קשה לשאת את הפרק הזה. כבר מהשוט הראשון קשה לשאת אותו. זה פרק שהוא סרט אימה. התקף חרדה בן 62 דקות. הפרק השישי בעונה השנייה של 'הדוב' בדיסני פלוס ייכנס לכמה פנתיאונים. פנתיאון הפרקים הכי מדוברים (לצד פרק 3 בעונה האחרונה של 'בנות', 'זבוב' ל'שובר שורות', 'גשמי קסטמיר' ל'משחקי הכס'). פנתיאון הארוחות המשפחתיות המסויטות (לצד 'הסופרנוס', 'יורשים' ו'פליבג'). ופנתיאון היצירות שצריכות להגיע עם חפיסת קלונקס (קצרה היריעה).
'דגים' חוזר בזמן חמש שנים אחורה, לארוחת חג מולד בבית משפחת ברזאטו. לכבוד הארוחה מגיחה שורה מפתיעה של כוכבים, שרה פולסון, בוב אודנקירק, ג'ון מולייני, ומעל כולם מזדהרת, או שמא יש לומר מאפילה, ג'יימי לי קרטיס, בתפקיד שאם לא תזכה עליו באמי רחובות הוליווד יבערו. כולם מצטרפים לארוחה נוראית, תזזיתית, כאוטית, מקוטעת, ארוחה של טורבו רגשי בחום מקסימלי. יש רעש נורא כל הזמן. טינופת. קרקוש הכלים, צרחות הטיימרים, צריבת הכיריים, נתזים של רוטב עגבניות בכל מקום, אי־אפשר לשמוע מילה. אי. אפשר. לנשום.
מהרגע הראשון אנחנו יודעים שאסון יתרחש, ושהגראונד זירו של האסון הזה הוא אמא. דונה ברזאטו היא לא מדיאה שרוצחת את ילדיה. היא אוכלת אותם. היא לא יודעת איך לאהוב אותם. אבל מבינה איך להשתמש באהבה בתור כלי נשק. יש לה בארנסל תודעת קורבן, חום שטני של גיהינום, וקנולי פיסטוק. היא שותלת מלכודות של רעל בכל מקום, בורות של סליחה ומניפולציות רגשיות. קרטיס מגלמת מפלצת מעמקים מיתולוגית, היא כלואה במטבח, אין לה ירושה, אין לה מסעדת שלושה כוכבי מישלן. היא לא יכולה לצאת משם, הידיים שלה מדיפות ריח בולונז, היא מורחת חמאה על הלחם עם האצבעות ארוכות הציפורניים שלה. והיא עובדת עם מה שיש לה. עם שפה רגשית של מזלג מוטח בפרצוף, או של מכונית נכנסת בסלון.
'דגים' הוא מופת של טלוויזיה, וחוויית הצפייה בו מחרידה כמו שהיא מזככת. זהו האוריג'ין סטורי לא רק של ההתאבדות של מייקל או של הפרעת האישיות הלא־מאובחנת של כרמי. גם לא רק של המארג הרגשי או של החזון האסתטי של הסדרה כולה. זהו האוריג'ין סטורי של טראומה משפחתית וההשפעה האלימה שלה על הנפש האנושית.
