חוף השרון היה אחד ממקומות הבילוי האהובים על דליה ועבד פדילה. נסיעה של רבע שעה מביתם שבעיר טירה. ריטואל זוגי של יום שישי. כך הם נהגו לסגור את השבוע העמוס שחוו. היא – כאשת חינוך שגידלה דורות של עוללים שמדברים שלוש שפות, חוללה מהפך במגזר הערבי והאמינה שחינוך איכותי ישנה את העולם. הוא – כאח מוסמך, אחראי מערך הטראומה בבית החולים מאיר, שמתמודד עם מצבי חירום על בסיס יומיומי. זה היה הסיפתח לסופשבוע נעים עם שלושת ילדיהם הבוגרים, בחיק המשפחה הענפה. העובדה שהמציל בחוף הרחצה המוסדר מסיים את עבודתו בשבע בערב לא הטרידה אותם, מפני שהם מעולם לא התכוונו לשחות.
"דליה לא ידעה לשחות, ובכלל לא התכוונה להיכנס למים", אומר פדילה שמנסה עדיין להבין בעצמו את הפרטים על מה שקרה. "עשו לה בדיקה כדי לקבוע אם היה לה אירוע לבבי, בדיוק כשהלכתי לקנות אספרסו, או שזו הייתה טביעה רטובה, כתוצאה ממים שחדרו לריאות וגרמו לחנק. אני ממתין לדוח מאבו־כביר".
אם שניכם מתנזרים מהמים, למה הפכתם דווקא את חוף השרון למפלט הרומנטי שלכם?
"היו לנו עוד מקומות כאלה, בית קפה בזכרון, בית קפה ביפו, ידעתי איזו תפאורה תעזור לדליה להירגע קצת", הוא מתאמץ לשמור על קול יציב. "לצד ההצלחות האדירות שלה היו כאלה שלא ראו את זה בעין יפה וניסו לשים לה רגליים. כל הזמן דפקו לה מסמרים. עם רגל אחת היא בלמה אותם ועם הרגל השנייה נלחמה כדי לממש את החלום הבא. היו עליה המון לחצים. בלילות, מתוך שינה, היא צעקה קטעים מהדיאלוגים הקשים שניהלה במשך היום. דליה אמרה שמרוב לחץ יש לה ירידה בסבלנות והיא לא רצתה להפוך לאישה עצבנית. לפני שלושה שבועות היא נרשמה לקורס מדיטציה וגם מצאה מאמנת אישית שעזרה לה להתרכז. ולחוף השרון נסענו כמעט מדי שבוע בגלל שדליה אמרה שסנסטס עושות לה טוב. כמו תמיד ישבנו על החוף, והיא צפתה בשקיעה".
4 צפייה בגלריה
הבעל עבד והבת יסמין. "כפגשתי אותה אמרתי 'היא ממש אנציקלופדיה, מבינה בהכל'"
(צילום: טל שחר)
הוא מוביל אותי לחדר צדדי אך מרווח, ששימש עד לשבוע שעבר כחדר העבודה של רעייתו, ולאור הנסיבות הופך לחדר ניחומים. "זה המחשב הנייח של דליה, מסך גדול, אני לא יודע מתי אדליק אותו. אלה הספרים שלה, מדפים מלאים, בשלוש שפות, כל שבוע היא בלעה לפחות ספר אחד. והנה עיטור הנשיא שהיא קיבלה בשנה שעברה", הוא מוציא את המדליה מהקופסה הכחולה שעל המדף. "אני גם ישן כאן, עוד לא מסוגל להיכנס לחדר השינה שלנו. למרות שהיא עשתה לי הכנה".
באיזה מובן?
"הייתה לה קריירה בכל העולם והרבה פעמים היא טסה בלעדיי, כאן לשבוע, שם לשבועיים. עכשיו אני חי בתחושה שמחר היא תנחת ותחזור".
