יהודית יחזקאלי מכירה היטב את ההתמודדות עם סכנת המוות לא רק מעבודתה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות" אלא גם מחייה הפרטיים. "בשנת 2007 התברר לי במקרה שאני הולכת למות בגלל בעיות בלב", היא מספרת. "עד אותו רגע לא היה לי מושג שאני מאוד חולה. הייתי צריכה לעבור ניתוח פשוט, בלי הרדמה, והרופא שלי, פרופ' ציון חגי, אמר לי, 'אני פרנואיד, לכי תעשי אקו'. עשיתי אקו, ומיד שמו אותי על אלונקה. היה לי לחץ דם ריאתי מטורף שנובע מאי־תפקוד של המסתם, שצנח ושכב על קטע בלב שהתעבה. מום הסתיר מום. שלחו אותי ישר לתל השומר. פרופ' אודי רענני, שהוא גאון, ניתח אותי. דרשתי לעשות כתבה על הניתוח כדי להציל חיים של אנשים אחרים. אביגיל עוזי צילמה את הניתוח למוסף '7 ימים', ולכתבה קראו 'סכין בלב'".
יחזקאלי (74) סיימה לא מזמן את הדוקטורט שלה, שעוסק בסיקור של התקשורת בישראל את הגל הראשון של משבר הקורונה. היא זוכרת עד היום את המפגשים שהיו לה עם המשפחות השכולות שאליהן הגיעה במצוות העיתון, כדי לבקש תמונה של יקירם המת או לשוחח עליו. לא מפתיע שעבודת המאסטר שלה מתעמקת בחוויותיהם של עיתונאים שמסקרים את הטרור והשפעתו על רווחתם הנפשית. היא חקרה את ההשפעות הפסיכולוגיות של חשיפה חוזרת ונשנית לאירועים טראומטיים, ראיינה משפחות שכולות ודיווחה על תוצאות התקפות טרור. ממצאיה חושפים כי עיתונאים שמעורבים בסיקור טרור חוו לרוב רמות גבוהות של מתח, חרדה והפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD).
"עיתונאים שמסקרים טרור נחשפים למעגל מתמשך של טראומה, אֵבֶל ואלימות, שיכולים להשפיע עמוקות על בריאותם הנפשית, אבל מענה למצוקות – כמעט ואין", אומרת יחזקאלי. "חלקם לא מדברים על זה או מסתירים הכל, וחלקם לא יודעים שהם חווים את זה. כשקורה פיגוע מגיעים למקום הפיגוע זק"א, עובדים סוציאליים, משטרה, מכבי אש. כולם מקבלים טיפול פסיכולוגי מלבד עיתונאים שבאים לסקר אותו, ורצים מפיגוע לפיגוע, ובדרך כלל זורקים אותם בסקנדלים".
***
"בשיא האינתיפאדה, בגלל שאתה חווה טרור מקרוב, כל רעש מקפיץ אותך", סיפר עיתונאי "ידיעות אחרונות" יובל קרני ליחזקאלי. "היו מקרים שהייתי שומע רעש ומיד קופץ. יום אחד, ב־2002, העיתון שלח אותי לחופש לאמסטרדם, להתאוורר. פגשתי שם את שרון, עורכת דין יהודייה, לא ישראלית, שמדברת עברית. ישבנו במסעדה לאכול ארוחת ערב. בשולחן לידנו נפל מזלג על הרצפה. הרעש היה כמו של פיגוע. קפצתי מהכיסא וזה היה בסך הכול בגלל שמזלג נפל. זה היה מוזר גם לי, מי עושה פה פיגועים?"
איתי אנגל סיפר ליחזקאלי על סיקור הטבח ברואנדה ב־1994. "ראיתי 800 אלף גופות. בכל מקום, בשדות ובמים. היה ריח נורא באוויר. אני זוכר שהפסקתי לאכול בשר אחרי רואנדה. זה הזכיר בשר רקוב בכל מקום".
