אוגוסט בעיצומו, ובעוד רוב הילדים וההורים נופשים, בבתי הספר לא יודעים איך שנת הלימודים הקרובה תיפתח לאור מחסור חסר תקדים במורות ובמורים. רוב האנרגיות של המנהלים וראשי הרשויות מושקעות בגיוס צוותים חינוכיים ומציאת פתרונות מהיקב ומהגורן לאיוש הכיתות והגנים. משרד החינוך עצמו נדרש גם הוא לבעיות התשתיתיות הללו, ונאלץ לתפקד עם מנכ"ל ממלא מקום שנכנס זה עתה לתפקיד לאחר עזיבתו המהדהדת של המנכ"ל הקודם, אסף צלאל. כל זה מתרחש בימים קשים מאוד בחברה הישראלית, אחרי קיץ ארוך של חקיקה, הפגנות ועימותים, שבר חברתי וקיטוב חסר תקדים. לאילו כיתות ייכנסו התלמידים ב־1 בספטמבר? על מה ידברו איתם המורים והמורות? והאם בכלל תהיה התייחסות לאתגר החברתי שאנו בעיצומו?
גם במקרה הזה השטח מגיב במהירות ובדיוק גבוהים יותר מאשר ראשי המערכת עצמה. יוזמות רבות נולדות, ובראשן כנס חירום ענק שעתיד להתקיים ב־21 באוגוסט בתל־אביב. הכנס הוא תוצר של שיתוף פעולה בין עיריית תל־אביב, המועצה האזורית גזר, הנהגת ההורים הארצית, תנועת "תיקון" ומרכז "מנור" מבית "יוזמת המאה". מטרתו היא לתת כלים מקצועיים ותוכניות עבודה לראשי רשויות, מנהלי בתי ספר וצוותים חינוכיים, מתוך אמירה ברורה שמערכת החינוך חייבת להשמיע את קולה אל מול המשבר ולא יכולה להישאר משותקת ומנוטרלת.
"המדינה בשבר נוראי והילדים והנוער בכלל לא מבינים על מה מדובר", אומרת שירלי רימון, מנהלת מינהל חינוך בעיריית תל־אביב־יפו."הם לא אדישים למתרחש. הם קולטים היטב, אבל בעצם אין שום מרחב שבו הם יכולים לעבד את הדברים ולנהל שיחה ערכית ומובנית. בתי הספר לא יכולים להתחמק מהמשימה הזו. צריך להבין שהשיתוק הערכי בבתי ספר לא מתחיל היום. הוא קיים בחינוך הממלכתי יותר מ־20 שנה. בעוד בחינוך הדתי, החרדי או הערבי יש שיחה ערה בנוגע לערכים ולזהות, בחינוך הממלכתי זה כמעט לא קיים. אם אנחנו לא שואלים את הילדים על הזהות האישית שלהם, היהודית שלהם, הציונית שלהם - איך הם אמורים להתמודד כצעירים ואז כמבוגרים עם המציאות הישראלית? החינוך הממלכתי מסורס. כבר לפני 30 שנה דוח ועדת שנהר קבע שהמערכת הממלכתית מתחמקת מעיסוק בערכים בגלל שמדובר בדיון נפיץ, וכל התפיסה היא תפיסה של הימנעות, כאילו מדובר בשדה מוקשים".
"ההתעוררות האזרחית חייבת להיות מתורגמת להתעוררות חינוכית", אומרת רותם ידלין, ראש מועצת גזר. "בשנות ה־50 החינוך הממלכתי־עברי היה הזרם המרכזי והגדול בישראל ולמדו בו 74 אחוז מתלמידי מערכת החינוך. הוא תמיד היה מגוון - גיאוגרפית, כלכלית, ועל רצף של זהות יהודית וישראלית. היום החינוך הממלכתי־עברי הולך וקטן ולומדים בו 43 אחוז מכלל התלמידים, שהם אמנם עדיין הרוב, אבל לא באותו היקף. באופן אבסורדי, זרמי המיעוט מקבלים יותר משאבים ויש להם יותר תוכניות שעוסקות בהקניית ערכים, כמו לימודים תורניים, סמינריונים לחיזוק הזהות היהודית והלאומית ועוד. אצלנו העסק רק הלך והצטמק - בוטלו לימודי של"ח או גדנ"ע, אין לנו מועצה ייחודית או מינהלת ייחודית, וכך נוצר ואקום.