לפעמים נראה שכולם מחכים שהיא תחזור. פדילה, זוכת עיטור הנשיא לשנת 2022, הייתה כמו פוסטר של פעילויות למען הציבור, במגזר הערבי ובכלל. אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה, שגם נולדה לאב שהיה מנהל מערכת החינוך בטירה. מי שהחלה את הקריירה בתור מורה לספרות אנגלית ועוררה כבר אז סערות ותנודות בזכות תודעתה הליברלית והפמיניסטית (היא התעקשה ללמד במכללת אל־קאסמי בבאקה אל־גרביה כתבים של ד.ה. לורנס ואליס ווקר, מה שעורר תלונות בקרב מורים ותלמידים על כך שסיפורי ההתבגרות המוצגים מאיימים על המוסר האיסלאמי), קיפצה בהמשך בקריירה מטאורית להישג אחר הישג. זה התחיל בשנה שבה מילאה את מקומו של נשיא המכללה, אחר כך ביצעה מהלך של הוצאת הפקולטה להנדסאים מהמכללה האיסלאמית, העברתה לבניין אחר, ומיתוגה מחדש כ"מכללת אל־קאסמי להנדסה ומדע" – תוך הכוונה להביא לשיתופי פעולה עם מוסדות כמו מכללת רופין. זה המשיך בהקמת רשת של בתי ספר בישראל, ברש"פ ובירדן בשם Q Schools, שם הביאה לשיא את משנתה החינוכית ומחשבתה על חינוך תלת־שפתי, ומשם היא מצאה את עצמה שותפה באינספור מיזמים חינוכיים ואזרחיים.
"אמא עבדה המון שעות ביום, מחמש בבוקר עד עשר בלילה", מספרת בתה יסמין. "כשהיא לא ירדה לחדר העבודה עד שבע בבוקר הלכתי לבדוק אם היא חולה". פדילה הייתה חברה בוועדת סל הבריאות, חברה בוועדת תקווה ישראלית של הנשיא ראובן ריבלין, הרצתה במרכז הבינתחומי הרצליה, הייתה חברה בוועד המנהל של קרן אדמונד דה רוטשילד, ומנכ"לית שותפה בעמותת עתידנא שהתמקדה בבניית שותפות יהודית־ערבית, ועוררה הערכה רבה אבל גם ביקורת. ביקורת שהרגיזה אותה ואת בעלה עבד לא פעם.
"היא עשתה את זה!"
הרגעים האחרונים שלהם עדיין חיים בזיכרונו וגם מעוררים בעבד תהיות. "אמרתי, 'אני עולה לקנות אספרסו, להביא גם לך?' והיא ענתה, 'לא, שתיתי מספיק קפה, אני רוצה לישון טוב'. אמרה ולא ידעה מה היא אומרת. בדרך חזרה, עם האספרסו ביד, צילצל אליי חבר ופתאום שמעתי אנשים צועקים 'אמבולנס'. אמרתי לחבר, 'אני חייב לרדת' וניתקתי ורצתי למטה. יש לי תואר שני במדעי הרפואה, החייאות זה תחום ההתמחות שלי, אני רגיל לקפוץ לעזרה. פתאום ראיתי את דליה שוכבת על החול עם הבגדים שלה, מכנסיים וטישרט. צעקתי, 'אני בעלה' וכולם צעקו עליי, 'תתרחק', אפילו לא הקשיבו לי. האישה שעיסתה את הלב של דליה צעקה אליי, 'אני רופאת שיניים!' אז מה? בבית חולים מאיר אני זה שמכשיר את הרופאים והאחיות בהחייאות בסיסיות ומתקדמות".
בתום דממה ארוכה הוא מניד בראשו לשלילה. "לא, אני בטוח שלא היה שם משהו גזעני. לא שמעו אותי בגלל שכולם היו בסערת רגשות. אני מודה לכל מי שניסה לעזור. יכול להיות שדליה בחרה להיפרד מהעולם במקום שהיא אוהבת – מול השקיעה, אבל היא עצמה לא הייתה שמיים מחשיכים, אלא שמש גדולה. כשהתחתנו, לפני 25 שנה, ידעתי שאני מתחתן גם עם דליה וגם עם החזון שלה – להצמיח בישראל דור ערבי משכיל ובעל ביטחון".
"והיא עשתה את זה!" מעירות מיד קולגות שלו, אחיות מבית החולים מאיר, שבאו לנחם.
