בצילום: לימור (54), ירון (53), שיר (18), גל (18) והכלבה ג'וי
הבית: פרטי עם בריכה. נרכש לפני שנתיים ב־5.5 מיליון שקל. ירון: "לא פשוט לקנות בית כזה והיינו צריכים לקחת משכנתה גדולה. אבל ביחס לתקופה שקנינו זו הייתה עסקה מצוינת. הרגשנו שהצלחנו בדקה ה־90 לקנות פה בית במושב".
מושב חרות? לימור: "זה אחלה מושב. הגענו לפה די במקרה שנה לפני שהילדים נולדו. לא ידעתי על המקום. ירון עבד בווינגייט ואני הייתי גננת בשפיים וחיפשנו משהו באזור. גרנו בדירת 2 וחצי חדרים של המשפחה של ירון בנווה שרת בת"א. ניסיתי להיכנס להריון וזה לא צלח. אמרתי לירון שזה לא יכול לקרות בקומה רביעית בשכונה עירונית. באתי מקיבוץ ואני צריכה בית קרקע, אבל המחירים היו מאוד גבוהים. באחת הנסיעות בכביש 4 נתקלתי בשלט 'משמרת - בית הלורד' ונכנסתי. הגעתי לצרכנייה והייתה שם מודעה על בית קטן בשכירות. זה היה של זוג מבוגר חמוד שמיד היה חיבור איתו, וגרנו בשכירות אצלם 17 שנה. הם הפכו ממש לסבא וסבתא של הילדים שנולדו". ירון: "זה היה בית משק קטן וישן והכל היה צנוע מאוד, אבל אהבנו אותו".
מושב? לימור: "מושב עם הרבה גאוות יחידה. ויש פה עוד חקלאים. עושים פה חגים יחד ויש חיי קהילה עשירים. יש אירועים משותפים וטיולי משפחות, ובניגוד לקיבוץ אתה יכול לבחור אם להשתתף במסיבה ולרקוד או לא. לבית הזה עברנו לפני חצי שנה. ואחרי שהתאומים היו כל השנים בחדר משותף, יש עכשיו לכל אחד את המקום שלו. הם קיבלו צ'ופר רגע לפני הגיוס".
צבא? שיר: "אני וגל השתתפנו בנינג'ה ישראל, ובגלל שאין לזה תקן של ספורטאי מצטיין אנחנו נשרת בווינגייט כאחראים על מערכי הכוח של המכון. זה שירות לכל דבר בבסיס סגור וכך נוכל גם להמשיך ולהתאמן. הגענו לנינג'ה דרך אבא. חברה סיפרה לו שהגרסה לילדים מגיעה לארץ ואנחנו חייבים להשתתף. היינו באירוע במושב ואבא עצר הכל ושאל אותנו: 'אתם רוצים ללכת לנינג'ה?'". לימור: "ירון בכלל לא ידע מה זה נינג'ה, אבל שיר וגל היו באותה תקופה מטורפים על זה – היו רואים תוכניות מחו"ל והם כמובן קפצו על ההצעה".
נינג'ה? שיר: "אחרי שנגמרה התוכנית לפני 4 שנים נכנסנו לזה ברצינות ואנחנו מתאמנים חזק. מקווים שזה ייכנס כמקצוע אולימפי". ירון: "שניהם סיימו בין חמשת הראשונים בתוכנית. פתאום כולם מכירים אותם, הם הפכו את זה לעסק".
עסק? גל: "אני ושיר מגיעים לבתי ספר, קייטנות או למקומות שיש בהם נינג'ה ונותנים הרצאה על איך זה להיות ספורטאי ולהתמודד עם לחצים, כישלונות, פציעות ומספרים על הדרך שלנו. חיפשנו איך להפוך את הפרסום הזה למשהו ערכי ולהעביר את המסר שלנו. פעילות נוספת היא הפעלות לילדים סטייל נינג'ה וזה מגניב". ירון: "הפכתי לסוכן שלהם. הם כל הקיץ עוברים מאירוע לאירוע. מה שאני למדתי בגיל 30, הם לומדים בגיל 18". לימור: "הם גם עשו קמפיין לבושם". גל: "זה מצחיק, ילדים רצים לנו לאוטו ומחבקים אותנו".
ירון? "למדתי בווינגייט ותמיד התעסקתי בספורט ובניהול של מרכזי ספורט. לפני כמה שנים שמעתי על בלייזספוט, שזה גופי תאורה שמחוברים לאפליקציה והמטרה היא לעשות ספורט או אימון דרך משחק. המתאמן צריך ללחוץ על גופי התאורה תוך כדי אימון, וזה לא רק פיזי, אלא גם קוגניטיבי ומצריך פוקוס וראייה מרחבית. מי שהמציא ופיתח את זה הוא יניב שניידרמן, מהנדס אלקטרוניקה. הוא חשב שזה יהיה משחק ילדים, אבל אז הבין שזה יכול להיות קלאסי לעולם הספורט. משתמשים בזה מאמנים, ספורטאים, פיזיותרפיסטים, מרכזי שיקום, אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, חיל האוויר, צבא ומשטרה. גם בנינג'ה עובדים עם זה כי זה מגביר את החדות. החזון שלנו הוא שבכל בית יהיה את זה".
מה התפקיד שלך? ירון: "אני הבעלים של בלייזפוט ישראל ומפיץ את זה בארץ עם שותף נוסף. יש לי חלק גם בחברה הגלובלית שמעסיקה 40 עובדים כאן ויש לנו גם מרכז בארה"ב. המשרד שלי במושב, ואנחנו עושים הדרכות ויש פרויקטים חינוכיים. הכיף הגדול הוא כשילד אוטיסט שלא מגיב - פתאום מגיב לצבע ומתחיל לשתף פעולה, או פגועי ראש שפתאום מגיבים או ספורטאי־על שמשפרים את התגובות".
לימור? "פתחתי עם שתי שותפות עסק שנקרא 'בנות בית' ואנחנו עוזרות לאנשים לעבור דירה. באות ואורזות, עוזרות לאנשים להשיל מהם דברים שאין בהם צורך ומכבידים על האנרגיה כדי לדייק את מה שיש בבית, לוודא שכל מה שיש בבית אתה אוהב. לאנשים מאוד קשה לשחרר, וזה כמובן נעשה בשיתוף פעולה איתם. אנחנו גם מסדרות את הדירה שעוברים אליה. עכשיו זו עונת השיא, ויותר ויותר אנשים נעזרים בזה כי אין זמן או כוח לעשות את זה לבד".
נשמע קשה? לימור: "אחרי יום כזה אי־אפשר לדבר איתי. לאט־לאט אנחנו מגייסות עובדים שיעזרו לנו". ירון: "זה שירות מטורף. מעבר של בתים הוא סיוט, ובאות לך שלוש פיות כאלה ואנשים מבינים את הערך רק כשהן בבית ומורידות ממי שעובר דירה את כל השלב המעיק של המיון והאריזה. זו הייתה יכולה להיות חברה שמונפקת בנאסד"ק, אבל יש להן זמן. הן עושות את הדרך שלהן ואני לא מתערב אם הן לא מבקשות".
מצב כלכלי? ירון: "אנחנו בסדר. עובדים ומתפרנסים".
הבילוי שלכם? ירון: "מתים על יוון".
