אולי תוותרי לי? / החום התיש לי את הטור. אז התחננתי בפני העורכת שתוותר לי הפעם. שמרוב שתיקה לא היה לי כבר מה לומר. "איזו שתיקה?" שאלה. "מה, את לא יודעת שהרופא הטיל עליי שתיקת בצקת בגרון?". שאלתי.
"מאיפה לי לדעת?" שאלה. "טוב, לא הכל אדם מספר לזולתו", עניתי. "יש דברים שאתה משאיר לעצמך. אז תכף אספר" הוספתי, "ובינתיים פליז תעשי לי הנחת דיבור וכתיבה", ביקשתי. ממילא העצבים של כולם מרוטים, המילים בארץ יצאו מזמן ממסלולן, המטאורים נוחתים בהמוניהם בשמיים והשרב ממאן ללכת. אז כן, הייתי בטוח שהיא תיעתר לי. אבל לא. היא התעקשה, כמו דוב מערות שיצא לחפש פרטנר.
אחר כך נשפכה לי פתאום כוס מים רותחים על היד, חטפתי שעורה בעין, ולאט־לאט התחרפנתי ורציתי לצעוק כמו מפגין שחש שארצו נלקחה ממנו אבל לא היה לי איך בגלל הבצקת. ביני לביני מילמלתי מדי פעם כמה מילים כדי לבחון אם הקול חזר אליי. אבל בגדול, "הו איזה עולם עשית לנו מר אופנהיימר ממציא הפצצה האטומית" נאנחתי, אותן תנועות והכל הפוך. ומצד שני הנה מכונת התקווה המשוגעת. אולי נפעיל אותה מהר לפני שהשיגעון יגמור אותנו?
כתבתי שיר מוזר כזה / וכך אני מגיע למכונת התקווה המשוגעת, אולי הדבר הכי משמעותי שחסר לנו כרגע בארץ. המכונה שאזלה מהשוק. ובגלל זה באחד הלילות החמים השתחררו לי המילים הבאות והמוזרות שהולידו את השיר הבא. וכך כתבתי:
מכונת תקווה משוגעת עברה לפתע ברחוב /
כולם בה הביטו וזה עשה להם טוב /
ואני בתוכי נשמתי בכבדות אנושית/
עם צלילי מכונת התקווה האישית/
מכונת תקווה משוגעת חצתה את הנהר /
בסירה או דוגית כשאני ועוד אחד ששר /
הבטנו בה, וחשבנו האם מכונת התקווה המשוגעת עוד שרה?
בשביל אנשים נורמליים או רק בשביל החרא?
מה זה המכונה הזאת? / "נחמד", אמר מישהו שהקראתי לו את "יצירת המופת". "אבל מה הפירוש של מכונת התקווה המשוגעת שאתה מדבר עליה בכזאת התלהבות?" שאל.
"זו מכונה שנראית כמו מכת"זית, רק כשהיא נוסעת ברחובות ובמקום מים מותזים בכאסח על אנשים חפים ממים, היא מפזרת רסיסי תקווה מחודשים שנעלמו פה מזמן. הבנת?"
"ולמה משוגעת?" שאל.
"למה לא?" עניתי. כי מה יכולתי לענות בחום המשוגע הזה.
רמות / ואז נסעתי לביקור בן יום תמים במושב רמות. כן, כן, המושב המדובר והצנוע המונח על צלע ההר ברמת הגולן והמשקיף לכנרת. ולמה נסעתי? כי הילדים שלי נפשו שם באחת הבקתות ואני השאלתי ארבע וחצי שעות מחיי ונהגתי אליהם מרוב געגועים לחיבוק. אגב רמות הוא מקום מתוק שיש בו סופרמרקט, צימרים, מסעדה בשם הבקתה וטרקטורים ומנגו.
טוב איש לא הפגין נגדי תודה לאל, מלבד כמה עורבים ונחש שהתפתל על כביש. והביקור שלי שנמשך מהבוקר עד הערב כלל בריכה, כדורעף, והמון אוכל ואהבה.
וכך, באמצע המאבק הארץ ישראלי על זהותה של המדינה, רמת הגולן עמדה יציבה כסלע. ואולי בגלל החרמון הנשקף לצידה, התרגשתי כששמעתי בדרך חזרה הביתה בתוכנית של טלי ליפקין שחק בגלי צה"ל את סיפור אהבתם של שושי וזיגי, שהתאהבו בצבא ב־1973, ואיך בשיא אהבתם פרצה מלחמת יום כיפור וזיגי ששירת במוצב החרמון נלקח בשבי על ידי הסורים לשבעה חודשים ואיך שושי חיכתה לו עד שחזר מהשבי. זוכרים את השיר "אחכה לך” בקצה הערב?
אז במרכז הסיפור הזה כנראה פעלה מכונת התקווה המשוגעת והאוהבת. (אגב, הסיפור של זיגי ושושי יצא בספר).
