"בבקשה", האישה הנאה עם התסרוקת הגבוהה דוחפת את הראש שלה לתוך חדר הצוות. "בבקשה, אי־אפשר לעשות כלום בשביל אבא שלי? הוא סובל נורא מהכאבים, הוא לא מפסיק לצרוח ולבכות". הקול שלה מלא בתחנונים, אבל אף אחד מאיתנו לא ממש מתייחס אליה. לא מרוע לב, פשוט כי כולם עסוקים מעל הראש. שתי המתמחות הצעירות יושבות על המחשב ומזינות דוחות. הן כבר חמש שעות על המחשב הזה, כי מאז שמהפכת המִחשוב נכנסה לבתי החולים, הרופא הישראלי הוא בעיקר קלדנית בית משפט, מתקתק נתונים לתוך רובריקות טרחניות כל היום. זה כל כך מקומם, כי המיון של רמב"ם שוב בתפוסה של מאתיים אחוז, שכבר מזמן הפכה לשגרה שאף אחד לא מתרגש ממנה, והחולים פה מחכים שש, שמונה ולפעמים גם 20 שעות לרופא שעסוק בבירוקרטיה למרות שגם הוא מת לבוא ולבדוק אותם, כי זה בנשמה שלו להגיש עזרה.
והנה הדבר שאני אף פעם לא אצליח להוציא מהזיכרון: המבט הזה של החולים בכל פעם שמישהו מהצוות יוצא לשנייה מהחדר הזה. מן מבט מפוצץ בתקווה, קשיש בן 80 שבוהה בך בציפייה שוברת לב כמו של ילד קטן ומתגעגע ששומע את המפתח של אמא שלו בדלת, כי אולי את האחות שתבוא סוף־סוף לחבוש את הפצע שלו. אולי את רופאת הנשים שהבטיחו להם ש"תכף תרד מהמחלקה", ועברו מאז חמש שעות. "סליחה, אחות", "בוא רגע, דוקטור", הם צועקים מהמיטה שלהם בניסיון לצוד אותם. אבל הקול שלהם חלשלוש וכאוב מדי, והעומס במחלקה גדול מדי, ולא, פשוט אי־אפשר ללכוד בלאסו שעשוי מעיניים עצובות את החיה הנדירה ביותר במיון הישראלי: מישהו שפנוי לתת לך יחס.
הנה רעיון לינון מגל, אולי תקרא לאנשים לתרום את מכשירי התמי 4 שהם מחרימים לחולים, במקום רק לדבר שנאה על שטראוס בטוויטר. יש פה רק ברז מים פושטי עם שתי צינוריות, אחת לקרים ואחת לחמים, כדי לנסות להכין תה - בהנחה שזכרת להביא תיון מהבית. שיטור של חולים מסוממים או אובדניים שמסתובבים תדיר פה זה גם חלק מהעבודה של האחיות והאחים, בנוסף לשירותי פסיכולוגיה לאמא ההיסטרית שצורחת, "די כבר, אנחנו פה מעשר בבוקר, והבת שלי לא קיבלה אפילו מיטה", ואתה לא יכול לכעוס עליה, כי אם זו הייתה המתבגרת שלך שמקיאה מהבוקר ולבנה כמו שלג, גם אתה היית מרעיד את הניאונים בשאגות.
הנה שלושה דברים שיש במיון רמב"ם: צוות רפואי פנטסטי ממש, ידע מקצועי ומכשור מתקדם. והנה שלושה דברים שאין במיון רמב"ם: מיטות, מיטות, מיטות. זוכרים את הזקנה במסדרון? היום היא כבר מזמן פריבילגית. "מיטה במסדרון?" אומר אח אחד לאחד המלווים, "הלוואי שהייתה לי. אין לי אפילו כיסא לתת לאשתך". ולכן הרופאים פה אומרים לי כל הזמן, "מה שלא תעשי, אל תביאי מישהי שאת אוהבת לחדר המיון". בני המזל שקיבלו מיטה שוכבים בחלל שמסומן במספר. לפני כמה שנים החדר הזה היה גדול יותר, אבל בגלל המצוקה חלקו כל חדר כזה לשניים באמצעות וילון מפריד, ועכשיו המיטות נוגעות זו בזו כמעט מרפק למרפק.
5 צפייה בגלריה
הזקנה במסדרון כבר מזמן הפכה לפריבילגית, היום כיסא להמתנה נהיה מצרך מבוקש. מיון רמב"ם, השבוע
(אלעד גרשגורן)
בינתיים אחות מחפשת סדינים נקיים, ומובן שאין כאלו בארונית. כוח העזר טרוד בדברים חשובים יותר, כמו למרק מרצפת הכניסה למיון את נתיב כתמי הדם והתחבושות הספוגות שהשאיר מאחוריו פצוע הדקירה שהגיע לפה בעשר בערב. שלא לדבר על הפולידין הארור, הכורכום של עולם הרפואה שמשאיר כתמים צהובים ונצחיים שאין אקונומיקה בעולם שתצליח להעלים. גם ככה כמעט לא נשארו אנשים שיסכימו לעבוד בעבודה הזו. אחת המנקות סיפרה לי בשושו שהבן שלה מתחנן שתעזוב, שהוא לא מסוגל יותר לראות את העלבון שהוא תלוש המשכורת שלה. 280 שקל למשמרת לילה, זה מה שהאמא האצילית שלו שעלתה מאתיופיה ברגל מקבלת למשמרת ארוכה, שכוללת קרצוף נוזלי גוף. וזה כולל נסיעות.
