מלחמת יום הכיפורים לא הייתה המלחמה הראשונה שסיקר צלם העיתונות שבתאי טל - אבל היא בהחלט הייתה המשמעותית שבהן. הוא היה אז בן 35, נשוי לעדי, וכיהן כראש המערכת הישראלי של השבועון הגרמני הנחשב "שטרן". כאשר נודע כי הקרבות התחילו, טל קיבל הוראה מהמבורג: "רד לחזית, שמור על עצמך".
"נסעתי עם אורי דן לבית של אריק (שרון - א"א) בבאר־שבע", משחזר טל, "בית קטן בשיכון ד'. לא הייתה אז חווה. אני זוכר שולחן ארוך מעץ, ואת אריק יושב בראש השולחן עם בגדי עבודה צה"ליים. על השולחן היה טלפון חוגה לבן, והוא כל הזמן דיבר. הילדים עמרי וגלעד רצו כל הזמן מסביב לשולחן ולילי הגישה מזון. זה היה ב־6 באוקטובר, בסביבות השעה שש בערב. ואז אריק אמר: 'החרמון נפל'. יצאנו משם ונסענו לשדה תימן, למפקדת האוגדה".
טל יצא לדרך עם מצלמה ואפוד מגן. "על המוות לא חשבתי בכלל", הוא אומר, "היינו שיכורי ניצחון אחרי מלחמת ששת הימים ופתאום מגיעה מלחמה עם תוצאות איומות ונוראיות. לאט־לאט אני קולט את המראות ואת הריחות. הרגשתי שאני שליח וצריך להביא את המראות לעורף. עדיין שמורים אצלי מברקים מ'שטרן' שבהם העורך כותב לי שהצילומים שלי תופסים שמונה עמודים שלמים, ומסיים במילים 'גוד לאק אנד בי קרפול'".
מדי כמה ימים, טל היה חוזר לתל־אביב. "הייתי לוקח את הפילמים שהצטברו, מגיע בטרמפים, ודואג שהסרטים יישלחו להמבורג, למערכת הראשית. כשאתה בא לתל־אביב אתה בהלם, כי אתה מגיע מהתופת, ורואה שהחיים בתל־אביב נשארו אותו דבר. בבר של בית סוקולוב שותים ויסקי. המעבר הזה הוא הלם. כשהייתי חוזר מתל־אביב לאוגדה, לילי הייתה שולחת איתי נקניקים הונגריים לאריק. לא הייתה לנו ממש מערכת יחסים, לאריק ולי, אבל הוא היה דמות. קור הרוח שבה הוא ניהל את הימים הראשונים של המלחמה היה מרשים".
ב־9 באוקטובר הקרוב, בדיוק 50 שנה מפרוץ המלחמה, יסגור טל מעגל, כשבבית סוקולוב בתל־אביב, במקום שבו הגישו ויסקי בזמן שבחזית נהרגים לוחמים, תיפתח למשך שלושה שבועות תערוכת צילומיו "כאן 40 רות עבור" - על שם אות הקריאה ברשת הקשר הצה"לית לאריק שרון, אז מפקד אוגדה 143. 33 הצילומים נבחרו בקפידה על ידי טל והאוצרת רינה קסטלנובו־הולנדר. 13 מתוכם יופיעו בהגדלות ענק ועוד 20 יוקרנו על מסך גדול כשברקע יישמעו ההקלטות המקוריות מרשתות הקשר של גזרת התעלה במלחמה.
"זו לא תערוכת ניצחון", מדגיש טל. "כששאלו אותי למה לא צילמת בצבע, עניתי: 'הכל היה שחור־לבן, יותר שחור מלבן'. זה היה כל כך קודר ומדכא, שלא עלה על דעתי לצלם בצבע. כל הזמן הזה הפילמים היו אצלי בבית, ולא חשבתי לחשוף אותם. אבל במלאת 50 למלחמה, ועם כל מה שקורה היום, אני חושב שהגיע הזמן".
