בסרט "נשים על סף התמוטטות עצבים" של פרדו אלמודובר משנת 98', נשים נורמטיביות לחלוטין מאבדות את שפיותן ומידרדרות לפשע בגלל גברים. הסרט הוא סוג של קומדיה, אבל במציאות שלנו הוא טרגי.
אנחנו בגזילת דעת מתמשכת. מותקפות על בסיס מגדרי כל יום. אני רק נזכרת באיזה לעג ושאט נפש קיבלו את מצעד השפחות. "בת של מלך", "שפחה אחותכן", הם זעקו.
נהג האוטובוס שהעביר לאחור את הבנות שנסעו בחופש הגדול לכפר תבור, הטיף להן ש"הן קיבלו את החינוך הכי גרוע בעולם", אחרי שהסביר להן ש"זו פעם אחרונה שאני מסביר לכן!". "אתן ילדות", הוא ממשיך, "כשתגדלו תבינו. פה זה מדינה יהודית", רוצה לומר שיהודים הם בנים דתיים או חרדים, והבנות הן? ובכן, לא הבנתי. אחר כך הבנות עונות שבנים יורקים עליהן.
"את רוצה שהם יסתכלו לך על הגוף? לא הבנתי!" אה, נכון, זה הוא שלא מבין.
היש האשמת קורבן גדולה מזו? הם יורקים כי אתן חצופות, מסתובבות במרחב הציבורי כאילו מותר לכן, כאילו שאתן שוות לבנים הקדושים האלה, שכל פשעם לעלות לאוטובוס וליחל לשמירת עיניים. חצופות באמת, צעירות ויפות. אין גבול לקנאה בנעורים.
אחר כך הן התבקשו להתעטף בשמיכות, בסוף האוטובוס כמובן. שיכסו את עצמן הפושטקיות. כן, ממש עונש. ומהנערים הוא דרש לעבור קידמה. ומה המטרה? מה האנד־גיים, הבאז וורד החדשה שכולם אוהבים לומר עכשיו? אז ככה, קודם כל שכל נערה שתחשוב לעלות לאוטובוס בחופשיות, תחשוב פעמיים מה היא לובשת, ולאן. ושלא תחשוב שהיא יכולה להיות האישה החופשייה, שנעה בחופשיות ובטחון במרחב הציבורי, ותשבור תקרות זכוכית. כי הנה, היא לא יכולה אפילו לעלות לאוטובוס.
ספרו לי עוד על בנות של מלך. ילדה שמשפילים אותה ש"פה זה מדינה של יהודים, אתן צריכות להבין את זה". להפחיד, לערער, להוריד אותנו למטה. או אחורה. פטרונות שלא הייתה מביישת וסלים בתקופת הפיאודליזם. יש שווים יותר ולא שווים בכלל.
זה הזמן למשמרות נשים. לעלות לאוטובוס, לשבת מקדימה, איך שאנחנו רוצות. לבוש לא רק קצר - קצרצר. לא מכנסיים - מכנסונים. מעניין אם מישהו יכול "לשמור עיניים" גם מבעלי גון עור שונה? או מקבוצה אתנית מסויימת? מעניין מה היה קורה אם היו מורידים יהודים מהאוטובוס ומסבירים שפה זה וינה וכדאי שיפנימו את זה.
או־הו. אז הייתה קמה מהומת אלוהים. אבל כשאלה בנות, וואלה, הכל כשר. גם לפתוח בריכה בבני־ברק לגברים בלבד. "אנחנו הכי מכבדים, אומרים לכם, הכי!". גם גבר מכה טוען שהוא היחיד בעולם שאוהב את אשתו. למילה כבוד אין משמעות כבר.
הגיע הזמן שלנו לא לוותר במילימטר על נוכחותנו במרחב, מקדימה, בחזית.
היסטריות, הם קוראים לנו. אנחנו לא היסטריות. אנחנו מלחמה.