ואחרי זה הם צריכים לחזור למחלקה א', לנקות את מה שגלש מהחיתול המלא של הקשישה מבית האבות שאיש לא טרח להחליף כבר שמונה שעות. היא נראתה לי מהממת כשהגיעה, אישה גבוהה ובעלת עיניים אפורות חכמות. "היא בטח הייתה פעם מישהי חשובה", חשבתי. "אולי מדענית שפיתחה חיסון, אולי שחקנית בתיאטרון חיפה". אבל בינתיים עברו המון שעות והיא הפסיקה להיות בן אדם והפכה להיות בעיית תברואה. הסירחון מהחיתול סימן אותה בסוג של מעגל חשמלי, מין גדר מפרידה שגרמה למבקרים במיון לחלוף על פניה מהר, או לתחוב קווצת שיער עם ניחוח שמפו מהבוקר לתוך האף. זה היה עצוב, כי גם אני לא רציתי לגשת אליה יותר, להתעניין איך קוראים לה ובמה היא עבדה פעם. אז הסתפקתי בלהציץ עליה, ולשנוא, פשוט לשנוא, את בית האבות שממנו הגיעה. הם בטח מכרו לילדים שלה את המקום כמלון בוטיק מפואר ומפנק, נציגה חלקלקה תיארה לה איך הזקנים הקסומים והאהובים שלנו משחקים עכשיו באולינג ובערב הם ייצאו לחוג ריקודים סלוניים באולם הקולנוע. "איפה הבאולינג שלכם עכשיו?" אני חושבת. "איפה החדרים המעוצבים בגוני שמנת רכים שעולים 14 אלף שקל לחודש? מה שווה כל הדיור המוגן שלכם אם אתם פשוט משליכים את אמא שלנו במיון המאוד לא מוגן שלנו שאפילו הממשלה שכחה לספור".
הנה החוק הראשון במועדון הקרב של המיון: אל תשאירו את הקרוב לכם אפילו שנייה אחת לבד. אין מספיק כוח אדם לדאוג לו אפילו לכוס מים. ולראיה, כל שנייה נכנס לפה מלווה אחר עם השאלה, "סליחה, איפה אפשר להשיג את הזה שעושים בו פיפי? אמא שלי חייבת כבר". אף אחד לא יודע איך קוראים לו, לכלי הזה מהקרטון שהחולה אמור להתרוקן אליו. יש כאלו שאומרים בקבוק, יש את אלו שאומרים אסלה ניידת, סיר לילה, ואישה אחת קראה לזה קודם "מרקקה", ובילבלה מאוד את האח.
5 צפייה בגלריה
החוק הראשון במועדון הקרב של המיון: אל תשאירו את הקרוב לכם אפילו שנייה אחת לבד. מיון רמב"ם, השבוע
(אלעד גרשגורן)
"בבקשה", האישה בפתח מתחננת שוב, ודמעות עולות בעיניה. היא לא הראשונה שדחפה את הראש לחדר הרופאים, למרות שהדלת חצי סגורה, והצוות שלא מפסיק להקליד או לדבר בטלפון משדר שכאן שטח פרטי ונא לא להציק. היא גם לא הראשונה שבוכה כאן, היו לפניה לפחות שלושה מלווים שבכו וצעקו כל כך הרבה יותר חזק ממנה. אבל יש בקול שלה כל כך הרבה כעס, כמו שיש רק לילדה שרואה איך אבא שלה שוכב במיטה כבר שש שעות ומתענה בכאבי תופת בלי שאף אחד ניגש. והכעס הזה? הוא גורם לרופא הבכיר שמנהל את שתי המחלקות היום להסיט את פרצופו מהמחשב. "ממש מצטער", הוא אומר לה בעייפות, כי גם הוא קורבן של השיטה כמו המטופלים שלו. "האונקולוג מתעכב באחת המחלקות, עד אז אי־אפשר לעשות כלום עם אבא שלך". "תראה אותו", אומרת האישה ומצביעה על המיטה השלישית משמאל. "תראה איך הוא צורח, הוא לא מצליח לאכול ולשתות מהבוקר. והוא לא איתנו, הוא לא צלול, בבקשה דוקטור, הוא סובל. הוא כל הזמן אומר שהוא רוצה למות".
× × ×
כשהמיון עולה על גדותיו, קשה לראות שמנהל המחלקה והצוות שמקיף אותו הם לא עוד פנים טרודות בחלון הזכוכית, אלא סוג של גיבורי־על שלא הגיעו לכאן כדי לשבת על הר של כסף וליהנות מתנאים מפנקים. הם עברו את דרך החתחתים שכללה שבע שנות לימודי רפואה, פלוס שנת סטאז', פלוס שש שנות התמחות, עד שבסביבות גיל 40 הם זוכים סוף־סוף להיות רופאים מומחים. וגם אז, הם ממשיכים להקריב מעצמם בתורנויות אינסופיות במיון, לא מהסוג שפותח קליניקה פרטית בשכונת דניה, וגובה 1,200 שקלים לפחות לייעוץ פרטי.
