כבר חודשים שדניאל מורשת לא צופה במהדורות החדשות בטלוויזיה, העיקר לא לראות את האיבה והפילוג שקורעים מדינה שלמה. "אני מת שהתקופה המגעילה הזאת כבר תעבור", הוא אומר. "כואב לי מהשיח ומהקיצוניות של שני הצדדים, אני לא יכול לראות את השנאה בעיניים של האנשים. לא יכול לשאת את זה שאומרים 'אתם לא אחים שלנו'. לא יכול לראות את זה שאומרים 'תועבה'. אני רוצה ללכת רק למקומות המלכדים והמחברים שלנו. כשתגיעו להבנות, כשכולם יהיו פה ילדים גדולים, תתקשרו אליי".
תמיד היית כזה?
"מאז שהייתי ילד תמיד הייתי שווייץ. גם כשהיו ריבים בתוך הבית או ריבים בין חברים שלי, אף פעם לא הייתי תופס צד. תמיד הייתי מנסה למצוא את דרך האמצע. הווליום והטונים כאן כל כך חזקים, שאני מרגיש שבשביל הנפש שלי אני חייב לקחת צעד אחורה. כל הזמן אומרים כאן, 'תגידו את הדעה שלכם'. ראבק! חלק מחופש הביטוי הוא גם להגיד אני לא יודע. אין לי מושג. אני באמת כבר לא יודע מה אני חושב. לפעמים אני יכול לקום בבוקר ולהסכים עם דעה כזאת, ולמחרת בבוקר לקום ולהסכים עם דעה הפוכה. זה מרגיש לי כמו שתי תודעות שונות לחלוטין, כאילו שני יקומים מקבילים חיים בתוכי".
עד כמה זה קשה לך?
"יש לי בן דוד חרדי שסיפר לי שהוא הלך פעם לאיזו הפגנת חרדים, והמשטרה עצרה שם על ימין ועל שמאל והיו שם גם מכת"זיות. מאז הוא לא רוצה ללכת להפגנות. הכאב הזה נמצא בכל צד. משהו בי חי בשלום ובהרמוניה עם הצד היהודי הדתי שבי, ומצד שני אני גם חי מדהים עם הזהות שלי כחלק מהעולם הגדול, המערבי. בעיניי הצד הדתי והצד החילוני לא יכולים זה בלי זה. לא סתם בקרונות, לפני שמונים שנה, הם היו אותו הדבר. לא הפרידו בין חילונים לדתיים.
"אני לא מוכן שנהרוג פה אחד את השני. אתה רואה את הפגנת הימין - כולם עם דגלי ישראל. אתה רואה את הפגנות השמאל - כולם עם דגלי ישראל. אז יש לנו פה איזושהי הסכמה, יש לנו פה איזו קרקע פורייה לדיון ולהידברות".
באת מבית דתי, אבל רבים מהחברים שלך כיום פוחדים שאנחנו קרובים לדיקטטורה.
"אני סיימתי לפחד. פעם אחרונה שהחלטתי שאני פוחד הייתה לפני ששיתפתי את ההורים שלי שאחיה את חיי עם גבר, או לפני שחיללתי שבת בפעם ראשונה כי פחדתי שיפגע בי הברק. עבדנו כל כך קשה כדי להקים מדינה. אף אחד לא רצה שנגיע למקום הזה ושנגדף אחד את השני ככה. רבאק, אנחנו משפחה. יכולים להיות בה חילונים, יכולים להיות בה דתיים, יכולים להיות בה הכל".
איך השילוב הזה מתקיים במשפחה שלך?
"אתמול הייתה לי פגישת זום עם המשפחה המורחבת שלי. אני חילוני, הם דתיים, ואנחנו אוהבים אחד את השני ויש לנו את ההסכמות המאוד מסוימות איך אנחנו מתנהלים בינינו. בשבתות, כשאנחנו נוסעים אליהם לארוחות, הטלפונים מכובים. אנחנו איתם במאה אחוז, והם אוהבים אותנו ומקבלים אותנו כמו שאנחנו".
מה הם אומרים על הבחירות שלך? על בן הזוג שלך תמיר?
"הם מאוד אוהבים את תמיר. תמיד הבחירות שלי בחיים זכו להכרה ולהוקרה גם כשרציתי, כילד דתי, להיות שחקן. בחתונה של אחותי, אחרי החופה, דודה רחוקה, בחורה מקסימה וחרדית מאוד, שמאוד אוהבת אותנו ואנחנו מאוד אוהבים אותה, לקחה אותי לצד ובחיוך נורא גדול אמרה לי, 'דניאל, אני יודעת שבתל־אביב יש לכם כל מיני אורחות חיים. יש לי רק בקשה אחת ממך, בבקשה אל תהיה גייז'.
