בשנות מלחמת העולם השנייה שהה הסופר היהודי־שווייצרי, אלבר כהן, בלונדון. את חוויותיו בזמן הבליץ ואת רגשי הכבוד שרחש לאנגלים הנאבקים על חירותם ביטא בממואר בשם 'כתובים מאנגליה' הכולל שלושה חלקים: אנגליה, צ'רצ'יל של אנגליה והארגון הבינלאומי לזכויות הפליטים. ספרון מרשים זה לא זכה לצערי לעניין בקרב ההוצאות לאור בארץ, ואולם נראה שקטע קצר מתוכו הולם את עוללות הזמן הנוכחי.
• • •
כל לילה, במשך חודשים, החזיקו תושבי לונדון מעמד, בנחישות וללא נאומים שמרו על שגרת היומיום. מעולם לא דיברו על החירות, הם פשוט הגנו עליה. מדי לילה נעקרו אפים, נוקרו עיניים, התרסקו לסתות, נקברו חיים, ומה שנורא מכל, הראש, הראש המצפה למכת המוות. אך מדי לילה שמר הראש האנגלי על שקט ועל הדרת כבוד. ומדי בוקר היו העיניים, על עפעפיהן הצבים, מישירות מבט, והפנים האציליים מגולחים למשעי, מתוחים וחסרי מבע.
ניצחון האדם!
ראיתים בלילות. הם שוחחו כבמשחק גולף, הס מלהזכיר את גורלם של הזועקים ברחוב. נשמתם עצובה, והם מחייכים. במסדרון הסתובבו נערות צעירות ויפות במכנסיים מצחיקים, ומעט קט אחר כך, יצאו, חבושות בקסדה, ממעיטות באיפור, עליזות ומהוגנות למראה, אל תוך המוות, אל רחובות החלום השחור. כשמרשעת גרמניה נפלה בשריקה, הן חיכו על המדרכה, ומיד קמו למלא את חובתן האנגלית, תחת זמזומם האווילי של זבובי־הענק העקשניים והרשעים. ממעל טסו, העזו לטוס בשמי החסד, רוצחים גרמנים, הם וצלבם המעוות, הרשע, המתפלץ משנאה.
בבוקר, עם תום לילה של שמירה ברחוב או על גג, עם תום לילה של כיבוי פצצות, טיפול בפצועים או סחיבת מתים, הלכו הנערות, אחרי המהום במקלחת ושתיית תה מרענן, לעבודה. עיניהן צורבות וגבן כואב, בצעד ארוך וגמיש, כשהן עודן בחיים, עד הלילה הבא. כוהנות החירות. מדי בוקר, מזה שבועות, המתינו המלאכיות חסרות השינה בשלווה לאוטובוס שיוליך אותן למכונות הכתיבה במשרדים השרופים וחסרי הזכוכיות.
ברחובות עשנים גרפו חיילים בתים שקרסו, כשהם מחלצים גוויות מתים וניצולים חיוורים. מגרשים חרבים, צללים שוממים, אושרם של הגרמנים. גלי חרבות ואפר, אדמה מאובקת, כיסאות טבוחים, שכבת כפור מזכוכיות, לועות פעורים, ארונות צמודים לשרידי קירות, אמבטיות מעוותות, כינורות אחוזי זוועה. מעל חורבות אלה, מעל מזבח החירות, מתנופף לו דגל אנגלי.
ניצחון האדם!
בתיהם הרוסים, הם יבנו יפים יותר. הם יקימו את בירתם הנפלאה, הם כבר דנים בתוכניות. חנויותיהם פרוצות, הם יעברו מקום ויתחילו שוב. כסף ניתן להשיג, אך לא חירות. כנמלים הם מתגייסים לעבודה, מתקנים, חופרים, תוקעים מסמרים, מתקינים זגוגיות, מפסיקים קמעה כדי להתבסם מליטר של תה, מזיעים ואפם מבריק, וחוזרים לעבוד. עוזבים את הבית ההרוס, שוכרים אחר, גרים אצל חברים, ישנים בחוץ, במכונית. והעניים, או אלה ששוב אין להם לאן ללכת, ישנים בלילות במקלטים. כלום לא משנה, כל זמן שניתן להמשיך ולסבול חופשיים.
הם אינם מתלוננים, לא על מצרכים ההופכים נדירים, לא על מיסים, לא על אי הוודאות האמריקאית, לא על הפסדים. ואל תאמרו שזה משום חוסר רגישות או העדר דימיון. הניצחון על הביסמרק, היו אלה ארבעים מליון אנגלים מחייכים שהטביעו את הביסמרק.
אחרי התקפה נוראית על לונדון, אין מלחשים בפה חרד לתוך אוזן חרדה כי זה היה אכן מחריד. אומרים פשוט, במעין התחנחנות מקסימה ובקיצור נמרץ כי הלילה היה רועש למדי ומנדבים במשך שבוע מה שמספיק לייצורם של חמשת אלפי טנקים.
• • •
אין לך דבר ששוויו רב יותר ממילויה של חובה ומעמידה במבחן. אנגליה שוקעת בהוצאות ולוקחת הלוואות ללא הרף. נראה מה לעשות בעניין זה אחר כך. הדבר היחיד החשוב הוא לחסל את התמנון ולרוקנו מדמו הארסי. הדבר היחיד החשוב הוא להשיב לעולם את השמחה ואת החירות. הורע מזלנו. אנחנו ננצח. צרפת הובסה. אנחנו ננצח. בולגריה משתפת פעולה. אנחנו ננצח. אין לנו בסיסים צבאיים באירלנד. אנחנו ננצח. הונגריה מצטרפת לגרמנים. אנחנו ננצח. פלשו ליוגוסלביה. אנחנו ננצח. נחלנו מפלה ביוון, בלוב ובכרתים. אנחנו ננצח. ספינות קרב ואוניות מזון טובעות. אנחנו ננצח. אמריקה איטית וקשה להבנה. אנחנו ננצח. אנחנו לחוצים. אנחנו ננצח. המזל שוב ושוב מתעתע בנו. אנחנו ננצח. מחר הפלישה. אנחנו ננצח. ברחוב זועקת גוויה, פיה פעור ועיניה עצומות, אנחנו ננצח.
אנחנו ננצח. אנחנו ננצח. אנחנו ננצח. ובינתיים, אנשי אמת חזקים אלו מדווחים על מפלותיהם באותיות קידוש לבנה בכל העיתונים. ובכל יום ראשון הם משמיעים את המנונות בנות הברית, כולן מובסות. אנחנו ננצח. הם כה צעירים ברוחם ומלאי ביטחון בעתיד, עד כדי כך שהם סוחטים מעיניך דמעות רחמים, הערצה ואמונה גם יחד.
בשעה זו ממש, בעת כתיבתי, מושמע מרחוק המנונה של אומה זו, חגיגי ובטוח. ידי רועדת, אני בקושי עומד בפיתוי לקום ולעמוד דום, שכן אינני לבד בחדר, ויש בי בכל זאת מן הבושה. אבל בתוך תוכו חוזר הזר שהנני, מתוך אמונה של ילד, בעיניים מלאות בטחון, באהבה, על מילות ההמנון, ומאחל בדבקות למלך אנגליה ניצחון, ניצחון לו הם אכן ראויים. •