בין צילומיו האיקוניים של טל, היום כבר בן 84 ("וחצי") - הפורטרט הייצוגי של דוד בן־גוריון וצילום הסכמי השלום של קמפ דיוויד.
בשנה שאחרי מלחמת יום כיפור הוא נשלח לצלם את המלחמה בקפריסין בין היוונים לטורקים. ב־75' עזב את סייגון יממה לפני שנפלה בידי הכוחות הווייטנאמיים. "אבל שם לא הייתי מעורב רגשית כמו במלחמת יום כיפור", הוא אומר. "הייתי צופה מהצד. כאן הרגשתי שזה בבית שלי, במשפחה שלי. אף אחת מהמלחמות שסיקרתי, כולל ששת הימים, לא הייתה דומה למלחמת יום כיפור. ההלם של מה שראינו הכניס את כולם למערבולת רגשית".
גם ב־82' נכנס טל ללבנון עם כוחות צה"ל. "זו הייתה קייטנה לעומת מלחמת יום כיפור", הוא קובע. רק פציעה באותה מלחמה גרמה לו לחדול מלצלם מלחמות.
פוזה ואבק
סוף המלחמה, 20 באוקטובר. "דיין, שהיה אז שר הביטחון, בא לבקר אחרי ששיחררו את התעלה. הוא הגיע במסוק אנפה, את המשקפיים הוא היה צריך נגד האבק, וגם קצת לפוזה. התמונה צולמה בשדה התעופה של פאיד, כלומר בשטח המצרי. מאחוריו עומד שלישו הצבאי, אריה בראון".
תמונת מצב
היום הרביעי למלחמה, 9 באוקטובר. "בשלב הזה הגנרלים כבר יודעים שכל קו המעוזים נפל, שחלק מהחיילים נהרגו, שאחרים ניסו לברוח והצליחו או נפלו בשבי. והשאלה הייתה מה עושים עכשיו. המצולמים הם, מימין דני וולף שהיה מפקד שקד, יעקב עקנין קצין הארטילריה האוגדתי, מוטי הנהג של אריק, אריק, יהושע שגיא, קצין המודיעין האוגדתי, אברשה טמיר שהיה ראש אגף תכנון ולמעלה דוד מימון, שאריק מינה למשימות מיוחדות. פעם היו עובדים על מפות מנוילנות, היום הכל על המסכים. מאחור רואים מכשירי קשר, כלומר, בזמן שהם יושבים, הם שומעים כל מה שקורה במעוזים. כאן אריק מקבל את בשורות האיוב ומחליט איך לנהל את המשך המלחמה. הם מסתכלים על המפה, רואים את הברוך והם בהלם. כאן לדעתי הם התחילו להתעורר על עצמם. מפה נסעתי איתם הלאה למיקום הבא. את חושבת שביקשתי רשות ממישהו?"
תצילו אותנו
היום הרביעי למלחמה, 9 באוקטובר. "לפי השיער הארוך של הפצוע הוא מילואימניק. אולי פונה מחטיבה 16 שישבה בקו. אני לא יודע מי המצולמים, אשמח לזיהוי. צולם בטסה, בסיס צבאי בצפון מערב האי סיני, 35 ק"מ ממזרח לאיסמעיליה. בראשית המלחמה שכנה בו מפקדת חטיבה 14 ולאחר הגעת כוחות המילואים המחנה היווה נקודת יציאה לכוחות שפעלו בתעלה. שם גם היה הבונקר של אריק והתאג"ד (נקודות איסוף פצועים - א"א). כשחזרנו לטסה, התחילו לזרום הפצועים, ובחפ"ק שמענו עם אריק את הצעקות של הלכודים במעוזים, שצועקים אליו, אישית: 'בוא תוציא אותנו'. יש הקלטה מפורסמת של בחור בשם ממן, ואריק בקול רך אומר לו: 'נוציא אותך', ולנו, שהיינו סביבו, הוא אומר בשקט: 'אין צ'אנס'. אז כבר הבנתי את המלחמה. בכניסה לבונקר של אריק בטסה היו סימני פגיעות של פגזים, עם רעש כמו בגיהינום. יום אחד אני שומע את הפגזים, נותן קפיצה לחול ונשכב על יד אחד, סמל אהוד אולמרט מ'במחנה', ושנינו מכניסים את הראש ואת האף לחול, ורואים מסביבנו את שקיעות הכדורים".