"בסיום מלחמת יום הכיפורים החזירו אותי לאירופה", מספר רון בן ישי. "אני משוטט באירופה ורואה שיש על הגוף שלי פריחה כמו חררה. הייתי צריך לחזור למלון ולהתקלח במים רותחים להפחית את תחושת הגירוד. בגיל 30 התחילו לי סיוטים בלילה - פצועים ודמים. גרתי אז בבון. הלכתי לרופא גרמני מבוגר שהיה בעניין מלחמת העולם השנייה. הוא שאל אותי אם הייתי באירוע טראומטי, ואמר, 'הכול ברור, אני מכיר את זה'. הוא שאל, 'יש לך חלומות? סיוטים?' סיפרתי לו שכן. הייתי נוהם ומזיע זיעה קרה מתוך שינה בגלל סיוטים".
"אצלי זה לא פסיכולוגי", מעיד צבי יחזקאלי, "זה בא לידי ביטוי בכך שעשיתי תשובה. רציתי להירגע במשהו, ואחרי שדברים נרגעו הייתי לוקח חופשות, נוסע להודו לנוח ולעשות סדנאות ויוגה, עד שהגעתי לדת".
גם לדוד רגב, לשעבר כתב הרווחה ב"ידיעות אחרונות", היה קשה במיוחד. "רק אחר כך אתה מתחיל להבין מה עברת", הוא אומר. "החל ממראות לא שגרתיים - לראות ילדה קטועת רגל, ראש של מתאבד. במעגל השני זה התחיל להשפיע עליי כהורה לילדים. ראיתי את הילדה שנקטעו לה הרגלים, והייתי חוזר הביתה לראות שהילדים שלי בסדר. לשמוע אותם ולהגן".
גם לח"כ בועז ביסמוט היו תחושות דומות בעבודתו כעיתונאי. "במלחמה בעיראק ב־2003, הייתי עם דן סממה", סיפר. "שכרנו אוטו, נסענו חופשי, בגדד-כווית פלוס שני פורטוגזים. על יד כרבלא של השיעים עצרו אותנו, הופשטנו ערומים באמצע המדבר. עוד עיתונאי שם בכה כמו ילד, אני צחקתי. דן ואני, שנינו טוניסאים. גווענו ברעב, עשיתי בדיחות על אוכל. כשחזרתי, בכיתי. הייתי לבד, אתה חושב על זה יותר, אתה מבין אחרי מעשה את הלחץ".
מה את זוכרת מהביקורים אצל המשפחות השכולות?
"זה היה מאוד לא פשוט גם בשבילי. תחשוב שהלכתי לפעמים לארבע משפחות שכולות באותו יום. אי־אפשר לעמוד בזה. הפכו אותי למומחית לענייני שכול. זה היה טירוף. העיתונאים הסכימו להתראיין אצלי למחקר כי גם אני הייתי עיתונאית. זיו קורן סיפר שהוא צילם דרוזי שנכרתו לו שתי הרגליים, ובלילות הוא היה חולם שכרתו לו את הרגליים. כרמלה מנשה ואביגיל עוזי לא מחזיקות תמונה של הילדים בארנק, כי הן תמיד הולכות למשפחות שכולות לקבל תמונה".
איזה ראיונות לא יוצאים לך מהראש עד היום?
"אני זוכרת את תא"ל ארז גרשטיין, שהיה מפקד כוחות צה"ל בדרום לבנון ונהרג יחד עם אילן רועה, עיתונאי בקול ישראל. הם נסעו בג'יפ ועלו על מוקש בלבנון. ארז מיעט להתראיין בחייו, ואשתו הלכה בדרכו ולא הסכימה שיראיינו אותה. שלחו אותי מטעם 'ידיעות אחרונות' לביתה שבצפון לנסות לראיין אותה, למרות הסירובים הרבים שלה. נסעתי לשם עם הצלמת אביגיל עוזי, והצלחנו לראיין אותה על ארז הנערץ, רק מפני שהיא נזכרה שבמוצאי שבתות הייתי משדרת לרדיו תוכניות על אירועים פליליים שקרו באזור שלי, וארז היה מאזין לתוכניות האלה כשנסע הביתה לחופשות.
"לקראת יום הזיכרון 2020 הראו את הרמטכ"ל בא לבקר את הבן של ארז שהיה אז בלול כשראיינתי את אמו, ואחר כך היה חייל בגולני כמו אבא שלו. באותו רגעים הרגשתי שפעלתי נכון כשבאתי לראיין את אמו האלמנה הצעירה, למרות שבאותם ימים לא הייתי ממש שלמה עם הראיון".