"חייכתי חיוך מאוד גדול, והתחלתי לאתגר אותה בשאלות - אם היא מבינה מה זה, אם היא הכירה כאלה, אם היא יודעת מה זה מבחינה פיזיולוגית. לא אמרתי לה שאני גייז. קראתי לתמיר - יצאנו אז בדיוק שלושה חודשים - ואמרתי לה, 'תכירי, זה תמיר בן הזוג שלי', ודפקתי לו בוסה חמודה מול הפרצוף שלה. יכול להיות שעל הבוסה אני קצת מצטער. יכול להיות שבשביל השיעור שרציתי להעביר לה זה היה קצת מהר מדי. היא לא הבינה מאיפה זה נפל עליה, אבל היא חייכה ורקדה אחר כך כמו גדולה".
"ידעתי איפה הלב שלי"
מורשת (29), מהמוכשרים מבין השחקנים הצעירים, שמשחק בשנים האחרונות כמעט בכל סדרה אפשרית, נולד ברחובות למשפחה דתית, שיצאה מאז בשאלה (אביו עמיחי וטרינר, ואמו שושי יועצת חינוכית). הוא מגדיר את עצמו כמסורתי. "אנחנו עושים קידוש בשישי, שומרים על כשרות בתוך הבית, אבל לא מעבר לזה", הוא אומר. "בדיוק הסתכלתי על התמונות של ההורים שלי מפעם. אני רואה את אמא שלי עם כיסוי ראש ואת אבא שלי עם הכיפה על הראש וציציות, וזה מדהים התהליך שהם עברו".
את דרכו כשחקן החל בבימת הנוער ברחובות, והסדרה הראשונה שבה שיחק, כשמלאו לו 13, הייתה "האי". בהמשך שירת בתיאטרון צה"ל ושיחק בין השאר בסדרות "החולמים", "גאליס", "שבאבניקים", "חאנשי" ו"שישו ושמחו".
מאז שהיה ילד, ידע מה זהותו המינית. להוריו סיפר על כך בגיל 13. ב־19 ביולי 2017, על רקע הסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות החלטת הממשלה למנוע אימוץ מזוגות להט"בים, החליט מורשת לשתף את העולם בסוד שהיה שמור עד אז רק למעטים בקרב משפחתו וחבריו הקרובים. הוא כתב בעמוד הפייסבוק: "את חיי אני אחלוק עם גבר. כי ככה אלוקים רצה".
"בגיל 14 ידעתי שלהיות הומו זה דבר אסור, שזה חטא, אבל בתוך תוכי ידעתי מה התשוקות שלי ואיפה הלב שלי נמצא", הוא אומר. "היה קונטרסט מאוד גדול בין האמת המינית שלי לבין מה שהסביבה מתווה לך תודעתית. למזלי הטוב מאוד, יש לי הורים יוצאים מגדר הרגיל, שפשוט שברו עם פטיש האמר כל זכר לשמרנות והפוריטניות שאפפו את המחשבות שלי, ודאגו להגיד לי שהכל בסדר ושאני אחיה בדיוק איך שאני רוצה לחיות. אם אתה שואל אותי איפה אני פריבילג, אז אני פריבילג שנולדתי להורים שפשוט חסכו ממני כל כאב שהיה יכול להיות לי. זה העולם שנולדתי לתוכו וככה אחנך את הילדים שלי".
כשהוא מדבר על תמיר לבנטר, בן זוגו, סרן במילואים וסטודנט להנדסת חשמל, העיניים של מורשת זורחות. "הכרתי אותו אצל חבר. היו שם מלא חברים מכל מיני מעגלים שלו, ונתקעתי על תמיר", הוא מספר. "אמרתי לעצמי, הלוואי ויקרה פה משהו. אמנם הייתי אז בן 25, וזה נורא צעיר, אבל אני זוכר את עצמי מגיל 14 כמה לזוגיות. נורא רציתי אהבה ותמיד חלמתי על מישהו כמו תמיר. כשהייתי הולך לישון, הייתי מתפלל שיהיה לי מישהו כמוהו. אחרי שבועיים שיצאנו אמרתי לו, 'תקשיב, אם זה לא זה, אז בוא תגיד את זה כבר עכשיו, כי אני בבעיה'. כבר הייתי מאוהב. למזלי הוא הרגיש כמוני".
מה לקחת מהילדות שלך במשפחה דתית אל התא המשפחתי שהקמת עם תמיר?
"אני לא מרגיש שהזהות שלי חילונית תל־אביבית פרוגרסיבית לגמרי. לתמיר ולי יש קטע בחמישי בלילה - השלב שבו כל האברכים בבני־ברק מסיימים את הלימודים ויוצאים לאכול חמין – שגם אנחנו נוסעים לאכול חמין. אני מרגיש נורא בבית כשאני מסתובב בתל־אביב, כמובן, אבל גם משהו בי מרגיש בבית כשאני מסתובב בבני־ברק".