עבד מתלבט. יש משהו שעומד לו על קצה הלשון, אבל הוא לא יודע אם מותר לו לגלות. "לפני חודש ימים, אולי קצת יותר, דליה ניהלה שיחה ארוכה עם שר החינוך, קיש. סליחה שזה לא ציטוט מדויק", הוא מתנצל, "אבל לפי מה ששמעתי מדליה, הוא ביקש לפגוש אותה כדי להריץ פרויקט תלת־לשוני במגזר החרדי".
"היהודי", אחת מעמיתותיו מעירה לו.
"במגזר היהודי החרדי", עבד מדייק. "כששר החינוך רוצה שתלמידי ישיבות ילמדו שלוש שפות הוא מצלצל לד"ר דליה פדילה מטירה. זו המציאות. חבל שהמציאות הזאת נגמרה כל כך מוקדם, בגיל כל כך צעיר".
משפחותיהם של דליה (בת 51 במותה) ועבד (56) הן מוותיקות טירה, "אבל היא הייתה גרה בקצה השני, לא הכרנו אחד את השנייה בילדות וגם לא בנעורים", הוא מספר. "כשהייתי בן 28, בסיום לימודי תואר ראשון בסיעוד באוניברסיטת תל־אביב, אבא שלי בא ואמר לי, 'אני רוצה לחתן אותך'. עוד לפני שהלכתי לדליה אמרתי לאבא, 'אני בטוח שבחרת טוב'". פגישה בת שעה הספיקה לו כדי להחליט. "דיברנו ודיברנו, דליה התחילה אז תואר שני בספרות אנגלית בבר־אילן ועבדה כמורה לאנגלית בתיכון בטירה. בת 23. יפה כמו שחקנית קולנוע. באותו הערב אמרתי לאבא, 'היא ממש אנציקלופדיה, היא מבינה בכל, אין משהו שהיא לא יודעת. התאהבתי בה ותודה רבה לך'".
אחרי החתונה, הילדים באו מהר: שלושה. תמירים, נאים, בעלי נימוסים מצוחצחים. התגשמות החלומות של כל אמא, ללא הבדל דת וגזע. הבכור, חמיד (25), סיים לימודי ראיית חשבון באוניברסיטה העברית בירושלים, עבד בבנק ישראל ועכשיו מתחיל התמחות "ב־EY, אחת מארבע החברות הגדולות בעולם בתחום הזה". הסנדוויץ' היא יסמין (24) שדומה לאמא שלה עד כאב. אותה תסרוקת קארה. אותו המבט. היא סיימה משפטים, עובדת במחלקת הסייבר של גוגל ומתחילה התמחות במשרד ש. הורוביץ. "נכון שזה משרד גדול ומפורסם?" עבד מתמוגג. והאחרון חביב הוא סדיק, בן 18. "סיים תיכון ורוצה ללמוד הנדסה אזרחית בטכניון. מהיום שנולד דליה אמרה 'סדיק יהיה מהנדס'. ככה היא השחילה לו את זה בראש, טיפטפה".
מתי דליה התחילה לשתף אותך בחזון הפדגוגי שלה?
"מהיום הראשון. דליה האמינה שהחינוך הוא כלי שבאמצעותו תוכל לשנות את החברה הערבית. בהתחלה היא עברה מבית לבית והסבירה להורים, 'זה בסדר להשקיע במכוניות, בטיולים, במותגים, אבל ההשקעה הכי חשובה היא בילדים שלכם, בחינוך שלהם'. זה חינוך פרטי שיוצא מהכיסים שלהם. וזה להסיע אותם אחר הצהריים, הלוך ושוב. במגזר הערבי לא הכירו סוג כזה של השקעה, אמרו לה שהכי חשוב זה שהילד יהיה בריא ויעשה כסף. ולגבי הילדה – הכי חשוב שתתחתן ותביא ילדים. האמירה השנייה ממש הרגיזה את דליה. היא שאפה לראות נשים ערביות בממשלה".
הדעות הנועזות שלה היו מקובלות עליך?
"ברור. נתנו לכולם דוגמה אישית. יסמין, הבת שלנו, הייתה בת 14 כשיצאה לארצות־הברית לשנה. המשפחות שלנו כעסו נורא. 'למה הסכמתם? אמריקה רחוקה, היא לא יכולה ללמוד בתיכון בטירה כמו כולם?' ברור שהתגעגענו ליסמין, אבל מהשנה הזאת היא חזרה הביתה הרבה יותר בוגרת ושקולה. דליה תמיד אמרה, 'אני רוצה שהילדים שלי יגדלו בדרך שונה מזו שאני גדלתי. אני רוצה שהם יהיו חזקים, אני אעצום את העיניים שלי בידיעה שהילדים שלי יידעו להסתדר בכל מקום בעולם'. עכשיו זה נשמע כמו נבואה שהגשימה את עצמה".