***
יחזקאלי, תושבת גדרה, שימשה שלושים שנה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות" ובקול ישראל, ומאחוריה חשיפות לא מעטות. היא נשואה לשלמה (מומו) יחזקאלי, אמא לשלושה וסבתא. את תקופת הקורונה ניצלה לכתיבת עבודת הדוקטורט שלה, בהדרכת פרופ' אזי לב־און, בעוד בעלה שלמה, נכה צה"ל, כתב ספר, "אש בלב", על עברו כאיש מוסד ושב"כ. "שלמה נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור", היא אומרת. "הריאות שלו לא מתפקדות. הבנאדם חי בנס. תחשוב על בנאדם שהיה מאלו שהביאו את אייכמן, היה שומר ראש של בן־גוריון, איש שב"כ ומוסד שתפס מרגלים, ופתאום הוא לא יכול ללכת. שנינו אמנם חלינו בקורונה, אבל ניצחנו אותה בגדול".
במסגרת המחקר יחזקאלי ראיינה אנשי תקשורת וניתחה בין השאר 213 כתבות מכלי התקשורת המובילים שסיקרו את המשבר ודרכי ההתמודדות איתו", היא אומרת. "מהממצאים עלה שבתחילת המגפה התקשורת ראתה במשבר מצב חירום משמעותי וחזתה תחזיות פסימיות לגבי היקף התחלואה. בהתחלה היא פעלה לרוב כ'עיתונות מגויסת', תוך עידוד הציבור לשמור על ההנחיות. ביקורת על התנהלות מגזרים מסוימים כמעט ולא ניכרה בהתחלה".
ממש כמו בסיקור אירועים ביטחוניים או פיגועים. כולנו מגויסים.
"המחקר מדגים שהתופעה של 'התכנסות סביב הדגל', שנפוצה בסיקור משברים ביטחוניים, הייתה נפוצה גם במשברים בריאותיים, וכמובן גם בקורונה. כשהקורונה התקדמה וכולם הבינו מה קורה, התחיל הבלגן והעיתונות הפכה נשכנית. אל הקורונה התייחסו בהתחלה כמו אל מחלת האיידס. עוד לא ידעו מה זה. למגפות הקודמות לא היו רשתות חברתיות. פה היו רשתות חברתיות והן הקדימו את העיתונאים בסיקור האירוע, ואילצו את העיתונאים למהר לדווח".
וזה בטח לא תמיד היה לטובה.
"היו הרבה פייק ניוז. אמרו שמות של אנשים שלא היו קיימים, סיפרו שרופא סיני גילה שאם אתה אוכל הרבה אורז לא תהיה לך קורונה. כל מיני שטויות. כל הרשתות היו עם זה, לא רק העיתונאים, ואנשים האמינו להם. העיתונאים מצאו את עצמם מתחרים ברשתות החברתיות, מה שלא היה בכיסוי מגפות קודמות. העיתונאים, בעיקר עיתונאי הבריאות, הפכו ויקיפדיה אנושית. למה? כי לא ידעו על המגפה כלום, לא רופאים ולא אף אחד. זה אילץ את העיתונאים לקחת דוגמאות מהעבר, ולבדוק איך התנהגו במגפות קודמות. שינוי נוסף הוא העובדה שמערכות העיתונים התנהגו בצורה אנושית ואיפשרו לעיתונאים לכתוב מהבית, וזה נמשך מאז ועד היום".
מה ההבדל בין התקשורת היום לזו שאת הכרת?
"פעם היו עיתונאים. היום יש כתבים. אנשים ידעו שזה מקצוע לכל החיים, או לפחות לרובם. כשהשם שלך הופיע, היה ברור לכולם שמדובר ב'אמת דיברתי'. היום הרבה אנשים עובדים בתקשורת שלוש עד חמש שנים וממשיכים לא פעם הלאה. זה לא המקצוע שלהם, אלא פרשת דרכים קצרה מאוד. עיתונות חופשית, חופרת וחוקרת חיונית לחברה בריאה, ולעתים קרובות מעורבים בה כתבים שאוספים ומפיצים מידע ללא לאות כדי לעדכן את הציבור. עם זאת, לאופי של נושאים מסוימים, כמו טרור ומגיפות, יכולות להיות השפעות פסיכולוגיות עמוקות על עיתונאים, ועם זה חייבים להתמודד".
