בתחילת השבוע הלכתי להלוויית אמה של אחת מחברותיי. מול הים הכחול שנשקף מבית העלמין בחיפה סיפרו המספידים על האישה המרשימה ופועלה. כולם התייחסו להיותה בת לשורדי אושוויץ, דור שנשא בכל יום את הטראומה והכאב של הוריו ושילם מחירים כבדים מנשוא לאורך חיים שלמים. שם, מול משפחה מפוארת והישגים מרגשים, המילים היו צורבות במיוחד. אלו בדיוק האנשים שעשו כל שלאל ידם כדי לבנות פה בית לעם היהודי - בריא, שמח, חופשי, אף שאימת השואה לא שככה לרגע ופיעמה ברקע.
כששבתי הביתה, ראיתי בחדשות התייחסות לטוקבקיסטים שאיחלו למפגינים נגד המהפכה המשפטית דברים מחרידים: להירצח על ידי מחבל, להישרף באושוויץ. אחד מהם קרא ליום השואה "חג ההודיה", וחתם במילים "יחי היטלר". כולם כתבו בשמותיהם המלאים, תמונותיהם גלויות. לא הייתה שם חרטה, רק שמחה לאיד ושנאה.
קצוות לא יכולים להכתיב את השיח, וברור שרוב הישראלים הם אנשים טובים ובוודאי לא מתלהמים ואלימים, אבל היה משהו פשוט בלתי נסבל בפער הזה בין בית העלמין לרשתות החברתיות. לצערנו שיח השנאה הזה מזמן לא נעצר ברשת - הוא נוכח בתחבורה הציבורית וברחוב. תזכורת חדה לקצה שאליו אנחנו דוהרים ללא בלמים. במציאות אחרת נבחרי ציבור היו מנסים להרגיע את השטח ולמתן אמירות, אבל בימינו זה נשמע כמעט כמו מדע בדיוני.
אל תוך הוואקום הזה חייבת להיכנס התרבות. תרבות היא בדיוק זו ששוזרת בעדינות סיפורים שונים, מעניקה פרספקטיבות מגוונות, מייצרת הקשר רחב ומבקשת בכל כוחה מפגש. דוגמה חיה לכך התקיימה בפסטיבל ישראל בירושלים, שהוקדש לנושא "אמנות | לחימה" מתוך רצון להתבונן ברצינות במרחבים של מאבק באופן אינטימי. בין שלל האירועים בלט במיוחד המופע "יותר משיר אחד". אנשי הפודקאסט הפופולרי "שיר אחד" מתאגיד השידור הציבורי עלו על הבמה וסיפרו את סיפורם של שלושה שירים ישראליים אייקוניים: "אין לי ארץ אחרת", "איזו מדינה" ו"דרכנו".
לאורך 75 דקות נסחף הקהל אל תוך קפסולה כלל־ישראלית, רבת־רבדים ומשמעויות, בניצוחם של היוצרים המבריקים ניר גורלי ומאיה קוסובר ובביצוע חי של השירים בכיכובם של גלי עטרי, אלי לוזון ויענקל'ה רוטבליט. היוצרים התעקשו לספר סיפור עמוס ניגודים וכאב ועדיין לייצר ממנו רגע של תקווה.
הבחירה להעלות דווקא בזמן הזה את הסיפור המורכב והמשוגע של כל אחד מהטקסטים הללו, שהפכו להמנונים, הייתה הרבה יותר מעוד אירוע תרבות. זו הייתה בשורה. תשובה חכמה ומדויקת לשסע הנורא שנפער בנו. תרופה לחברה מפוררת שכבר מאבדת את האמונה שעוד יכולה להיות לנו מדורת שבט. בין בית העלמין בחיפה לאולם שרובר בתיאטרון ירושלים נגלו פניה היפים והמגוונים של הארץ והם אלו שחייבים לקבל מגביר קול.
