רצה הגורל ושנת ה־50 של ההיפ־הופ היא גם השנה ה־30 למה שנהוג לתאר כנקודת האפס של ההיפ־הופ הישראלי: ב־1993 ראה אור "חומוס מטמטם", אלבום הבכורה של בחור בשם יהושע סופר שכינה את עצמו "נייג'ל האדמו"ר". אמנם השיר "חומוס מטמטם" זכה להצלחה, אבל המוני בית ישראל לא הסתערו על חנויות הדיסקים כדי לרכוש עותק. זה לא הפריע לנייג'ל האדמו"ר להיחרת דווקא כנייג'ל הנביא: זה שבעקבותיו הסצינה תצמח ותפרח דרך תוכנית הרדיו המיתולוגית "עסק שחור" של לירון תאני ואייל "קוואמי" פרידמן, מסיבות בלתי נשכחות וההתפוצצות של שב"ק ס', סאבלימינל, הדג נחש ועוד.
אבל בעוד שנת ה־50 של ההיפ־הופ העולמי מוצאת אותו בצומת דרכים אחרי תור הזהב של סוף העשור הקודם, בישראל נרשמו לאחרונה כמה שיאים. בראשם ניצב, כמובן, רצף ההופעות של טונה ורביד פלוטניק בפני עשרות אלפי אנשים, האירוע שקיבע את השניים בראש החץ של הדור השלישי להיפ־הופ הישראלי והראשונים זה שנים שהצליחו להבקיע את חומות המיינסטרים. והם עוד עשו את זה בלי להתפשר בסנטימטר, לא מוזיקלית ולא מבחינת מערכת היחסים עם התקשורת, למשל. אולם לצידם, וזאת הראיה שהסיפור אמיתי ולא בועה מתוחכמת, פועלים יוצרים ויוצרות מוכשרים ומעניינים, שמוציאים שירים טובים ואלבומים ברמה גבוהה, משתפים פעולה כדי להוציא את המיטב זה מזה וגם בונים קהילה שהולכת בעקבותיהם בשטח מבלי להזדקק למקפצות כמו השתתפות בריאליטי, למשל.
למעשה, רק לאחרונה התקבלה דוגמה מרתקת לגיוון והשכבתיות של ההיפ־הופ הישראלי ב־2023: ממש במקביל יצאו האלבומים החדשים של סלימפים (שם הבמה של יפים בשקלוב) וסגול 59 (שם הבמה של חן רותם). בשקלוב הוא כישרון יוצא מהכלל, שעושה את צעדי הבכורה במסע להכרה נרחבת יותר ביכולות הכתיבה הנהדרות שלו, מין זרם תודעה מרתק שמורכב מחספוס ורגישות. רותם הוא ממש מוותיקי הסצנה ומי שהכניס בה משב רוח מרענן של מקוריות ואלטרנטיביות. ובתווך יצא גם מיני־אלבום של הפנר, שמייצג את הוורסטיליות של הדור החדש, שמשלב בטבעיות בין הפקה לביצוע. וזה רק על פני כמה ימים.
לכך ניתן להוסיף גם את ההתפשטות של ההיפ־הופ לצורות שונות של אמנות: "העיר הזאת", שיצא לדרך לפני יותר מעשור כמחזמר שהגיע למעמד קאלט, הפך לאחר מאמצים רבים ותמיכה אמיצה מהקהל לסרט קולנוע באורך מלא ועתיר אורחים. המחמאות המוצדקות שהוא מקבל, כולל מאנשים שלא מכירים כל ביט של אורי שוחט, הן חלק מההתפתחות של היחס כלפי היפ־הופ: מתופעה תרבותית לתרבות בפני עצמה, שמוצאת ביטוי לא רק באלבומים ובהופעות אלא גם באולמות הקולנוע והתיאטרון.
ודווקא בגלל כל מה שנכתב לעיל, די מוזר לגלות את הפער התהומי בין מה שמעסיק את אמני ואמניות ההיפ־הופ בישראל לעומת השורשים ההיסטוריים של הז'אנר כמוזיקת מחאה. על פניו, זה היה אמור להיות הרגע שבו רוח התקופה תנשוב בעוצמה מבעד לשירים שלא ידפקו חשבון. אבל בסוף נשארים שוב עם הדג נחש, שהוציאו לאחרונה את "אי־אפשר לשקר את הלב", שיר נוגע וחמצמץ על ארץ שאי־אפשר איתה וזה בלתי נתפס לחשוב שניתן בלעדיה. מהבחינה הזאת, כלום לא השתנה כבר 30 שנה, ובעצם הרבה מעבר.