כשאתה מלר"דיסט, רופא לרפואה דחופה, אתה בתחום התמחות ספציפי שמתאים רק לדבר אחד - להיות הסופרמן הלא־מוערך של חדר המיון. והתנאים? מעליבים בואכה סטירה לפרצוף, ודאי בתחילת הדרך. משכורת סבירה אם אתה קורע את עצמך בכוננויות ובתורנויות של 26 שעות, שאין בהן רגע מנוחה. בזמן שבלשכת יו"ר הכנסת אמיר אוחנה מתהדרים במכונות קפה בעשרות אלפי שקלים, כאן אין אפילו אחת זולה לרפואה דחופה. והם צריכים להחזיק את העיניים פקוחות בארבע בבוקר כשהם ניגשים לבן שלנו, אחרי שהסתפקו במטבחון עלוב ומעלה סירחון, עם כמה כפיות פלסטיק, קומקום חשמלי ונס קפה עלית, אם יש במלאי.
אף פנסיונרית מתנדבת לא מפנקת אותם בעוגות שמרים תוצרת בית, ואת האוכל שהם מקבלים אף אחד מהם לא טועם, אולי כי מדובר בחמגשיות עם עיסה שנראית כמו בונזו. "פעם היה במיון חדר אוכל", מסבירה האחות האחראית על המיון מטעם ההנהלה, חן בן לולו. "אבל אז הגיע מנהל שהוציא מפה את חדר האוכל בטענה שזה מפריע לעבודה. וגם, כל הזמן היו מגיעים לפה הומלסים כדי לאכול. האמת, גם היום הם מגיעים, ואנחנו נותנים להם מה שיש".
כשנכנסתי למטבחון הצוות פגשתי את האחות ליה, בלונדה מהממת ומצחיקה עם עיני חתול, שהראתה לי מה הם קיבלו היום למשמרת הלילה: מגש קלקר שנושא מעדן חלב מהסוג הממסדי הזול, גבינה לבנה, לחם ותפוח מעופש. לראות ולתהות מדוע אסירים זוכים למזון איכותי יותר מרופאים, ואיפה, בהיעדר המדינה, כל אותם המיליארדרים עם הלב היהודי החם שתורמים בוכטות לבית החולים. די באחד מהם כדי שהצוות פה לא יחיה על מקופלת מהמכונה.
"במיון לא מקבלים סלסילות שי", אמרה לי חן. "וגם לא מכתבי תודה. מרוב עומס הצוות לא פנוי לתת יחס, לדאוג למבוגרים והאהובים ששוכבים פה או לחסדים קטנים שבגללם הגענו למקצוע. סקרי שביעות הרצון במיון גרועים ברמה שמעלה לי דמעות, כי אני יודעת איזה מאמצים כבירים אנחנו עושים פה, כמה נקרענו ביום ראשון האחרון כשהגיעו 400 חולים כשבית החולים כרמל היה סגור, ובכל זאת, את המתנות והשבחים מקבלות המחלקות שלמעלה. אני לא רוצה את הסלסילה, אני רוצה את המילים הטובות, אבל איך אקבל אותן כשהתנאים זוועה? כאן לוקח שעות לקבל מיטה, בעוד שבמחלקות יש למטופל פעמון לקרוא לאחות וארונית להניח בה חפצים, אז פלא שלהם הוא שולח מכתב תודה?"
× × ×
"תראי", אומר הרופא לאישה בחמלה זהירה, "המצב של אבא קשה מאוד, ייתכן שאלה ימיו האחרונים". ואני נזכרת איך קודם הדוקטור הסביר למתמחה שהאבא במצב סופני, הגרורות התפשטו לכל מקום, ובגלל שיש לו בצקת חמורה אי־אפשר למצוא וריד לעירוי שיחדיר את התרופות ויקל עליו. כלומר אפשר לנסות, אבל בשביל זה צריך אח או רופא שמתמחה בבצקות שיגיע ממחלקה אחרת, וכמובן שכולם עסוקים מאוד, והסיכוי שיגיעו למיון דומה לזה שפתאום תופיע פה קשת בענן.
"אז אתה אומר שזה הסוף?" עכשיו האישה כבר ויתרה על שריון הנימוס והאצילות שלה ופשוט בכתה בכי תהומות. ואני בוכה יחד איתה, כי גם ההורים שלי מתקרבים ל־90, וגם הם האנשים הכי מדהימים ומבריקים ואהובים, ואיך, איך זה שנערי האוצר והממשלה בסדר עם זה שהם יהפכו לסתם עוד ערימה של סבל במיון בלי שמץ של טיפול מיטבי?
"בחיי דוקטור", היא אומרת מבעד לדמעות, "נשמע לי שוויתרת ואתה אפילו לא רוצה לנסות יותר להילחם עליו". הרופא לא נעלב, הוא מסביר שהוא יודע לאבחן, שהסרטן התפשט, שאין מה לעשות יותר. רק כשהיא יוצאת לשנייה הוא חוזר למחשב ונראה שבור כשהוא אומר לעצמו שמצד אחד, היא אישה חכמה שמבינה שזה הסוף. ומצד שני, היא מדברת עליו כאילו שהוא עדיין בן 20.