"אצלנו במועצה האזורית יש אוכלוסייה מגוונת: חילונים, מסורתיים וגם חרד"לים", מוסיפה ידלין. "בכל התקופה שלי כראשת מועצה אני מתעסקת בחיבורים ובאפשרות להכיר מקרוב ולדבר בכנות. כשהתחילה המחאה שאלתי את עצמי מה התפקיד שלנו כרשות מקומית, והבנתי שהנכס הכי גדול שלנו הוא האמון של התושבים. האמון שלהם בנו כרשות גבוה בהרבה מהאמון שלהם בממשלה או בכנסת, ולכן דווקא הרשויות המקומיות חייבות לתת גב לבתי הספר ולעודד אותם להחזיר את השיח הערכי לכיתה. המחשבה שבית הספר הוא בועה סטרילית לא עומדת במבחן המציאות. נחטא למהות החינוך אם לא נדבר על ערכים בבתי הספר. היום המנהלות והמורות פועלות מתוך חשש - מהפיקוח, מההורים, מהרשתות החברתיות. אנחנו רוצים לחזק אותן ולבנות איתן עמוד שדרה שמבוסס על ערכים דמוקרטיים, יהודיים, הומניסטיים, בלי להתחמק מהמחלוקות. מבחינתנו ההורים הם שותפים מלאים ולכן הכנס קורה יחד איתם".
איך זה אמור להיראות בשטח? התוכניות כבר נכתבות והצוותים מקבלים הכשרות. "צריך לדבר על ארבע קטגוריות", מפרטת רימון, "ההיבטים הרגשיים - מה עבר עליי ועל המשפחה שלי? מה מפחיד אותי? מה שימח אותי? ילדים הם לא טפלון, הם מרגישים הכל. אחר כך לעסוק בהיבט החברתי - על המחלוקות עצמן ואיך מנהלים אותן בסביבה שלנו, איך נראה שיח שנאה או דה־לגיטימציה ואיך נראית מחלוקת עקרונית. יש גם היבט של ידע, לפי רמת גיל. להבין את המושגים, את השסעים השונים שהתאחדו עכשיו למשבר אחד. וההיבט הרביעי הוא המיומנויות - הקשבה, אמפתיה, חשיבה ביקורתית, שאילת שאלות. אלו כלים שהוזנחו שנים ועכשיו הם הכרחיים".
"אנחנו בעירייה ננחה את כל הגננות ובתי הספר לפתוח את השנה ככה, ואני מקווה שזו תהיה ההנחיה בכל רחבי הארץ", ממשיכה רימון. "תל־אביב היא עיר אקטיביסטית - היא סמל המחאה כי גם הימין וגם השמאל מפגינים פה. אין לנו פריבילגיה להתעלם. הרלוונטיות של מערכת החינוך עומדת פה למבחן חוזר. עד כמה לא נפחד וכמה נלמד את הילדים מתוך ההקשר של החיים והמדינה. מי שחושב שבתל־אביב האוכלוסייה הומוגנית - טועה. את המחלוקות אנחנו מכירים גם בתוך חדרי המורים וגם בכיתות, ולכן נדרש פה עיסוק עומק בשאלות של זהות, בהקניה של יהדות כתרבות וכשפה, להשיב אותה אלינו כיהודים חילונים ומסורתיים. אני לא רוצה שהילדים יברחו מזה, למרות שקשה לאהוב את היהדות היום במדינה. אנחנו רוצים לתקן את זה. חובה מבחינתנו לעשות חיבור למדינה ולארץ - לגיאוגרפיה, לסיפור הלאומי, לסמלים. גם החיבור לטקסטים העבריים נזנח לצערי, ולתלמידים אין אוצרות רוח משותפים ומגוונים. הציבור הליברלי נותר נבוך, ואנחנו רוצים לתת פה שפה מהגן עד העל־יסודי. לא לכל הרשויות יש אפשרות לבנות כזה מטה הדרכה ופיתוח, ולכן אנחנו מזמינים את כלל הרשויות להיעזר במה שאנחנו בונים בתל־אביב. למפגש מקדים שערכנו הגיעו עשרה ראשי רשויות, והצגנו את התוכנית של מרכז מנור ושלנו לחיזוק הממלכתיות בתקווה שעוד רשויות יצטרפו אלינו".
יממה לפני כנס החירום שנולד מהשטח אמור להתקיים כנס היערכות רשמי לפתיחת השנה של משרד החינוך, השלטון המקומי וארגוני המורים. מעיון בתוכנייה - אין מילה אחת שקשורה להתמודדות חינוכית עם המצב בכיתות. לעומת זאת, השיחה המרכזית עוסקת בבינה מלאכותית במערכת החינוך. הפער הזה מספר סיפור גדול בהרבה על חוסר היכולת של המערכת להיות רלוונטית, להגיב מהר ובאומץ למתרחש. הימים האלו קשים מאוד, אבל גם טמונה בהם הזדמנות גדולה. אם מערכת החינוך הממלכתית של ישראל תתעשת אחרי שנים ארוכות של נמנום פסיבי, כולנו נרוויח מכך. שאלות של שייכות, של תפיסות עולם או של מרקם חברתי אינן מותרות במדינה כמו ישראל - הן ממש הכרח. ואם נעסוק בהן ברצינות היום, אולי נמנע את הפיצוץ הבא.
