בשש בערב נבלם הכוח המצרי בפאתי מוצב בודפשט. דני הרינג הביט מבעד לפריסקופ וראה את כלי המלחמה של האויב מוטלים דוממים על רצועת הקרקע שבין הים התיכון לביצות הטובעניות. עשרות טנקים, נגמ"שים, ג'יפים ומשאיות, שהיו עמוסים בחיילים ולא נותרו מהם אלא שלדות ברזל מפויחות. עמק הבכא של צפון סיני. שני טנקים ישראליים, אחד מהם מושבת, בתוך גיהינום של פגזי ארטילריה שנוחתים בקצב של 30 בדקה, הצליחו לעצור גדוד שלם.
הטען־קשר אילן בר, שנישק כל פגז ופגז לפני שהגיש אותו להרינג, יספר לימים: "דני היה יורה ועוצם עיניים. מראה הגופות המתעופפות באוויר היה יותר מדי בשבילו". דני לא זוכר אם עצם את עיניו, ואם כן, מיד פקח אותן שוב כדי לתקן פני עדשה ולירות את הפגז הבא. אבל את המראות לא ישכח. בני אדם, אמנם חיילי אויב אך בני אדם, שרגע אחד ישבו זה מול זה על ספסלי עץ בתוך משאית צבאית, מוכנים לפרוק ממנה, להסתער על המוצב הישראלי ולהכניעו, ורגע אחר כך אינם. בנים, אבות, אחים ובעלים, שנשלחו אל המלחמה ונהרגו כבר בשעותיה הראשונות.
3 צפייה בגלריה
(החייל דני הרינג היום. "בקשר צעקות היסטריות: 'שובך יונים! שובך יונים!" | צילום: יובל חן)
"זו עבודת צוות, אבל מי שרואה בצורה הכי ברורה את הפגיעות זה התותחן", אומר הרינג. "אני רואה את המלחמה סטרילית, על צג, אבל אני גם רואה אותה בתקריב - הכי אמיתי, הכי אונליין, הכי מזוויע. אתה יורה פגז מעיך במשאית מצרית, ומול העיניים שלך 20 או 30 חיילים עפים באוויר. זה לא מחזה נעים. ופגעתי בכמה וכמה משאיות וכלי רק"ם. אני יורה ופוגע, הם ממשיכים להתקדם. אתה רואה את הנחישות שלהם, את אומץ הלב, את הדבקות במשימה".
אתה רואה ממש את הפנים שלהם?
"אולי אני לא רואה את זיפי הזקן שלהם, אבל אני רואה מולי חיילים, בני אדם. זה קשה, אבל לא פגע כהוא זה ביכולת הלחימה שלי. באותם רגעים, כשאני שם צלב על טנק מצרי, אני לא חושב על המולדת ולא מרצד לי מול העיניים דגל ישראל. אני חושב על החיים שלי. אם אני לא הורג אותו, הוא יהרוג אותי. וכל פגיעה זו הילולה בטנק. המפקד, סגן שאול מוזס, שעומד בערך בגובה השכמות שלי, בועט בי מרוב שמחה ושאר הצוות - אילן הטען־קשר ומוטי בן־ציון הנהג - צועקים 'יש!' כמו בכדורגל. גול. פגיעה. ניגודיות בלתי נתפסת".
וכל זה ביום הראשון של המלחמה, כשבקשר זעקות החיילים הנצורים במעוזי התעלה, ומילותיהם האחרונות של החברים מגדוד 9 שחשו אף הם לעזרת המוצבים ולחמו בגבורה עד הסוף המר. "אנחנו יודעים מה קורה עם הגדוד שלנו, אנחנו יודעים מה קורה במוצבים האחרים, ומולנו, תא השטח שבין מוצב בודפשט לבין הקו הקדמי של המצרים, נראה כמו בתמונות מאלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. וגם זו ניגודיות בלתי נתפסת".
קציץ מסופיה
עו"ד דני הרינג, 69, הוא שותף בכיר במשרד עורכי הדין שטיינמץ, הרינג, גורמן ושות'. וכמו עורך דין, הוא מתעד ומתייק בקפידה כל בדל מידע הקשור לקרב על בודפשט. על השולחן בסלון ביתו ברמת־השרון מונחים כמה קלסרים גדושים בתמונות, מפות, תרשימים, צילומי אוויר, מסמכים מארכיון צה"ל, ואפילו פרוטוקולים של ישיבות הממשלה שבהם מוזכרת עמידתו של המוצב היחיד שלא נכבש על ידי המצרים.
