עד לא מזמן, המילה השכיחה ביותר שנזרקה משני צידי הקרע הייתה "דמוקרטיה". המחאה צועקת דמוקרטיה ומהרסי הדמוקרטיה צועקים דמוקרטיה. אבל דומה שבשבועות האחרונים, מאז החליטה עידית סילמן, השרה לאיכות עצמה וסביבתה, לקדם את הנושא הבוער הקשור למשבר האקלים, הידוע בשמו: הפרדה מגדרית במעיינות, נוספה מילה חדשה למילון הגזלייט. אנחנו נצעק שוויון ונתריע על הסכנה, וכמו הד, מגביהי החומות בין נשים לגברים יגלגלו אותה על הראש שלנו בחזרה ויצעקו: שוויון! פטנט אדיר. הרי ידוע שלנשים יש חלושעס למילה.
תראו איזה יופי חבר הכנסת משה גפני משתמש בה. משהתפנה מעט מתמיכתו בקידום אי־השוויון בנטל השירות הצבאי ואי־השוויון בתקציבי החינוך והמס על מנת לצייץ בטוויטר, הוא שאל: "מישהו יכול להסביר לי למה לאישה חרדית שרוצה רחצה נפרדת לא מגיע שוויון?" התשובה היא כן. מישהי ניסתה, האמת. היועצת המשפטית לממשלה בפגישתה עם השרה. אבל סילמן השתכנעה מדבריה פחות או יותר כפי שגפני השתכנע מרעיון התחבורה הציבורית בשבת.
ברשותכן, אני רוצה לעצור שנייה, ולומר משהו שקשור לצורה שבה מתנהל הזעם שלי. כן, אני מתחרפנת מפוליטיקאית מושחתת, שקיבלה תיק שאין חשוב ממנו, ומקדישה את רוב זמנה לפגישות עם ראשי רשויות מהליכוד; וכן, אני בזה בוז עמוק לגברים שהקימו מפלגות על טהרת הטסטוסטרון ועוסקים בפוליטיקה מגזרית תוך השתנה בקשת על כל מה שלא מקדם את האינטרסים הצרים שלהם. אבל מול נשים אנונימיות מהמגזר עצמו, שאיתן יש לי אחווה מובנית, הטוענות בלהט שהפרדה במרחב הציבורי תיטיב עימן, אני מתנהגת יפה. למה? כי להן, בניגוד לסילמן או לגפני, אני מאמינה.
אני יכולה לנסות להסביר שוב ושוב מדוע הסימון שלי כאישה לפני היותי אדם הוא עניין פוגעני, בדיוק כמו סימון על רקע גזע, צבע עור, גיל או כוסברה; אני יכולה לנסות להוכיח כיצד הפרדה מגדרית, גם אם החלה בהכרזה על שוויון, לא מחזיקה מים - לא בבתי הכנסת האורתודוכסיים, לא במרחב הציבורי, לא בלימודים בהפרדה ולא כשנשים מורדות מהבמה בטקסים צבאיים או כשנפתח עוד קורס בהפרדה, אופס, רק לגברים; אני יכולה להצביע על כך שדרישות הצניעות קשורות תמיד לחומרות אותן קבעו גברים, בעבור גברים, מתוך נקודת מבט סקסיסטית וחרמנית; שכל החמרה שהתווספה בעשורים האחרונים הפכה להיות נקודת התחלה ממנה התפתחה לעוקם החמרה חדשה, קיצונית ומסוכנת יותר; שיש קשר בין הרכב הממשלה הנוכחית לאלימות נגד מיעוטים בכלל ונגד נשים בפרט - החל מהשחתה של מודעות ואריזות מוצרים שעליהן הן מופיעות, ועד אירועי הקללות, היריקות, והסירוב להעלות אותן לאוטובוס; ואני יכולה, כמובן, להוציא נתונים על מגוון חוקים ועל ריבוא מדדים, מהארץ ומהעולם, המעידים שמצבן של הנשים בישראל הידרדר להפליא. אבל כל אלה בטלים בשישים כשאני עומדת, כלומר יושבת, מול אישה עם פנים ושם בפייסבוק, הטוענת שרחצה בהפרדה תעניק לה תחושת נוחות שהיא משוועת לה. מולה, ורק מולה, אני מתכווצת מצער ומרגישה איך האגרופים שלי נפתחים. מי אני שאומר לה מה טוב לה, באיזו זכות?