הוא לוגם מהקפה וממלמל: "עכשיו לא הייתי אומר לאבא שלי תודה".
"למה? אל תגיד את זה!" עטות עליו האחיות מבית החולים. "תראה את הילדים שלך! לתפארת!"
"אכן לתפארת", הוא מתאמץ לחייך, "אבל לצאת מהסרט בגיל כל כך צעיר?"
4 צפייה בגלריה
עם בתה יסמין. "אם אמא לא ירדה לחדר העבודה עד שבע בבוקר הלכתי לבדוק אם היא חולה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"מיעוט חייב להצטיין"
נוכחותה של ד"ר דליה פדילה מורגשת במקום שהיה חדר העבודה שלה. "דליה בחרה את הציורים האלה", עבד מצביע על הקירות, "שילמנו עליהם הון, בכולם יש מוטיבים פמיניסטיים מובהקים". את תולדות חייה מספרים ראיונות מצולמים שנערכו איתה בכנסים מקצועיים, בהגיעה לצמתים נדירים וכשקיבלה פרסים. הנשיא הרצוג, שהעניק לה את העיטור, הגיע לנחם את המשפחה.
דליה פדילה, שהפכה עולמות כדי להנגיש שלוש שפות (ערבית, עברית ואנגלית) לילדי המגזר, כבר בגיל הרך, סיפרה שאביה דחף אותה להשקיע בלימודים "מפני שאנחנו מיעוט במדינה ומיעוט חייב להצטיין". רק בגיל 20, כשהחלה ללמוד אנגלית וספרות, היא צללה ללופ האינסופי של "מי אני?" כשאחת המרצות אמרה לה, 'המקום הכי טוב בשבילך הוא לעבוד מתוך החברה שלך', כלומר החברה הערבית, דליה ראתה בכך פטרוניזם תרבותי ונעלבה. למה בתל־אביב היא חסומה? אחרי אירועי 11 בספטמבר, היא החליטה לבנות מודלים של בתי ספר ערביים יוקרתיים ("חינוך ליברלי מתקדם שיכול להתמודד מבחינת השכלה עם צעירים יהודים"). היא שכרה כמה חדרים והתחילה להעביר חוגי אנגלית. אחרי הדוקטורט היא החליטה להתמקד בחינוך תלת־לשוני ולדברי עבד, ההתחלה הייתה קשה. "כמו אצל כל פורצי הדרך. לא הייתה לנו אדמה לבנות בית ספר, נתנו לה חדר וכל הכיתה הייתה שבעה תלמידים. הילדים שלנו ושל אחיה ואחותה. עם הזמן הכיתה גדלה ל־30 תלמידים, בזכות ילדים של חברים שהתביישו להגיד לה לא. עד סוף השנה, שגריר ארה"ב בישראל דאז הודיע שהוא תורם לה כסף. גם הסוכנות היהודית עזרה לה מאוד".
בראיון טלוויזיה סיפרה דליה על הזלזול שספגה כשבישרה שהיא עומדת לפתוח רשת ששמה Q Schools, בתי ספר איכותיים. "כולם צחקו עליי. אחותי, שהיא עורכת דין פרגמטית, אמרה לי 'מה את מבלבלת את המוח? זה בסך הכל בית ספר אחד עם 30 תלמידים', ואמרתי לה לא. אני ישר פותחת שניים. בטירה ובירדן... אחרי כמה שנים מחוץ למערכת החינוך הציבורית, כשהתחלנו להיכנס כתוכניות העשרה, חידדתי את המשימה – להתחיל את לימודי השפה בגיל הרך. אחותי הפרגמטית, עורכת דין, שאלה אותי 'דוקטור דליה, את גננת?' לא. הבנתי ששליטה בעברית וערבית יאפשרו להם מרחבים ציבוריים משותפים, ובזכות האנגלית התלמידים שלי ייהפכו לאנשי/נשות העולם".