ובין המסמכים גם שתי מעטפות. על אחת סמל הרפובליקה הערבית המאוחדת - שמה הרשמי של מצרים עד 1971, ועל האחרת בולים צבעוניים עם תמונתה של פירמידת המדרגות בסקארה. על המעטפות שמו של הנמען: מג'די חכים מיכאיל. מהשם אפשר להסיק שהוא נוצרי־קופטי, מלוחמי הקומנדו שחסמו את ציר "מכפלת" המוביל לבודפשט ב־6 באוקטובר, זמן קצר אחרי שעברו שם שני הטנקים בדרכם לסייע למוצב. ב־11 באוקטובר, אחרי ניסיונות חוזרים של צה"ל לפתוח את הציר, נסוגו חיילי הקומנדו במפתיע, מותירים אחריהם מתחם מבוצר היטב. "היו שם מאות שוחות", נזכר הרינג. "מצאנו בשטח קלצ'ניקובים, אקדחים ומכשירים לראיית לילה, אבל הכי חשוב - היו שם מנות קרב מבולגריה ומיוגוסלביה. דגים מעושנים, פטה, קציץ מסופיה. עשינו חגיגה של אוכל בלקני מקונסרבים. הרבה יותר טוב מהלוף שלנו. באחת העמדות, בשקית ניילון, מצאתי את שתי המעטפות, ובעמדה סמוכה ספר קוראן קטן".
בעבר ניסה הרינג לאתר את החייל המצרי או מישהו מקרוביו. "רציתי שהמעטפות יגיעו אליו, והאמת שחלמתי לפגוש אותו", הוא מספר. "פניתי לאחד הקצינים בחטיבה לקשרי חוץ של צה"ל והוא הפעיל את קשריו במצרים, אבל לצערי לא הצליח לאתר אותם".
מתחת לזחל"ם
החומר שבקלסרים הוא לא רק מזכרת מהמלחמה; הוא גם כתב אישום. "50 שנה אני כועס", הרינג מרים את קולו. "אני כועס על ההנהגה המדינית, שהעדיפה את שארם א־שייח' בלי שלום על פני שלום בלי שארם א־שייח', ודחתה את כל ניסיונות ההידברות של סאדאת. ואני כועס על הדרג הצבאי הבכיר, שהיה שיכור ניצחון ממלחמת ששת הימים וזילזל באויב. היהירות והשחצנות המיטו עלינו אסון.
"שבועיים לפני המלחמה אירגנו לנו יום הורים", הרינג נזכר, "פתחו את אחד המוצבים הלא־מאוישים, הציבו בו טנק והביאו את ההורים באוטובוס. הם טיפסו על הטנק בעזרת סולם, צפו לצד השני של התעלה ושמעו הרצאה של אחד המפקדים: 'המצרים לא יעזו לחצות, וגם אם ינסו – נראה להם מה זה'. זו הייתה התפיסה אז. אמא שלי, ברוניה, אחות בצבא האדום בזמן המצור על סטלינגרד, קראה לי הצידה: 'כשאתה בעמדת השמירה, אל תעצום עיניים לרגע. אם המצרים ירצו לעבור את שלולית המים הזאת, הם יעשו את זה בקלות'. האישה הזאת ראתה את מה שהגנרלים לא רצו לראות".
ב־6 באוקטובר ישבה פלוגת הטנקים של הרינג במתחם קטיה, כ־30 ק"מ מהתעלה. במלחמה אמורים היו הטנקים לחבור למעוזים במסגרת פקודת "שובך יונים" ולבלום את האויב. "בסביבות אחת וחצי קראו לנו לתדריך והודיעו: 'היום בשעה שש צפוי יום אש. בארבע נצא לכיוון המוצבים, נתמקם ונחכה. אם המצרים יירו - נשיב אש'. אף אחד לא דיבר על מלחמה. ואז, בעשרה לשתיים אנחנו רואים מעל הראש מטוס סוחוי מצרי ומתחילות בקשר צעקות היסטריות: 'שובך יונים! שובך יונים!'"
הצוותים עלו לטנקים והחלו לנוע לכיוון המוצבים. "אנחנו נוסעים על ציר מכפלת לכיוון בודפשט ושומעים את הקטסטרופה בקשר: 'המצרים כבר בתוך המוצב'; 'יורים עלינו בלהביורים'; 'תשלחו דחוף סיוע אווירי!' אני שומע חייל מודיע שהוא הניצול היחיד במוצב ולא יודע מה לעשות. מישהי, כנראה חיילת ממפקדת האוגדה, עונה: 'תעמוד עם הגב לתעלה. הפנים שלך מופנות עכשיו מזרחה. יש לך שעון על יד שמאל?' 'כן', ענה החייל. 'אז היד עם השעון זה הצפון, היד השנייה זה הדרום, ואתה כל הזמן הולך עם הפנים קדימה. לא צפונה, לא דרומה. רק מזרחה, עד שתפגוש בכוחות ישראליים'. יותר לא שמענו אותו. יש לי צמרמורת כשאני מספר את זה".
המחלקה הקטנה של מוזס הגיעה לבודפשט בסביבות שלוש. בתום הקרב, אחרי שהשמידו את הכוח המצרי שניסה לכבוש את המוצב, ירדו לבונקר שבו ישבו חיילי המילואים מהחטיבה הירושלמית בפיקוד מוטי אשכנזי - מי שיוביל את תנועת המחאה בתום המלחמה. "מדובר בחיילים ותיקים ומנוסים, שחלקם לחמו בששת הימים. אבל לא היה להם שום כוח אש. אם לא היינו מגיעים בזמן, המצרים היו כובשים את המוצב", אומר הרינג.
