החזית הסעודית מתחממת. אלה חדשות מצוינות. אבל המפתח נמצא גם בידי האופוזיציה. גם אם ביידן ילחץ עלינו לצורך הסכם עם סעודיה, אמר לי גורם בכיר באופוזיציה, לא נצטרף לממשלת נתניהו. זו עמדה תמוהה. הסכם כזה, אם אכן יגובש, יכלול לפחות ריסון של הבנייה בשטחים. מדובר בהישג לא קטן. הסכם כזה יאלץ את סמוטריץ' ואת בן גביר לפרוש מהקואליציה. גם זה מצוין. ההפיכה המשטרית תיעצר, ובמקומה אפשר יהיה להשיג רפורמה בהסכמה. וגם זה נפלא. אבל לא, אמר לי אותו גורם. לא נצטרף. למה? משום שהתיעוב לנתניהו כל כך גדול וחוסר האמון בו כל כך ענק, שהם לא יהיו מוכנים להעניק לו חבל הצלה. מבחינתם, כל הסכם עם נתניהו הוא הונאה.
אפשר להבין את חוסר האמון. אלא שהנסיבות משתנות. ואם תתעקש האופוזיציה על סירובה, ההפיכה המשטרית תמשיך להרוס כל חלקה טובה. ממשלת סמוטריץ' תמשיך להקים מאחזים במסגרת הרס החזון הציוני לרעת מציאות דו־לאומית. וכמובן, לא יהיה הסכם שלום עם סעודיה. האצבע המאשימה תופנה לאופוזיציה.
הגיע הזמן להודות שה"רק לא ביבי" הוא אחד הקמפיינים ההרסניים שהיו בארץ. גם אם הטענות נגד נתניהו נכונות, בין ממשלת ימין קיצוני שמבצעת השמדת ערך מפחידה, בכל תחום, לבין ממשלת אחדות על כל צרותיה, והן לא מעטות - האופציה השנייה עדיפה. ואם היא עדיפה ללא הסכם עם סעודיה, היא עדיפה שבעתיים לצורך הסכם עם סעודיה, אם אכן יתגבש הסכם כזה.
גורמים מסוימים, לא לפיד ולא גנץ, מפעילים לחץ על הבית הלבן שינקוט אמצעים לעצירת ההפיכה המשטרית, גם במחיר פגיעה בסיוע לישראל. מדובר בטירוף. הבית הלבן נכנס לפעולה, אבל לא על ידי פגיעה אלא על ידי חבל הצלה שכולל הקמת ממשלת אחדות. לא ברור אם היוזמה תצליח, אבל לא נסלח לאופוזיציה אם היא תעדיף את הפגיעה בנתניהו על חשבון חבל הצלה לישראל.
אם לא הקפאה, ריסון
"נורמליזציה עם סעודיה", כתב השבוע רביב דרוקר, "תוביל למדינה דו־לאומית". למרות כל המחלוקות בינינו אני מעריך אותו כעיתונאי רציני. ולכן ניסיתי להבין את הנימוק. כדי להשיג שלום עם סעודיה, כותב דרוקר, "ביידן דווקא ידרוש תמורות בחזית הפלסטינית... מה יהיו התמורות האלה? הקפאת בנייה בהתנחלויות?" צודק. ואם לא הקפאה, לפחות ריסון. ולמרות זאת, דרוקר מתעקש להתנגד. ומדוע? משום ש"הסכם עם סעודיה נועד להיות הפרי של הסכם עם הפלסטינים... היום הסכם כזה אמור לקבור עוד יותר את מנופי הלחץ של הפלסטינים, החלשים ממילא. הדרך למדינה דו־לאומית תיהפך לאוטוסטרדה".
אימצתי את מוחי ולא הבנתי. לפי ההיגיון של דרוקר, אסור למדינות ערב לעשות שלום, כי זה יחליש את הפלסטינים. סליחה? וללא שלום עם מדינות ערב הם הסכימו למשהו? וכי מדינות ערב צריכות לרקוד לפי חליל הסרבנות של הפלסטינים? ובכלל, איך בדיוק דווקא ריסון הבנייה בשטחים, שאולי, הלוואי, יהיה פרי השלום עם סעודיה, יהיה "אוטוסטרדה למדינה דו־לאומית"? וכי מה עדיף, שלא יהיה הסכם ושסמוטריץ' ובן גביר יקימו עוד ועוד מאחזים? דווקא שלום שירסן את הבנייה הוא הבעיה?