היום, Q Schools מעסיקה צוות של מאות מורים ומדריכים שמקנים שלוש שפות לכ־8,000 תלמידים, מגיל שנתיים ועד אחרי התיכון. יש סניפים בטייבה, באבו־גוש, באיכסאל ובכפר כנא, שלושה סניפים בירדן שמתוקצבים על ידי השגרירות האמריקאית והקרן של המלך עבדאללה. "כשהתחילה ההצלחה התחילו הבעיות", מספר עבד. "במגזר שלנו, וגם במגזר שלכם, היו לא מעט אנשים שלא הצליחו לעכל אותה. גם אישה, גם ערבייה וגם מוסלמית. עם ההצלחה המקצועית שלה אי־אפשר היה להתווכח, המבחנים הראו שהתלמידים שלה מצטיינים, אז התחילו לחפש אותה במקומות אחרים".
כמו?
"הביאו כל מיני חוות דעת מפסיכולוגים שטענו שהחינוך התלת־לשוני מבלבל את הילדים. דליה, בניגוד אליהם, הסתמכה על מחקרים של מומחים לא פחות מלומדים, שטענו שהתלת־לשוניות מפתחת את האינטליגנציה של הילדים כבר בגיל הרך. בשבוע שעבר, באחד הבקרים, היא הראתה לי מחקר שפורסם בישראל בנושא היתרונות של רב־לשוניות. דליה אמרה, 'סוף־סוף האמת שלי יוצאת לאור' והייתה ממש מאושרת".
"רצו למחוק אותה מהמפה"
לחדר נכנס חובש כיפה המלווה במשלחת של יהודים וערבים. מוטי אדואן, מנכ"ל כפר הנוער בן יקיר, שנמצא בכפר הרֹא"ה. עבד פדילה לוחץ את ידו בשמחה. שניהם זוכרים מה היה הדבר היחיד שהעיק על דליה במהלך השנה שבה חוללה מהפכה גם שם.
"זה בית ספר עם כיתות ז' עד י"ב, לבנים דתיים בלבד, שאליו מגיעים 'נערי קצה' מכל הארץ, כאלה שכבר נשרו מכל המסגרות", הוא מספר. "לפני שש שנים, כשפתחנו תיכון בתוך הכפר, חיפשנו דרך לתגבר את לימודי האנגלית כדי שגם התלמידים שלנו יוכלו לעבור את הבגרות. בני לוין, יו"ר הדירקטוריון של הכפר, סיפר לי על המורה מטירה שמנהלת רשת ומחוללת ניסים ונפלאות, אז זימנתי אותה לראיון ויצאנו לדרך. וגם אנחנו זכינו לראות ניסים ונפלאות".
איך זה קרה?
"דליה, בשיטות שהיא המציאה, הצליחה להעיר את התלמידים ולהחדיר בהם מוטיבציה. החידוש הראשון שהיא הכניסה היה דיבייט. מדי יום, בהפסקה, בית הספר עמד וצפה בשני תלמידים שמתווכחים באנגלית. היא לימדה בקבוצות קטנות, שהתלמידים חוו אותן כפחות מאיימות. כל תלמיד קיבל ממנה את התחושה של 'גם אני מסוגל'. כשהיא התחילה ללמד אצלנו לא היינו ברמה של שלוש יחידות באנגלית. היום, בכפר, אנחנו מלמדים אנגלית גם ברמה של ארבע וחמש יחידות".
אבל לא הכל היה חלק. הצוות החינוכי של הכפר התקשה להבין למה מנחיתים עליו מורה חיצונית. המורים לאנגלית ראו בה איום על מעמדם. התלמידים הדתיים לא הבינו למה מדי פעם מבקשים מהם משוב על המורה הערבייה. בעיניהם היא לא הייתה "הערבייה", אלא המורה האהובה שדואגת לקידומם. וכאן, ברגע זה, נחשף הסוד שהיה ידוע רק לשניים. "יום אחד", מספר בעלה, "דליה אמרה לי שהיא כל כך אוהבת את התלמידים בכפר הרֹא"ה, שהיא מתה לחבק ולנשק אותם, אבל היא לא יודעת אם זה מקובל".