"תמיד הערצתי היפסטרים"
מורשת למד משחק בסטודיו של יורם לווינשטיין. "הייתה לי חוויה מאוד מעצבת שם", הוא אומר. "יורם הוא איש מדהים, ולילך סגל, שמנהלת לצידו, גם היא אישה מדהימה. הם מקדישים את כל החיים שלהם לבית ספר. כשהתפרסמו בתקשורת טענות על ההתנהגות של יורם לתלמידים נשבר לי הלב. אני חלילה לא מזלזל באף חוויה של אף בנאדם, בוודאי אם היא הייתה גם לא פשוטה, אבל החוויה שלי שם הייתה אחרת לגמרי. יורם הוא מורה לא פשוט ולא מתפשר בשום צורה שהיא, ולפעמים הוא יכול להגיד לך דברים קשים, אבל אני לפחות הרגשתי שאין בזה אפילו קמצוץ של סדיסטיות. להפך, זה רק בשביל לשדרג אותך כשחקן. הוא מקדיש את חייו לתלמידים שלו".
בשנה האחרונה הצטלם מורשת לסדרה "סובייצקה", שעלתה השבוע בכאן 11 (וגם בכאן BOX), ולסרט "המזח" ולסדרה בעלת אותו השם, שתוקרן בתאגיד לקראת יום כיפור. ב"סובייצקה", שכתבה דנה אברמוביץ' וביימה ענת סטלינסקי, מככבים בין השאר סוזנה פפיאן, יבגניה דודינה ודניאל סטיופין. במרכזה עומדת ענת, סטודנטית צעירה למתמטיקה, בת למשפחת עולים מברית המועצות לשעבר, שכל חייה התכחשה למוצאה הסובייטי בניסיון להיטמע בחברה הישראלית בה נולדה וגדלה. לאחר שאביה מפוטר מעבודתו ללא פיצויים ומושפל בביטוח לאומי, היא מתעמתת בקולניות עם פקיד הביטוח והופכת, בניגוד לרצונה, ל"קולה של העלייה".
"כשקיבלתי את האודישן לתפקיד מנהל הבר, הבוס של ענת, היה כתוב בתיאור הדמות - היפסטר תל־אביבי ציניקן, סרקסטי, כל מה שאני לא, כי אני סאחי בלטה", הוא אומר. "תמיד נורא הערצתי את ההיפסטרים. הם היו בעיניי אנשים שמבינים משהו על החיים. כשקראתי את הטקסט אמרתי, בואנ'ה, ככה מדברים כל ההיפסטרים התל־אביבים שהייתי פוגש, וכשהייתי אומר משהו שלא נראה להם, הם היו מוצאים את הדרך להקטין אותי.
"ממה שהבנתי בהפקה חיפשו הרבה מאוד זמן שחקן לתפקיד הזה ולא מצאו. אמרתי, 'מה, חסרים היפסטרים תל־אביבים שיכולים לעשות את זה?' אז אמרו לי, 'הם יודעים שאתה לא הכי מתאים לדמות הזאת, אבל תבוא'. לקחתי את הבגדים הכי וינטג'ים שיש לי ועשיתי שפם, ובאתי לאודישן. המלהקת ראתה אותי והייתה בשוק. היא לא הבינה מאיפה נפלתי עליה. ישבתי מולה ומול הבמאית והן השתינו במכנסיים. ממש הופתעתי".
מה הקשר שלך לעולם הרוסי?
"אני מכיר את העולם הזה בעיקר מרחובות. הגיעו לגור שם המון מבני העלייה הרוסית. התחושה הזאת של חוסר שייכות קשה. אתה לא יודע עד הסוף מי אתה ומה אתה, בנוסף לקשיים של השפה. אני מאוד טוב בשיחה של אחד על אחד עם חבריי, אבל בקבוצה אני תמיד הולך לאיבוד. תמיד נורא רציתי להרגיש שייך לאיזו קבוצה. אז אני יכול להבין את הרצון להיות שייך למשהו שהוא יותר גדול ממך".
"המזח", שביים ליאור חפץ, עלה עכשיו בגרסתו הקולנועית בבתי הקולנוע, ויעלה בהמשך כסדרה, מביא את סיפורו האמיתי של מוצב "המזח", מוצב מבודד על גדות תעלת סואץ. לאחר התקפת פתע מצרית - 42 חיילים בפיקודו של סגן צעיר נאבקים להדוף התקפות אויב שבמהלכן מחצית הלוחמים נפצעים או נהרגים. מורשת מגלם בכישרון רב את עמוס "שולטהייס" סגל, קשר המוצב, דניאל גד הוא סגן שלמה ארדינסט, מפקד פלוגת נח"ל יוצאי ישיבות הסדר, מיכאל אלוני מגלם את ד"ר נחום ורבין, רופא המעוז במילואים, ואורי בולפרב הוא מפקד מחלקת הטנקים. "הייתה תחושה של שליחות לשחק בסדרה ובסרט כי הרגשנו שהפכנו להיות מעוז המזח של פעם, הרגשנו שאנחנו הופכים להיות האנשים האלה שנלחמים על החיים שלהם", הוא אומר.
החלומות שלו, אומר מורשת, הכי בנאליים. "אני רוצה להמשיך לעבוד במקצוע שלי, להיות מאושר עם בן הזוג שלי, שהחיים יהיו נורמליים בלי דאגות, וכמובן ילדים. אני יודע שאני אהיה אבא נהדר". •
