בזמן שרוב הילדים שיחקו במכוניות או בבובות של גיבורי־על, את חן מלינג עניין רק דבר אחד: רכבות. לכן לא מפתיע שבגיל 44 הוא מנהל את מוזיאון קרונות הנושאים והמסע העתיקים של רכבת ישראל, שמספרים את סיפורה של המדינה דרך אמצעי התחבורה שחוצה אותה (כמעט) לאורכה ולרוחבה. ההתלהבות שלו מרכבות כל כך מידבקת שילדיי ואני, שהגענו סקפטיים למדי אחרי שכבר מיצינו את כל האטרקציות של החופש הגדול, לא יכולנו להישאר אדישים, ואין ספק שאחרי החוויה הזו הנסיעה ברכבת כבר לא תהיה אותו הדבר בשבילנו.
בשנה שעברה חגגו ברכבת ישראל 40 שנה למוזיאון שהוקם בסמוך לרציף חיפה־מזרח ההיסטורי, הרציף היחיד בעולם שממנו יצאו רכבות לשלוש יבשות שונות: אסיה (דמשק), אירופה (איסטנבול) ואפריקה (קהיר). מגיעים לכאן בכל עת עוד ועוד מוצגים מעניינים לאוספים המספרים את סיפורה של התפתחות הרכבת הלאומית, וניתן לראות בו עשרות קטרים וקרונות ששירתו בארץ ישראל ב־130 השנים האחרונות. רוב מדריכי המוזיאון הם מתנדבים, פנסיונרים שבילו את מיטב שנותיהם על הפסים הכבדים ומבקשים להעביר לאחרים את אהבתם למסילות הברזל בסיור מודרך שאורכו כשעה וחצי, ושאחריו אפשר עוד להמשיך ולחקור את סודותיהם של הרכבות.
"תראו, זה קטר הדיזל הראשון שרכבת ישראל קנתה, והוא החליף למעשה את קטר הקיטור", מצביע מלינג בהתרגשות אמיתית לעבר הקטר בזמן הסיור שאליו הצטרפנו, ובו הוא מוביל את המבקרים בין המוצגים השונים ומספר את סיפוריהם. "היה הרבה יותר יעיל לנסוע עם דיזל מאשר עם קיטור, וזה אחד השינויים המשמעותיים שעברה הרכבת הלאומית שלנו", הוא מסביר בזמן שהוא מלטף את מנוע המפלצת הכבדה. בשבועיים הקרובים הוא יארח כאן אלפי מבקרים לפסטיבל קטרים, וההכנות בזמן ביקורנו היו בעיצומן. אנחנו צועדים לצידו בין הקטרים והקרונות, לכל אחד מהם סיפור מיוחד ומרתק משלו: קטר הקיטור הישראלי האחרון של הרכבת החיג'אזית שנותר בארץ, קרון הטרקלין המפואר שבו נסעו קיסר אתיופיה, ראש הממשלה דוד בן ־גוריון והנציבים העליונים, קרון הלחימה המשוריין מתקופת המאורעות ואחרים.
"מאז שהייתי ילד אהבתי מאוד דברים טכניים", מספר מלינג, אב ל־3 ילדים שגר בנהריה, לא רחוק מתחנת הרכבת כמובן. אביו התעסק בדגמי רכבות, וסבו וסבתו לקחו אותו לא אחת לבקר במוזיאונים, אבל רק למוזיאון אחד הוא ביקש לחזור שוב ושוב וגילה בו עניין שרק הלך וגבר. היום הוא מגשים את החלום כל בוקר כשהוא יוצא לעבודתו (כן, ברכבת) כמנהל המוזיאון. "הייתי מגיע לכאן בקביעות מגיל 12, והמתנדבים כבר הפסיקו לגבות ממני את דמי הכניסה הסמליים", הוא משחזר. "אהבתי לטייל וללמוד ובהמשך גם להעביר את הסיפורים והמידע למבקרים אחרים, והתענייני בתחום שבו גיליתי עולם ידע בלתי נגמר".
אחרי שירותו הצבאי ההורים לחצו עליו למצוא "מקצוע שימושי ומכניס", והוא הלך ללמוד מחשבים. "חשבתי שיהיה לי טוב בהייטק, אבל כל הזמן הלב שלי נמשך לכאן", הוא מספר. אחרי כמה שנים שיכנע את בת זוגו דאז ואשתו היום לעזוב את ההייטק, וב־2009 המשיך לתחנה הבאה, בחיפה מרכז. ב־2012 קיבל לידיו את משרת הניהול. הוא מרתק אותנו בסיפוריו, מדלג בין ערים ותקופות, נזכר בעוד אנקדוטה ובעוד פיסת היסטוריה, ולכן לא מפליאה תשובתו לשאלה מדוע עם כל אהבתו לרכבות לא רצה להיות נהג קטר. "אין מצב שהייתי מצליח להתרכז במשימה מאתגרת כזאת", הוא צוחק.
הביקור במוזיאון הוא הזדמנות להכיר את סיפורה של הרכבת בישראל, מתחילת דרכו של הקו הראשון בין יפו לירושלים בשנת 1892 ולאורך יותר מ־130 שנות פעילות. בין הפריטים הרבים נמצאים כאן שלטי רכבות, כרטיסי נסיעה, פסי מסילה ומכשירי קשר עתיקים, אוסף בולי רכבות מכל העולם ותצלומים היסטוריים. "מגיל אפס ילדים נחשפים לעולם המכוניות ומשחקים בהן, למרות שרכבת היא דבר לא פחות חשוב", תובע מלינג את עלבונה. "אין לנו בכלל מושג מה זה רכבת, איך עובד המערך העצום הזה. מי שיחקור כיצד רכבות עובדות יגלה עולם שלם ומורכב ומאוד מעניין".
מלינג ושאר המדריכים במוזיאון רואים בו ניצחון על עולם המסכים. "תראה את הילדים שלך. הם פורחים כאן", הוא אומר אחרי שהם נעלמו מטווח ראייה. "איבדנו אותם לא בגלל שהם מצאו מסך להתחבר אליו, אלא בגלל שהם לא מצאו אחד כזה. הסיפור הוא מה שחשוב פה. סקרנות ותאווה להכיר עוד משהו בעולם הזה".
"דרך עולם הרכבת אפשר להגיע כמעט לכל תחום", מנסה מלינג להסביר מה עדיין כובש את לבו ברכבת אחרי כל כך הרבה שנים. "הרכבות מובילות כלכלה, פוליטיקה, גיאוגרפיה, איכות הסביבה, פיזיקה וכימיה, ואפשר ללמוד מהן על התנהגות חברה והנדסה אזרחית". הוא מזמין אותנו לבקר בפסטיבל שבו כל הקטרים ילבשו חג בין התאריכים 15-24.8.23. בנוסף על הקרונות והקטרים, שבהם כאלו שיוצגו וייפתחו במיוחד לציבור, יהיו במוזיאון מתחם ג'ימבורי לקטנטנים, סדנת יצירת קטרים, עמדות צילום ועוד. כרטיסים בהזמנה מראש. •