"גם אותי דליה שאלה אם מותר לה לחבק את התלמידים", אדואן מעדכן אותו. אחרי שנה דליה פרשה מהכפר ("המוטו שלה היה להמשיך הלאה"), אך הקשר נשמר. "היא באה לפני שנה לראות את בית הספר החדש שבנינו וכמו תמיד שוחחנו על הקשיים והמחסומים שהיו לה כאישה. והיו לה המון. היא נדרשה לעמוד מול ועדות של גברים מסורתיים שהרבה פעמים עצרו את הרעיונות שלה".
"דליה עשתה הרבה דברים שהמגזר הערבי אפילו לא חלם עליהם", אומר עבד. "כל שנה היא הוציאה משלחת נוער שחבריה נאמו באו"ם, בז'נבה או במנהטן. את מסוגלת לדמיין ילד מהכפר שלובש חליפה ועניבה ועולה לבמה ונואם בשלוש שפות לקהל של 3,000 איש? זה רגע מכונן, זה משנה חיים. המוכתר של אחד הכפרים במטה יהודה בא אלינו ואמר לדליה, 'אני נותן לך חלקה של עשרה דונמים להקים מתחם עם השם שלך. תני לי רשימה של מה שאת צריכה חוץ משולחנות וכיסאות'. דליה צחקה, 'מה פתאום, אני לא מחפשת כבוד, אני אמשיך ללמד בבית הספר הישן'. היא האמינה בדור הבא, 'הערבים החדשים' היא קראה לו, אנשים משכילים שלא מתבכיינים ולא מתקרבנים ולא טוענים שהם הופלו לרעה בגלל זהותם. אנשים שמודעים לזכויותיהם ולחובותיהם למדינה ולחברה, אנשים שמודים לחברה הישראלית שנתנה להם הרבה הזדמנויות ורוצים להחזיר לה מעצמם".
ויש עוד משימות על הפרק. "שני תורמים ענקיים, שאני מנוע מלנקוב בשמותיהם, מתחילים פרויקט ללימוד עברית במזרח ירושלים. אין לי מושג איך הם יעשו את זה בלעדיה. היא עבדה עם בתי ספר במזרח ירושלים וברשות הפלסטינית ולאחרונה עיריית ירושלים ביקשה שהצוות של Q Schools ילווה אותה. גם תלמידים שלה באים לכאן ומספרים איך היא העצימה אותם. היא פתחה גן חובה ראשון באזור שלנו. ילד בן חמש עומד מול שלושה אנשים ומנהל שלוש שיחות בשפות שונות, בלי להתבלבל. ההורים התחילו ללחוץ שיפתחו עוד גנים כאלה, אמרו לה, 'ניתן לך אדמה, כסף, בנייה, אנחנו נתמוך בך, רק תשמרי על הילדים שלנו'. החברה הערבית השתנתה, סוף־סוף הבינו שחינוך הוא המפתח. הוא הכוח. לא הכסף – החינוך הוא זה שמניע את העולם. דליה הרצתה לקצינים במכללות על המגזר הערבי, קראה לצעירות ערביות להתרחק מהסמינר למורות, ועודדה את הצעירים הערביים להצמיח מתוכם מנהיגים. היא מנכ"לית משותפת בעמותת עתידנא, חיבור של אנשי חינוך ויזמים חברתיים. היא עבדה בלי סוף וכבשה עוד ועוד פסגות".
אבל?
"מעת לעת צצו כל מיני אנשים שרצו למחוק אותה מהמפה. בשנה האחרונה צץ גל עכור של השמצות. כתבו איך העברית תעזור לצעיר הערבי שמת לברוח מישראל. כתבו שהיא מתחנפת למשרד החינוך כדי לקבל תקציבים. שקר וכזב. אפילו היה מישהו שכתב, אני לא זוכר איפה קראתי, שדליה רוצה להפוך את הצעירים הערביים לציונים שילכו לצבא. ההצלחות שלה איימו על מערכת החינוך הערבית שכבר שנים לא עושה שום דבר. בכל פעם שפורסמה תמונה של דליה התחילו שמועות".
איך היא הגיבה להן?
"בכעס. היא אמרה, 'אני לא אתן לנבלות האלה למחוק את כל מה שעשיתי'. אמרה. אז בא משהו אחר שמחק".
smadarshirs@gmail.com