וזה מידרדר. בגלל שלום עם סעודיה, מתלונן דרוקר, "נקבל עם פלסטיני מיואש עוד יותר, שהדרך הלא־אלימה שלו לעצמאות תיראה חסומה לחלוטין". אוי מסכנים. עד עכשיו, איך לא ידענו, הם היו רודפי שלום, ב"דרך לא־אלימה", והשלום עם סעודיה ידרדר אותם לייאוש ולאלימות. המציאות כמובן הפוכה. הפלסטינים בחרו באלימות ודחו שוב ושוב יוזמות שהיו מעניקות להם מדינה. הם גוררים אותנו למציאות דו־לאומית, בשיתוף פעולה של הסמוטריצ'ים. אפשר אולי לעצור את הפיגוע הזה על ידי שלום עם סעודיה. אז דווקא שלום עם סעודיה הוא הבעיה?
והמחנה איננו ריק
היו לה ארבעה ילדים, סיפר העיתונאי איינאו פרדה סנבטו. כל ילד מאב אחר. מיסיונרים תפרו לה זהות יהודית. היא הגיעה למחנה ממתינים לעלייה. בזמן ההמתנה נולד לה ילד חמישי, מגבר נוצרי שגר ליד המחנה. הגבר הבין שזו הזדמנות חייו. הוא התחתן איתה, והופה, כולם "עלו" לישראל. זו רק ההתחלה. הילדים הגישו בקשה לאיחוד משפחות עם האחים. הרי לכל אחד מהם יש אבא אחר. ואחים נוספים. הגבר ביקש איחוד עם ילדיו שנותרו באתיופיה. למה שיקפחו אותם? שרק מישהו כאן יעז לסרב. הפגנות על "אמא" ו"אבא" ישברו את ליבנו, וטענות על "גזענות" ינפצו עוד ועוד החלטות ממשלה, שכבר נסקרו בטור הזה, על כך ש"זה הגל האחרון".
הבעיה רק מחמירה. "המרכז למדיניות הגירה ישראלית" הגיש שאילתה ל"רשות האוכלוסין וההגירה". התשובה מדהימה. ב־2021-2020, לפי שלוש החלטות הממשלה האחרונות, הגיעו לישראל 3,301 אנשים שמגדירים את עצמם כנוצרים. 1,773 בלבד מגדירים את עצמם כ"זרע ישראל". רוב נוצרי מובהק. ונחזור שוב: זו הגדרתם העצמית.
אז איך זה שההונאה נמשכת ללא הפסקה? זה קורה משום שתמיד יש הפגנות מכמירות לב שיוצרות הזדהות. הרי לכל אלף שהגיעו בגל הקודם יש אלפי קרובים שרוצים גם הם לבוא. והמעגל הזה אף פעם לא נפסק. תמיד יש מנגנון אדיר של לחצים, גם של יהודים טובים מהעולם, גם של פוליטיקאים שכביכול פועלים למען הקהילה. ותמיד יש ערוצי טלוויזיה שישלחו צוותי תקשורת לעוד מחנה שהתרוקן, ושוב התמלא, ותמיד הוא יצלם מתפללים עם טליתות, למרות שלא היו טליתות בקרב יהודי אתיופיה. ותמיד יש פחד מטענות על גזענות, למרות שרוב המהגרים מאתיופיה, מלכתחילה, לא זכאים לחוק השבות, ונוצר עבורם מסלול מיוחד דרך חוק הכניסה לישראל.
מולם, בחזית המאבק נגד ההונאה, נמצאים פעילים מרכזיים מהקהילה היהודית המקורית, "ביתא ישראל", שהגיעו בגלים הראשונים. אבל קולם הרבה יותר חלש. הם מתקשרים אליי שוב ושוב. אחת מהפעילות שעודדו אותי להשמיע את קולם של בני הקהילה הוותיקה היא ד"ר צגה מלקו, חברת כנסת מטעם הליכוד. בעבר התלוננה מלקו במשטרה, בטענה שהיו איומים על חייה מצד אנשים של אברהם נגוסה, מיסיונר לשעבר, שהפך לעולה חדש ולח"כ מטעם הליכוד, וכבר שנים מקדם את הקמפיין של הגירה ללא הפסקה מאתיופיה. הקבוצה האחרונה הגיעה, כביכול, לפני חודש. נגוסה כבר הזדרז לטעון ש־12 אלף נוספים כבר ממתינים במחנות.
עד מתי תימשך ההונאה? שר הקליטה אופיר סופר אמר לי שהוא בודק את הנושא. לידיעת השר: כבר ב־1999, כן, לפני 24 שנים, היה דיון בוועדת הקליטה של הכנסת. הטענות, במלוא חומרתן, הושמעו כבר אז, גם על ידי מנהיגי הקהילה היהודית מאתיופיה. לא הקשיבו להם אז. האם שר הקליטה החדש יקשיב? נחכה ונראה.
bdyemini@gmail.com
