ. כי אולי הם עזבו אותה, אבל הארץ לא עזבה אותם. ואני בא להופיע באהבה גדולה כמו שנניח זמר איטלקי (ארוס רמזוטי) בא להופעה בליטל איטלי בניו־יורק ומי שיבוא להופעה שלו יהיו יוצאי איטליה מאל פצ’ינו ועד סטלונה ודה נירו.
ואתה חושב שנניח ג'ו ביידן או גל גדות יבואו להופעה שלך? לא. אני צוחק. מה שכן, פעם היה נדמה שראיתי את נטלי פורטמן רוקדת יחפה בהופעה שלי בלב בניו־יורק. אולי זו הייתה מישהי דומה לה. על כל פנים בסוף במציאות היא באמת הייתה בהופעה שלי בזאפה ת"א.
יחפות / אז בגלל הנסיעה וההופעה בניו־יורק ובעיקר בגלל כל מה שעובר עלינו ועלייך, החלטתי להזכיר אותך לעצמי מזווית אחרת. לא לא, את לא נשכחת אז אל תיכנסי ללחץ. בחיים לא נשכח אותך כפרה. אבל דווקא בגלל זה שכולם מדברים ודואגים לך כמו שדואגים לבובת ברבי וגם לוקחים עלייך חזקה כלומר זה אומר שלי את וזה אומר שלי, אז אני חושב שאולי נהיית מובנת מאליו כזה. ולמלמל היום מילים כמו הארץ או את, זה כמו להגיד "בעלי, אשתי, עבודתי, כבודו, פקק, מחבלים, מנוטרל, הממלכה, בג"ץ, סבירות".
אז דווקא בגלל זה שוב גיליתי אותך לאחרונה. ואיך? יום אחד באמצע ההליכה בחום נקרעו לי הכפכפים (כפכפי האצבע) ולא הייתה לי ברירה אלא ללכת יחף על המדרכה הלוהטת שלך. זה אמנם שרף לי נורא ברגליים אבל זה מה שהזכיר לי אותך לפתע. היחפות הזאת. הרי יחפנים מילאו אותך פעם בהמוניהם וכתבו לך שירים, מרוב אהבה. ממש כמו שאבנר ואני רצנו יחפים על מדרכותייך בגיל שמונה בקריית־ים גימ"ל. היחפות הזאת עשתה לי לחוש חלק מאיתנו, ממך, מהאדמה ומהלב שלך.
ילדות וגמלים / פעם קיבלתי במתנה גלובוס כחול, וכשהתחלתי לחפש אותך בין כל היבשות על הגלוב לתדהמתי לא מצאתי. ״איפה היא הארץ", שאגתי מודאג (כמי שאיבד את הסנטר שלו) לאבא'לה.
ואבא ניגש. והראה לי אותך ברבע אצבע כי כל כך קטנה וזעירה היית.
עברו שנים. וכשבחוץ לארץ (כלומר מחוץ לך) שאלה אותי בלגית אחת במונית, "תגיד, יש אצלכם גמלים ברחובות?" עניתי לה שכן. כי מה היה אכפת לי שתחשוב שאני נהג מונית גמלים. מה שכן, לא סיפרתי לה על כל אלה שמכורים אלייך ושלאחרונה חוששים לך ולמצבך מרוב באסה מהמשטריות החדשה והטירופים שמתרחשים פה, כי כל זה עוד לא היה אז.
אז ממרום גילי אני רק רוצה להרגיע את כל מי שחושבים שלא היינו מעולם בקצה הזה של החיים. כי בגדול היינו וניצחנו. שהרי תמיד רבנו איכשהו על הזהות שלנו. אני לא זוכר בדיוק, אבל נדמה לי שביאליק כתב אכן חציר העם, יבש היה כעץ. זה היה כשחש שהעם איבד את זהותו והתייבש בחוץ לארץ. או אחד העם שהזהיר מחיקוי ומהתבוללות. והייתה גם מלחמת יום כיפור הנוראית עד כדי כך שחששנו לגורלך ולגורלנו (מציע שתראי את הסרט "המזח") וכמובן להבדיל אלפי הבדלות, יש את הבדיחה על אונייה שנטרפה בים ורק שני יהודים הגיעו לחוף. איך ניצלתם? נשאלו. רבנו עם הידיים במים וככה בעצם שחינו וניצלנו.
משיכת חבל / השבוע באמצע הקיץ החם שלך הבנתי שהאמצע כבר מעיד על תחילת סופו, לפי הרימונים שהנצו לאחרונה אצלנו בכפר. וכשהבטתי מהמכונית לעברך וראיתי אנשים רצים בך ומנופים (שלא פעם נופלים מהם עובדים זרים) ריחפו כאילו על אומגות. ולמול השווקים ובתי הקפה שהיו מלאים באזרחים שלך, היה גם כאוס בנחלת בנימין וחן אמיר ז"ל שהקריב נפשו עלייך, ועל זה החנקתי בכי.
"כל משבר הוא הזדמנות״, אומרים הסינים.
ומאז שהכפכפים נקרעו לי, אני עושה לעצמי מנהג "משברי" ללכת יחף על המדרכות והפארקים שלך בלילות. כי דרך היחפות את נולדת בי כל יום מחדש.
לא, לא, מעולם לא גרמת לי לחשוב שאני חי בריקנות. כי איך אפשר? הרי אנחנו חיים כרגע במשיכת חבל בין הצדדים ומתפללים רק שהחבל לא ייקרע.
זהו? לא. דיר באלק תעשי משהו, כי לא בא לי להתחיל עכשיו לנסוע להופיע במושבות הישראליות של הרילוקיישנרים החדשים שמאיימים (בדמעות אגב) לעזוב אותך. כי אני בעד הופעה אחת פעם ב... בניו־יורק. וכל השאר בתוך הארץ היחפה שנקראת ״את״.