אני אומרת לו שלא הייתי רוצה שהורה שלי יעביר את שעותיו האחרונות במיון ככה, בלי אחות רחמנייה לצידו או עם רופא שמאחר כבר חצי יום לבדיקה, כשכל הזמן הזה הוא בסבל בלתי נפסק. "צודקת", הוא עונה. "גם אני לא הייתי רוצה שאבי יגיע למיון. אין פה שום מענה לזקנים, אין צוות ויחס. זו אחת הבעיות של מערכת הבריאות הישראלית, שמעבר לזה שהיא הוזנחה קשות שנים ארוכות, היא גם לא טרחה לקחת בחשבון את האוכלוסייה המזדקנת. אנשים חיים יותר ויותר, ומיון זה פשוט לא הפתרון. הטיפול בהם צריך להיות רפואה בקהילה, הקמת מרכזים גריאטריים טובים עם סבלנות וחמלה, כמו טיפול שמכבד אדם מבוגר".
חדר ההלם הוא חדר החירום של המיון, זה שנושאי האלונקות תמיד פורצים אליו בסרטים בקריאות "גבר, בן 36, פצע דקירה, לא מגיב". הוא נראה כמו אולם נשפים מצוחצח ומבהיק מאורות לבנים ויש בו תשע מיטות בערך. בשעת אחר צהריים מאוחרת חדר ההלם די עמוס, וערב קודם הוא היה בתפוסה מלאה, כזו שאפילו בוטרוס רוחאנה, אח חדר ההלם המנוסה, היה אובד עצות. בוטרוס הוא סוג של דוקטור האוס, הוא יודע תמיד מה לעשות ומאבחן אנשים במבט חטוף, אבל אפילו לו אין פתרון לחשש הגדול שלו – תרחיש של אר"ן, אירוע רב־נפגעים, כמו קרב יריות או פיגוע.
אז מה עושים כדי לפנות מיטות? משווקים. בדיוק כמו שעלי אבו־עלי, האח שאחראי על דלפק המיון, ניסה לשווק קודם שני חולים שלו – המסכנים שוהים במיון מעל 20 שעות - למחלקות אחרות. קוראים לזה "להקפיץ", והמטרה היא להעביר חולים למחלקות שערוכות יותר לטפל בהם, ולפנות פה את אחת מהמיטות הקשות עם מזרן הפלסטיק הכחול שנדבק לגוף. רק ש”להקפיץ” נשמע קל מדי, כשמה שבעצם קורה פה זו אמנות מכירה ושכנוע ברמת סמנכ"לית שיווק ב"טבע", ובזה האחים והמזכירות מצטיינים. "הבנתי שמתפנה אצלכם מיטה", עלי אומר בטלפון למישהי במחלקה אחרת, "יש שני חולים שתקועים פה. אחד 26 שעות. לא, אני לא יכול להקפיץ אותו לאורתופדית, אני מנסה להשיג אותם מהבוקר, טרם ענו". האישה מהעבר השני כנראה מסרבת, למחלקות יש אתגרים משלהם, אז עלי מבצע עוד שיחת טלפון. ובסוף הוא מצליח, כי הוא עיקש וצ'ארמר ויודע להיות גם נודניק, מהסוג שאתם רוצים לידכם כשאתם מנסים להשיג מקום במסעדה החדשה של חיים כהן.
בסרטים חדרי החירום האלו תמיד רועשים, מלאים בצרחות של "תכניס לו עירוי, איפה עגלת ההחייאה? אחות, איזמל". אבל במציאות הכל מתנהל בשקט גמור. למאסטרו שמנצח על קונצרט החירום הדומם והמדויק הזה כבר יותר מעשור קוראים ד"ר האני באחוס. התואר הרשמי הוא מנהל המחלקה לרפואה דחופה וראש מערך הטראומה ברמב"ם, אבל מאחורי הגב שלו קוראים לו "האלוהים של חדר הטראומה". וכמו לכל אל טיפוסי, גם לד"ר באחוס יש שני פנים. בשגרה הוא גבר רגוע ונחמד, אבל ברגע שהוא נכנס לחדר הטראומה ושומע שם יותר מדי דיבורים, הוא מתחלף לאל זעם שמפורסם בתקיפותו. "אנחנו מקבלים לפה הרבה פצועים קשה שבאמת קשה לעמוד בעומס", הוא אומר בחצי ייאוש. "זה בגלל שרמב"ם הוא בית חולים שלישוני, כלומר בית חולים גדול שיש בו את כל סוגי הטיפול והציוד, ובגלל שאנחנו מרכז העל היחיד בכל אזור הצפון, מגיעים אלינו חולים מעשרה בתי חולים יותר קטנים, מהלל יפה בחדרה ועד הצפון הרחוק, שלא מסוגלים לעשות מה שאנחנו יכולים".
יש פער גדול בין האופן שבו הוא מדבר על המערכת לבין השבחים שלו לרופאים המקומיים. "המערכת מורעבת, רעבה לכסף ולתקנים. אנחנו בתחתית המדינות המפותחות באחוזי התקציב שהולכים למערכת הבריאות, שבעה אחוזים מהתמ"ג. מנגד, יש פה רופאים מצוינים אבל המחסור בהם מסכן אותנו באופן ישיר. אם הדברים יימשכו בקצב הזה, אני לא רואה סיבות לאופטימיות".