הנה מוטלות
15 או 16 באוקטובר. "התמונה צולמה לאורך ציר עכביש, בדרך חזרה אחרי הצליחה של התעלה. העובדה שהם שוכבים עם שמיכות על פניהם, אומרת שהם מזוהים ומוכנים לפינוי. אחד הלקחים מהמלחמה היה לשים דיסקיות גם בנעליים".
ברוכים הבאים לכאוס
היום השני למלחמה, 7 באוקטובר. "צילום שהוא התגלמות כל הבלגן והברדק של המלחמה הזו. הוא צולם עדיין משטח ישראל, בצומת שממנו ממשיכים לתוך סיני. לפי השלט זה 24 ק"מ מהתעלה. הכוחות הגיעו ומפה פוזרו. רואים פה חייל הולך באמצע הכביש, חבר'ה שיורדים מהאוטובוסים כדי לעלות על הרכבים. כל כלי זז פה לכיוון אחר. היום את לא יכולה לראות צילום כזה. יש סדר בצבא. אז הברוך היה נוראי. עוד לא תפסו את מה שקורה".
נרדם על החולות
היום השני של המלחמה, 7 באוקטובר, לקראת צהריים. "נסענו כל החפ"ק בין הגבעות ממחנה טסה, כשלפתע נחת עלינו מטח, ממש גשם של קטיושות, והשמיים כוסו בשחור. הייתה בהלה נוראית עד ששני קצינים, דני וולף ופצי (תא"ל במיל' אמציה חן) מסיירת שקד, איתרו מאחורי עץ שני קט"קים (קציני טיווח קדמי) מצרים שטיווחו עלינו. הם דרסו אותם והפסיקו את האש. ואז אריק התפנה ותפס כמה דקות תנומה. אני מניח שירדה ממנו אבן ענקית, כי במחי שני מטחים אפשר היה לחסל את כל הפיקוד. מי שעומד ליד הג'יפ מימין זה יהושע שגיא, קצין המודיעין של האוגדה, לימים ראש אמ"ן ואחר כך ראש עיריית בת־ים. במצב כזה לא מביימים אנשים. אתה לא אומר למישהו שעומד ליד מישהו בכיר יותר, 'זוז'. כשצילמתי את התמונה עוד רעדתי. עבורי זו הייתה טראומה. אני זוכר שאמרתי לעצמי: 'זו כבר לא מלחמת ששת הימים, פה זה כבר סיפור אחר'".
מול פני האויב
"צולם בחצר המוות, שם ריכזו את השבויים המצרים. אני הסתכלתי עליהם ואמרתי אוי ואבוי, הם ילדים, צעירים. הסתכלתי עליהם בעליבותם וחשבתי על השבויים שלנו אצלם. אני בטוח ששלנו לא נראו כל כך עלובי נפש כמוהם. ליבי נכמר עליהם".
להט הקרב
היום השני למלחמה, 7 באוקטובר, ליד הבונקר של שרון. "דווקא לקצינים בכירים במילואים אין הרבה מה לעשות בזמן מלחמה, אבל סביב אריק תמיד אהבו להתקבץ בעלי דרגות. צ'יץ', שהיה קצין בכיר במילואים, הגיע מהבית. אפשר לראות איך כולם מטונפים, ורק הוא מצוחצח כמו קצין פרוסי. החבר'ה מסביבו הם לוחמים, והרבה נהגים ואפסנאים שבאו להצטלם עם מפורסם. והייתה עוד סיבה: באותם ימים, אי־אפשר היה להתקשר למשפחות או למסור ד"שים, ולכן כשאנשים ראו צלם, הם נדחפו לצילומים מתוך תקווה שזה יתפרסם באחד העיתונים, ומשפחתם תבין שהם בחיים".
