מה מניע אדם שפוי מן היישוב להיות בעלים של קבוצת כדורגל? אני לא מדבר על שייח'ים, אוליגרכים או סתם מיליארדרים משועממים שאין להם מה לעשות עם הכסף ומשתלטים בימים אלה על הכדורגל העולמי - הכוונה שלי היא למדינתנו הצנועה במזרח התיכון. חלק רוצים לנהל את הקבוצה שהם אוהדים, אחרים מחפשים את התהילה ואת אור הזרקורים, ויש גם כאלה שמגיעים ממניעים עסקיים.
בקטגוריה הראשונה, תשעה מתוך 14 הבעלים בליגת העל הם אוהדים מלידה של הקבוצות שלהם, כולל שתי קבוצות אוהדים ולא כולל ברק אברמוב, שנזכר שהוא אוהד בית"ר ירושלים אחרי שרכש אותה מידיו של משה חוגג. הקבוצות האחרות הן, במקרה או לא, חמש הגדולות של הכדורגל הישראלי. בקיצור, גם הבעלים יודעים שהפרסום והכסף הגדול שייכים לאימפריות. היתר מלקטות את הפירורים, ולוואקום נכנסים הרבה פעמים אוהדים שרוצים להציל את המולדת. יש לזה הרבה יתרונות, אבל גם חסרונות.
הצרה הגדולה היא בעלים, אוהדים או לא, שחושבים שהם הדבר הכי טוב שקרה לקבוצות שלהם. שבלעדיהם, העסק יתמוטט. התוצאה היא איומי עזיבה כל שני וחמישי, בחזקת "תחזיקו אותי". המוביל בקטגוריה הזאת הוא איזי שרצקי, אוהד מכבי ת"א בעבר (ואולי עדיין) שלקח את קריית־שמונה (העיר והקבוצה) כפרויקט וקידם אותה בכל המובנים. אלא שאז התחילו להגיע איומי הנטישה. כבר בנובמבר 6102 אמר כי הוא שוקל לעזוב ולהקים מפלגה פוליטית, בספטמבר 9102 הודיע בפעם הראשונה שהוא עוזב סופית, לפני שנתיים איים ללכת אם בית המשפט לא יפסוק לטובתו בענייני מס הכנסה, באוקטובר 2202 הכריז על עזיבה בסיום העונה ובמאי השנה, אחרי הירידה ללאומית, הצהיר כי הוא מעביר את הקבוצה לעירייה. בסופו של דבר הוא בנה לקראת העונה הקרובה קבוצה חזקה, שלדעת מומחים היא המועמדת המובילה לחזור לליגת העל.
עוד מאיים סדרתי לעזוב הוא אייל סגל ממכבי נתניה, שעושה זאת כמעט בכל שנה, וזה תמיד קורה בפברואר. זה התחיל ב־0202, המשיך ב־2202 וחזר על עצמו גם השנה. ומה תגידו על אלונה ברקת, ש"עזבה" לטובת הפוליטיקה, אבל המשיכה לנהל בפועל את הפועל באר־שבע עד שחזרה במלוא הקיטור. את הטריק למד גם אברמוב, שפיזר איומי נטישה אם ירחיקו את בית"ר מאירופה. כולם עדיין איתנו.
בקיצור, כמו שאמר אלי וולך, המכוער מתוך "הטוב, הרע והמכוער": "כשאתה צריך לירות, תירה. אל תדבר". אל תבלבלו לנו את המוח עם איומי עזיבה. אתם הרי נהנים מהמעמד, גם כשאתם סובלים.