× × ×
הפשיעה בחברה הערבית, שבחלקה הגדול מתנקזת לאזור הצפון, מתבטאת גם במקרי אלימות כלפי העובדים כאן. ביום שלישי הותקפו כאן מאבטחים על ידי שני חשודים משפרעם, שהתפרעו לאחר שבן משפחתם הגיע לרמב"ם עם פציעה מאירוע אלימות בשפרעם ובתום מאמצי הרופאים, מת מפצעיו. השניים נעצרו כמעט מיד, לא לפני שמאבטח נפגע בראשו כתוצאה מהתקיפה ונזקק לטיפול. כאילו שהטרגדיות כאן זקוקות לתוספת.
"זו המציאות כאן", אומר ד"ר באחוס, שרואה את העלייה בפצועים נפגעי ירי שמגיעים מהחברה הערבית. מתחילת השנה, הוא אומר, הגיעו לכאן 161 פצועי ירי. יותר מכפול בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. "וזה בלי לדבר על מספר הנרצחים במגזר שהגיע לכ־140. ומה זה פצוע ירי, אלה אנשים שנשארו בחיים אבל עוברים הרבה ניתוחים, יוצאים לגמרי ממעגל העבודה, לעיתים אחרי שהיו המפרנסים היחידים במשפחה. כל אחד כזה הוא טרגדיה, והפתרון לא באופק".
וזו שגרה כאן. כמעט בכל יום מגיע לכאן פצוע ירי או דקירה, לעיתים ארבעה וחמישה, ויודעים לספר גם על ימים שבהם הגיעו 20 במכה. לפעמים הם חלק מארגוני פשיעה, לעיתים סתם עוברי אורח שנקלעו לאירוע. לפעמים יורים בהם ברגליים כדי להפחיד, לפעמים הם מגיעים עם פגיעת ראש שנועדה לחסל. והאתגר בטיפול בהם לא נובע רק ממספרם הגדל, אלא גם ממי שמגיע איתם.
"הפצועים מהמגזר כמעט אף פעם לא מגיעים לבד", אומר לי אח דרוזי שמבקש להישאר בעילום שם. "הם מוקפים בחמולות של 30־40 איש, לעיתים גם מאה. זו להקה עצומה שממלאת את המיון, וכשאומרים להם שאסור להם להיכנס איתו לחדר ההלם, יכולה להתחיל השתוללות אלימה. כל מי שעובד פה יגיד לך את זה, אתה לא רוצה להיות בסביבה כשזה קורה".
הסיבה לדעתו קשורה בחוסר האמון של החברה הערבית במוסדות המדינה. "לא משנה שרבים מהצוות כאן הם 'משלהם', הם חושבים שבגלל שהם ערבים מתעלמים מהם ומקפחים אותם, וגם מאכפתיות ורצון להגן על החולה".
בני קלר הוא מנהל מחלקת הביטחון של רמב"ם, והוא לא ישכח את היום שבו הבין שהאלימות נגד הצוות הרפואי הפכה לבעיה אמיתית. "זה היה לפני כמה שנים טובות, ובדיוק היה משחק כדורגל בין כפר יאנוח שתושביו דרוזים, לבית ג'אן שתושביו ברובם מוסלמים. התפתחה תגרה במהלך המשחק, ואחד הנוכחים שהיה איש מג"ב, עשה את הטעות ושלף אקדח כדי לירות באוויר. למרבה הצער הוא פגע בנער. באותו היום הגיעו למיון 300־400 אנשים, שנעמדו במסדרון. בצד אחד האוהדים של בית ג'אן, ובצד השני של יאנוח. היה שקט מופתי כשהגיע האמבולנס עם הנער שהמג"בניק ירה בו בטעות, ואז הוכנס על אלונקה השוטר היורה, והתרחש אירוע שלא אשכח לעולם. מישהו מהצד של יאנוח אמר שתי מילים: 'איבן כאלב', ומיד פרצה קטטה המונית. בצד הדרוזי היו הרבה חבר'ה מכוחות הביטחון עם כלי נשק, שהתחילו להכות קתות האקדחים בראשים של אנשי בית ג'אן, ואני באמצע, עובד במרכז הקטטה במיון, עם שני מאבטחים במשמרת. הרגשתי שאני עומד למות, וזו הייתה הפעם הראשונה שהגיעו לרמב"ם כוחות יס"מ".
זה נגמר בכך שכדי למנוע את המשך הבלגן, השניים אושפזו בקומות נפרדות ובמדרגות המחברות ביניהן היו כוחות יס"מ ששמרו שאף אחד לא יעבור. "שוטר המג"ב מת יום אחד לפני הנער, ואם הנער היה מת לפניו – היה פה לינץ' דמים". קלר מסביר שאין בית חולים בארץ שנמצא ביחסים עם המשטרה כמו רמב"ם, ואין צורך להרחיק אחורה בזמן. "רק השבוע הגיע פצוע קשה ואיתו מאה איש, והנשים זו בעיה גדולה יותר מהגברים, כי כשהן מתחילות בזעקות השבר זה מקפיץ את כולם ומדליק את הכאוס".