זמר בלדות / אני לא יודע מה יהיה, אבל אישית אני מתרכז בלהביא שלום בית בארץ בהופעות. זה תפקידנו כזמרים, לשמור על הגחלת. להזכיר מאיפה באנו. וכמו איזה זמר בלדות נודע לנוע מעיר לעיר ומשיר לשיר עם הגיטרה והלהקה שלי.
אז במסגרת הזאת הייתה לנו הופעה באשדוד בחמישי שעבר. אבל אז, ממש לפני ההופעה חשתי שאיבדתי את קולי והתחרפנתי. ברור למה. הרי אובדן הקול זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לזמריקו, שמטרתו לשיר לאנשים, מה עוד ש־6,000 אשדודים מפוארים המתינו לי בסולד־אאוט מפואר ומחמיא.
וככה הגעתי ממש ברגע האחרון לד"ר סיגל (אף אוזן גרון), והד"ר, איש אדיר חובש כיפה, בדק וקבע שיש לי בצקת בגרון ושאני חייב בדום שתיקה מיידי, ולגבי ההופעה אמר: "תנסה ותצליח". ואחר כך תשתוק או תסתום.
לשתוק ולסתום / אז נסעתי לאשדוד מלווה בהמון כדורים נגד בצקת, אבל שרתי והופעתי כמו מכונת תקווה משוגעת.
רק שפקודת דום השתיקה הכניסה אותי לשאלות הנובעות מהסיטואציה. למשל: מה אגיד מעכשיו בלי יכולת להגיד? איך אומר בשולחן “בא לי פאי פירות?“ איך אצלצל לילדיי להגיד להם אהבה? ואם מישהו יעקוף אותי בכביש, איך אצרח עליו "יא מניאק"? ואיך אבכה בלי קול, ואיך אצחק חרישית? ובעיקר למה דווקא עליי הוטלה השתיקה ולא על אלה שמדברים ומדברים ועשן קטסטרופלי בפיהם?
החיבוק / היה ברור שמישהו משחק לאחרונה בראש שלנו. התחלנו להיראות כמו עדר כבשים שכל הזמן רב עם עצמו ומחפש את מכונת התקווה המשוגעת, אבל במהלך החיפוש יורה לעצמו ברגל. באיזו ישורת אנחנו? שאלתי את עצמי בשקט כמו אנשי המלחמות.
ואז מצאתי קטע אצל הסופר המתאבד בעל שלוש השמות (דיוויד פוסטר וואלאס) בספרו "מהתלה אינסופית", קטע שמתאר אקט התחבקותי היסטרי של אנשים וכך הוא כותב:
"ואז באופן מזוויע כולם התחילו להסתובב בטירוף ולחבק זה את זה. זה היה כאילו מישהו לחץ על המתג. התחבקות שלוחת רסן חסרת הבחנה, כשהנקודה החשובה לחבק כמה שיותר, לא משנה אם הכרת אותם.
אנשים עברו מאדם לאדם בזרועות פתוחות. אנשים גדולים התכופפו כשאנשים נמוכים התרוממו על קצות האצבעות. שני המגדרים חיבקו את שני המגדרים, לסתות תחתונות התנגשו בלסתות תחתונות אחרות. ורק אחד זז אחורנית, זה שמעולם לא אהב לחבק, עמד עם ידיים בכיסים ובחן אותם..." זהו.
התיאור הנפלא הזה גרם לי לחשוב שהוא היה יכול להתאים למצבנו, לו רק הייתה מכונת התקווה המשוגעת מתחילה לעבוד שוב. ומה רע שהיינו חוזרים לתועלת הכללית של מחזור חיינו כדי להמשיך באתגרים הבאים והאמיתיים שלפנינו. אלא שלא השליתי את עצמי. מכונת התקווה המשוגעת שלנו מחפשת את דרכה. תסתכלו סביב. הדרה. אובדן הסמכויות והמשילות. עקיפות וחריקות בלמים בכבישים. חצי ייאוש שהתגנב בלב.
חוץ לארץ / עורכת הטור הייתה אמפתית למצבי נוכח השעורה, המים הרותחים והטלת דום השתיקה, אלא שלמרות הכל סירבה לוותר לי על הטור.
וכשלא ידעתי איך לסכם אותו וראיתי שכששאלו בטלוויזיה את דבל'ה גליקמן מ”זהו זה!”, מה הדבר הכי טוב שיש בארץ וענה חוץ לארץ צחקתי נורא. וכשהוא הוסיף שיש נניח את חוץ לארץ איטליה או חוץ לארץ לונדון, צחקתי עוד יותר.
ומכונת התקווה המשוגעת מה עלה בגורלה? היא רעדה קצת. כמי שאיבדה את בלמיה. ומישהו בעל אחריות וסמכות ניגש ואמר: חייבים תיקון. דחוף.