ב־11 באוקטובר, אחרי שהוסרה החסימה המצרית מציר מכפלת, הגיע למוצב כוח סדיר מקורס מפקדי כיתות של הנח"ל כדי להחליף את חיילי המילואים. את הכוח הוביל זחל"ם. "הייתה הפגזה איומה ואז נהג הזחל"ם, אלי ירושלמי, קורא לי: 'ילד, אתה רוצה לכתוב מכתב הביתה?' אמרתי 'כן'. 'אז תתפוס מחסה מתחת לזחל"ם ותכתוב. הוא נתן לי נייר ועט ואני נכנסתי מתחת לזחל והתחלתי לכתוב".
תוך כדי הפגזה?
"תוך כדי הפגזה. אלי לקח את המכתב והבטיח שזה יגיע להורים שלי. אחי, שצעיר ממני בשנתיים וחצי, היה אז שביעיסט והתנדב בדואר. ב־15 באוקטובר הוא מיין מכתבים, ופתאום רואה מכתב למשפחת הרינג. עלה על האופניים, רכב במהירות והביא אותו להוריי. ומאותו רגע, הילולה ושמחה: בזכות המכתב, ההורים שלי ידעו שב־11 לחודש הילד שלהם היה בחיים".
הוא שולף את המכתב מאחד הקלסרים. על המכתב, וגם על המעטפה, סימנים דהויים של ליפסטיק אדום. "הנה, פה נישקו, ופה, ופה, ופה".
מי נישק?
"אמא שלי, ואני חושב שגם הדודות. לא אקריא לך עכשיו את המכתב כי אני לא רוצה לבכות".
צעקות בקשר
ביום שבו קיבלו הוריו של דני אות חיים מבנם, חודשו ניסיונות המצרים לכבוש את בודפשט. "זה היה לפני עלות השחר, פתאום שומעים יריות. אני מצודד את התותח ורואה שלוש דמויות על הסוללה, 20 מטר מאיתנו, אחת מהן מחזיקה אר־פי־ג'י ומכוונת על הטנק שלנו. אני מודיע לשאול 'יש מצרים במוצב!' יורה פגז אחד ומשמיד את החוליה. ואז שומעים את התצפיתן צועק בקשר ובכריזה: 'ארבעה טנקים מצריים מתקרבים מכיוון עריסה!' (מוצב מצרי שבין בודפשט לתעלה). אנחנו עולים לעמדה, הטנק השני כבר חזר לכשירות, ורואים מולנו על שפת הים ארבעה נגמ"שי בי־טי־אר שהתצפיתן זיהה בטעות כטנקים. הם כבר הספיקו לפרוק עשרות חיילים בפאתי המוצב הצפוניים. ירינו והשמדנו את ארבעתם. מאוחר יותר הלכתי לבדוק את אחד הנגמ"שים. הדבר היחיד שנותר בו היה ראש חייל מצרי. מחזה שלא אשכח בחיים".
לוחמי האויב הסתערו על גדרות המוצב, אבל חיילי הנח"ל הצליחו לבלום אותם. "בסוף הקרב היו בתוך המוצב 60 גוויות של מצרים. הנח"לאים קברו או כיסו אותם, ושמו ליד כל גופה מקל סימון: פה קבור חייל מצרי".
במקביל לניסיון הכיבוש שנכשל, הצליח כוח קומנדו מצרי לחסום שוב את כביש הגישה למוצב. פלוגה ל' של גדוד החרמ"ש 128 נשלחה לפתוח את הציר - ועשתה זאת במחיר דמים כבד של 18 לוחמים. הכוח המצרי נכנע והדרך לבודפשט נותרה פתוחה עד הפסקת האש.
סיפורם של שני הטנקים שהצילו את מוצב בודפשט הוא רק פרק אחד במסכת הגבורה של גדוד 9 במלחמה. 68 קצינים וחיילים, כמחצית מלוחמיו, נפלו בקרבות, רובם ביומיים הראשונים. סמל צביקה צימר, שנפל בקרב על מעוז אורקל; סגן משנה שלמה ערמן, שקיבל אחרי נפילתו את עיטור הגבורה; לוחמי הטנק בפיקודו של סרן מירון אלתגר, שמקום קבורתם לא נודע; סגן ליאור יונתן, בנו של המשורר נתן יונתן. קלסתר פניהם הצעירים מלווה את דני הרינג כבר 50 שנה.
ואולי ממש עכשיו, באחד מפרברי קהיר, יושב לו אדם כבן 70, מג'די חכים מיכאיל שמו, ונזכר במלחמה שאנחנו קוראים לה יום הכיפורים והם קוראים לה ח'רב תישרין. אולי גם הוא מתגעגע לחבריו שנותרו בני 20. ואולי, בזכות המעטפות שמצא הרינג לצד הציר המוביל אל מוצב בודפשט, שני הלוחמים עוד ייפגשו.