כתוצאה מהמצב רמב"ם זכה לכבוד המפוקפק והפך לבית החולים הראשון בארץ שבו הוקמה נקודת משטרה. בצד המיון נמצא חדר קטן, מלא מדליות ודגלונים, ובתוכו יושב שוטר שמוכן להקפיץ ניידות במקרה הצורך. "אותנו קשה יותר לאבטח מאשר את הכור בדימונה", אומר קלר, "כי לכור אף אחד לא נכנס, וכאן המצוקה נוהרת אליך – מנרקומנים והומלסים ועד למשפחות פשע. פעם כל מה שהיית צריך זה לזהות את המבוגר האחראי, אב המשפחה, לדבר איתו שייצא לחמולה ויעשה עם העיניים כדי להביא שקט. היום אין כזה, הצעירים לא מקשיבים לאף אחד".
5 צפייה בגלריה
“יותר קל לאבטח את הכור האטומי". מאבטחים ברמב"ם משתלטים בתום קטטה על קרובי נרצח שהתפרעו, השבוע | צילום: מחלקת ביטחון רמב"ם
אנחנו מדברים על תרחיש האימים שבו עשוי להירצח איש צוות, קלר רחוק מלחשוב שזה מופרך. "טפו־טפו, אבל זה נכון. אנשי הביטחון שלי נפצעו על ידי חולים פסיכיאטריים ברמה ששברו לכמה מהם את ארובת העין, איתם הכי קשה לנו רגשית להתמודד. והמצב במילא קשה, לפני שאמא שלי נפטרה היא הגיעה לרמב"ם והייתה זרוקה יומיים במיון, כי לא היו מיטות כבר לפני 13 שנה, ואין מי שיושיע. כשחברים מתקשרים ומבקשים ממני, 'בני, תעשה טובה, אבא שלי חולה, סדר לו משהו במיון', אני אומר ישר, 'אל תבואו לפה'".
העלייה במספר החולים הפסיכיאטריים מיוחסת כאן ברובה לתקופת הקורונה. "יש עלייה ברורה באובדנות", אומרת ד"ר אירית מרטיק, מנהלת השירות לפסיכיאטריה דחופה בבית החולים, "וגם באלימות ובהתקפים פסיכוטיים. הקורונה שינתה לרעה את המצב הכלכלי ואת תחושת הבדידות, ויחד עם המצב במדינה התגברה האלימות. אז הם מגיעים לפה אחרי שניסו להתאבד, ולא מוצאים מענה כי אין לנו מיטות פנויות במחלקה הפסיכיאטרית. זה עצוב מאוד".
מספרים על ד"ר מרטיק שהיא שרלוק הולמס נפשי, יודעת לזהות במבט מי אובדני ומסוכן לעצמו. תכונה יעילה במיון כה עמוס. "לא יודעת לגבי המחמאות", היא עונה, "אבל הנה סיפור. יום אחד הגיעה אישה בת 30 שנפלה מגובה. ומבחינתי כל נפילה מגובה, טביעה בים או תאונה עצמית, היא ניסיון התאבדות עד שיוכח אחרת. הגעתי למיון ואני רואה אותה יושבת מאופרת ולבושה יפה, מחזיקה תיק ערב קטן, ואני אומרת, 'חבר'ה, מי מתאבדת עם תיק ערב ביד? היא ברחה ממישהו שניסה לתקוף אותה מינית'. כמה שעות עברו והגיע למיון גבר שנראה מפוקפק, כל הזמן ארב מחוץ לחדר הניתוח ושאל לשלומה. כשהתעוררה היא סיפרה שהוא כלא אותה בדירה למשך שלושה ימים ואנס אותה. העבודה זו זה 'CSI מיאמי'".
× × ×
בשעה אחת בלילה, נפל סוף־סוף רוגע על ארבע המחלקות במיון. אפילו הזקן הדמנטי ממחלקה א' הפסיק לרגע את שגרת הצעקות העצובה שלו, יללות כאב כמעט זאביות שחזרו מדי חצי דקה ודיכאו את כולנו, והיה נדמה שהוא נרדם. "אם את רוצה להכין לי קפה כמו שאמרת, עכשיו זה הזמן", אמרה יבגניה, מזכירת המיון הקשוחה שהחליפה את אתי, מזכירת המיון החמודה רצח. אני איתה כבר כמה שעות, מנסה בכל דרך לחדור את פני הפלדה הנאים שלה. ואני לא היחידה. זה די קורע לב לראות איך קרובי המטופלים ניגשים לדלפק, מורחים על עצמם חיוך מנומס כזה של "תביני שאני בן אדם טוב, לא מהזבלים האלימים שמקללים את הצוות, בבקשה תראי אותי ותיתני לי קצת יחס".
בחודשים האחרונים, יצא לי כמה פעמים לבוא בתור מלווה של חולה לחדר המיון, פעם בשביל חברה טובה, ופעם בשביל אחי. וגם אני תמיד מרחתי על פניי את אותו חיוך לפני שנגשתי לדלפק לברר מתי ייקחו את החולה שלי לצילום. רק עכשיו, אחרי שעות בחדר המיון, אני מבינה כמה חסר סיכוי הניסיון הזה לפרוטקציה. זה לא שהצוות פה לא אוהב את החולים, מדובר באנשים הכי מלאי חמלה וטובים שיצא לי להכיר, נקודה. זה פשוט שבמצב הנוכחי אי־אפשר לתעדף אף אחד.