אז לא אומר. לא אתווכח עם הרגשתה האישית, כיוון שאני מאמינה לקולה האותנטי ולרצונה. אבל מנגד, אני מבקשת שנשמע נשים אחרות מהמגזר שמרגישות בדיוק הפוך. "ברגע שיצאה ההודעה על פיילוט ההפרדה, החל מבול פניות מנשים דתיות וחרדיות", כתבה מורן זר קצנשטיין, מקימת בונות אלטרנטיבה, "הטענות של כולן חזרו על עצמן: אל תיתנו לפיילוט הזה לקרות, הוא לא יאפשר לנו להיות יחד עם הילדים הבנים שלנו, הוא לא מאפשר למשפחות להיות יחד, הוא למען הגברים שרוצים את ההפרדה לעצמם". ויש כמובן גם נשים דתיות, על גבול החרדיות, שאמרו בקול, בלי תיווך, את מה שאחרות אומרות בשושו. למשל המשוררת והמוזיקאית מרים גולן, שכתבה כך: "המדיניות הזו שקיימת היום, שחצי עירום גברי זה עניין ניטרלי ואילו אישה עם שורטס וגופייה במים זה השטן, זו הבעיה", ותהילה פרידמן, חברת הכנסת לשעבר מטעם כחול לבן, כתבה כך: "יש גבול מאוד דק, דקיק ממש, בין שעות מיוחדות לנשים, לבין גירוש נשים שירחצו לא בשעות שלהן".
את דעתי בקשר לצניעות – שהיא, בגדול, בואו נתפשט כולנו, איזה כיף זה סקס, בנות עם בנות, בנים עם בנים, ואפשר בצוק העיתים גם לערבב בין המגדרים – אין טעם שאכניס לוויכוח. גם אני, כפי שאני יכולה לטעון כלפי אותן נשים חרדיות המעוניינות בהפרדה, מוסללת לחלוטין, שטופת מוח מכאן ועד הודעה חדשה, תוצר של הבית החוטא והמחטיא שבו גדלתי, החיים שחייתי, הספרים, הסרטים, הרעיונות והדמויות אליהם נחשפתי. לכן, גם אם הייתי רוצה לומר להן, "היי חברות שלי, אני מאמינה לכן, אבל רק אומר שאין באמת דבר כזה רצון חופשי שהוא מזוקק ונקי משאריות של הבניה חברתית" - מיד היה פורח בלחיי סומק. את אותו טיעון אני יכולה להפנות גם נגדי.
כיוון שאני לא רוצה לכעוס, לא עליהן ולא עליי, את הזעם שלי אני מפנה לפיכך כלפי אחרים. ראשית, כלפי כל אותם גברים, דתיים או חילוניים, שדחוף להם להשמיע את דעתם על יפי ההפרדה. בואו. סתמו פשוט, סבבה? שנית, כלפי הפוליטיקאים הטוענים שהם דואגים לכל המגזרים, גם לאוכלוסייה הערבית. בדיחה. הרי סמוך למעיין עין חניה שבהרי יהודה, אחד משני האתרים שבהם הפיילוט אמור להתקיים, נעקרים חדשות לבקרים עצי זית של הכפר הפלסטיני אל־ולג'ה ותושביו סובלים מהתנכלות בלתי פוסקת מצד המתנחלים. ספק אם יורשו להיכנס לשכשך שם בכלל. ועוד נותר בי זעם כדי להתפלץ מכל אותן נשים חילוניות המצדדות, בשם הליברליות וחוסר היכולת לחשוב שלושה צעדים קדימה, בהפרדה, ומדתיות שהפריבילגיה שלהן איפשרה להן להוריד את כיסוי הראש, לעבור לג'ינס, להתגרש ולהתחתן, לקבל במה בספרה הציבורית ולמקם את עצמן היכן שבא להן על הרצף הדתי, שמתאפשר, כן אמילי עמרוסי, כי נשים אחרות חצבו עבורך בדם, יזע, דמעות והתנגדות, את הדרך אותה את מעוניינת, ממקומך על הספקטרום הליברלי, למנוע מאחרות.
מצב העניינים כרגע הוא כזה: כדי לקיים רחצה בהפרדה, כך הסבירה בהרב־מיארה לשרה שמרבה להצטלם מלופפת בזרועות תומכיה החסונים, נדרשת חקיקה מסמיכה ומפורשת. הכנסת נמצאת כרגע בפגרה. אבל לכשתשוב לחוקק חוקי גזע, מין ומגדר, הכל יבוא על מקומו בשלום, וההפרדה, שהחלה כתוכנית ניסיונית ונקודתית במהלך חודש אוגוסט, תהפוך לחוקית ותתרחב במהירות למקומות נוספים. אלא אם לא ניתן לזה לקרות.