ועכשיו, כשסוף־סוף נרגעה ההמולה, יבגניה מרשה לעצמה את כוס הקפה הראשונה שלה למשמרת. אני מרגישה מוחמאת שהיא בחרה בי למשימה, כי בשלב הזה אני כבר מבינה. מאחורי הגישה העניינית כמקרר משרדי של האישה, מסתתר לו לב ענק. וזה משהו שמייחד את כל הצוות הסיעודי שפגשתי פה. מצד אחד, הם שומרים על גבולות, חייבים להגן על המיון שיתפקד, ומצד שני, החמלה שלהם אף פעם לא נעלמת. לפעמים הם פתאום מתבדחים איתך. כמו שרון האחות הספורטיבית שאמרה לגבר שהגיע לדלפק שהוא בוכה מרוב שנדמה לו שיש אבן בכליות. "בסדר, אני מסדרת לך מיטה ושולחת אותך לשכב, אבל רק בגלל שאתה גבר ואתם לא יודעים להיות חולים", ענתה. "אם היית אישה היית שוטף עכשיו כלים בבית, שתדע".
לפעמים הם עושים בשבילך מחווה קטנה בעודם ממהרים עם מבחנה למקום אחר, עוצרים ושואלים "אבא קיבל משהו נגד כאבים?" או שולפים כיסא משום מקום ונותנים אותו לבחור הצעיר שיושב על הרצפה ומחזיק את היד של החברה היפהפייה שלו. אהבה קשוחה, זה מה שמקבלים פה, ואי־אפשר שלא להעריץ אותם על זה שאחרי כל כך הרבה שנים של שחיקה, של מיון עמוס והגעה מדי בוקר לעבודה עם רצף סינמטי של פרצופים זרים שרובם לעולם לא יהיו מרוצים ממך, הם לא איבדו את היכולת להרגיש. "אף אחד מאיתנו לא יודה שקשה לנו", אומרת בן לולו. "אנחנו הרי הגיבורים החזקים פה, והחולים שסובלים הם החלשים. אז צריך לחלץ את השחיקה והקושי שלנו מאיתנו בכוח. למשל, בתקופה של הפיגועים, כשבאמת היה פה זוועה, הציעו לנו מההנהלה המון קבוצות תמיכה, אבל אף אחד לא הלך. זה פשוט לא האופי שלנו, המלר"דיסטים. אנחנו חולי האקסטרים מבין כל סוגי הרופאים, נמצאים פה בשביל האקשן, העניין, המשמעות האדירה של להציל חיים", היא אומרת ומצביעה על יעל, האחות הכללית, אופנוענית שרוכבת על אופנוע כבד. "כולנו פה, כשאנחנו יוצאים לחופש, נבחר כמעט תמיד במקום הרפתקני על פני בטן־גב. זו השריטה שלנו. אבל זה שוחק, אחוזי העזיבה פה גבוהים".
× × ×
בימים שבהם החקיקה המשפטית קורעת מדינה שממילא גזורה, הדיבור החם הוא על ירידה המונית של רופאים. "גדל פה דור שנמאס לו", אומר ד"ר איל בראון, מנהל מחלקה פנימית. "רק בטורקיה ומקסיקו יש פחות מיטות מבישראל, אבל במשרד האוצר רואים את תוחלת החיים ותמותת התינוקות שבמצב מצוין, וסומכים על הגב הרחב של הרופאים. זה לא יחזיק. עזבי את הרילוקיישן וההפיכה המשטרית, כל התנאים יחד יוצרים דור חדש שלא יהיה מוכן לעבוד פה בתורנויות של 26 שעות. אני עבדתי גם 30 שעות, אבל היום הרופאים מחפשים שילוב של עבודה וחיי משפחה. אנחנו צריכים לפחד ממי שנוסעים להשתלמויות בחו"ל, לרוב רופאים מצטיינים, כי הם אוכלוסייה מועדת לעזיבה וגם דור מנהלי העתיד שלנו, שנחטפים במדינות אחרות".
ובאמת, הזלזול שבו התייחסו פה למערכת הבריאות ייצר זן חדש של רופא, השורד העשוי ללא חת. נמר קשוח ורזה שהורעב בלי תקנים ומשאבים, ונהיה מחוספס עוד יותר, ולכן עוד יותר מעליב לשמוע את ההשמצות כלפיהם, שקוראות להם בוגדים או נפולת של נמושות, לרופאים האלה שמבוקשים בכל העולם בגלל שהם לא מוותרים. אז לא, זו לא פזילה לרילוקיישן בגלל פינוק, אלא בגלל אוסף תמרורים אדומים בוהקים שהם כבר לא יכולים להתעלם מהם.
ד"ר יעל פיקל יגאל, בת 35, היא בחורה מלאת חן שמזכירה לי את יעל אבקסיס, עוד חודש היא תהפוך לרופאה מומחית לפסיכיאטריה. היא מתה על העבודה שלה, קוראת לעצמה פריבילגית מרוב שהיא אוהבת את החטיבה הפסיכיאטרית ואומרת שזו פשוט המשפחה שלה. אז לא, היא לא מחפשת שום שדרוג באוסטרליה, אבל היא כן דואגת מאוד מהתוכניות של הממשלה הנוכחית.
"היום שבו השרה אורית סטרוק אמרה שלרופאים מותר לקבל או לא לקבל חולים על פי צו מצפונם, זה היה יום נוראי עבורי. זו אמירה שיצאה מהמחשכים, ומדברת על רופאים שעובדים בהרמוניה, יהודים וערבים, ימין ושמאל, ובלי מילה על פוליטיקה. המחשבה שלסרב לטפל בחולה ערבי יהפוך לנורמה, ויהיו כאן חוקים מפלים לטובת יהודים? זה חטא לקרוא לזה מאבק פוליטי, זה הרבה מעבר לזה".
לצד הייאוש היא לא חושבת לעזוב, אבל חברים שלה כן. הם למדו ברובם בחו"ל, מכירים את התחושה להיות זרים לא בארצם. "כשאני שמה את המחיר על המאזניים ומדמיינת חוקים שיפלו אותי כרופאה אישה, אולי באמת עדיף להיות זרה שם מאשר זרה בארץ שלי. אנשים צריכים להבין שאנחנו לא אנרכיסטים, אנחנו כולה רופאים שמזעזעים מהרעיון שהמדינה תוכל להגיד לנו במי לטפל".
5 צפייה בגלריה
“אנחנו לא אנרכיסטים, כולה רופאים שמזועזעים מהרעיון שהמדינה תפלה נשים רופאות ותוכל להגיד לנו במי לטפל". מחאת הרופאים | צילום: יריב כץ
(יריב כץ)
כשאני חוזרת לדלפק עם כוס הקפה של יבגניה אני מגלה אסון. כשעזבתי היה רגוע, ועכשיו לא פחות מאזור מלחמה, עם 40 חולים שמתגודדים על האקווריום מכוסה הזכוכיות של המשרד ומנסים ללכוד את תשומת הלב שלה, או של נדים, האח האחראי שכמובן עסוק בשיחות טלפון עם המחלקות. "מה זה?" אני אומרת לצוות, "זה ממש הפך לליל המתים המהלכים פה". ובאמת, מעבר לזכוכית, כשלא שומעים אותם, הם נראים קצת כמו זומבים עצובים. אמא שתומכת את הבן המעולף שלה, יפיוף כבן 20 שעדיין לבוש בבגדי היציאה שלו, זוג קשישים שנראה עדיין מאוהב. הוא מחבק אותה, וטומן את אפו בשערה, נראה כל כך מודאג שהיא בקושי מגיבה אליו. "מה שקורה פה", אומר האח נדים, "זה שנכנסו 30 חולים חדשים בשעה, אין מיטות, המחלקות לא עונות, ואנחנו בדרך לעוד לילה של כאוס".
זה מוזר, כי ישראל היא מדינת הייטק, ובכל זאת לא פותחה עוד אף מערכת מתקדמת, איזו רובוטית שתנתב את החולים למחלקות לפי מספר המיטות, או תענה להם בקול מתכתי ותיתן להם תשובות לכל השאלות. וכשחולפות כל כך הרבה שעות של חוסר ודאות, מגיעה השעה אחת בלילה, והחולים יוצאים עטופים בשמיכות צמר כי קר פה, ושואלים, "אבל מה איתי?"
ולפעמים הם גם גועליים. "את לא מבינה איזה מילים אני שומעת פה", אומרת לי אחות שמעדיפה להשאר בעילום שם. 'תזיזי את התחת הגדול שלך, את לא עובדת מספיק מהר'. את זה אמר לי גבר מקריית־אתא, לא עניתי לו, הסתובבתי והלכתי. בחור אחר אמר לי לפני כמה ימים, 'כשגבר מדבר אישה שותקת'. אבל פה עניתי, 'אני האחות האחראית, עושים מה שאני אומרת או שלא עושים בכלל, אתה מוזמן לעזוב אם לא מתאים לך שאני אישה מדברת'. יום אחד לעסתי מסטיק, ושמעתי אישה אומרת עליי ברוסית, 'רק זונות לועסות מסטיק'. אני דוברת רוסית, אז הסתובבתי ואמרתי לה, 'את יודעת, נשים שעוסקות בזנות מרוויחות הרבה כסף, אני ממש לא'. אי־אפשר לשפוט בן אדם כשהוא כאוב, אז מבליגים וממשיכים".
והנה, היא שוב ממהרת וממשיכה, הולכת לבשר לבת המתבגרת שלא מפסיקה להקיא שנמצאה לה מיטה. "אל תדאגי", היא אומרת לה, "זה טוב להקיא, מנקה את הגוף, בטוחה שתהיי בסדר. בסדר?" האמא המוטרפת משעות ההמתנה מתנפלת עליה, "מעשר בבוקר היא לא שתתה, רופא אחד לא שם עליה עין, מה זו החוצפה הזו?"
והנה, עוד יום במיון, עוד חולה שסקר שביעות הרצון שלו ברצפה.
spectorit@gmail.com
